40 למלחמת יום כיפור / "דסקית חצויה"

"לא חלפו שניות ונשמעו רעמי ההפצצות"...תמה הלחימה ופנינו לנחם משפחות הנופלים מחיילי הגדוד... בחרדת קודש פניתי להורים המבוגרים שנראו כניצולי שואה, האם לבשה שחורים וכל הזמן אחזה בחוזקה בשתי התמונות שלהם, לפתע שואל אותי האב "את מי מהבנים שלי הכרת?" נאלמתי דום ולא ידעתי מה להשיב, הגשתי לאב את חצי הדסקית על השרשרת ובקול חרישי אמרתי, "את שניהם"

את מלחמת יום הכיפורים שלי התחלתי שבוע לפני המלחמה. גויסתי לשרות מילואים רגיל שבוע לפני פרוץ המלחמה, בסוף ספטמבר 1973, בובקר יום ראשון, שמתי פעמיי עליז, מצפה לפגוש את חבריי מזה שנים לשירות המילואים. על פי ניסיון העבר כל שירות מילואים משותף איתם צפן בחובו עלילות ואירועים.
הימ"ח ממוקם במחנה כורדני צפונית לחיפה, חולף על פני חורש איקליפטוסים ירוק עד ונפגש בעליזות עם חנן ודני אנשי ציוותי, מתחיילים תוך כדי ניסיון "להתעסק" עם שתי חיילות ששירתו כאפסנאיות. החלפנו טלפונים ועלינו למכונית ה-B.M.W הצהובה של חנן, היישר לבסיס ברמת הגולן, חמישה ק"מ צפון מזרחית לנאפאח. בבסיס זה רבצנו מספר ימים מבלי לעשות דבר! יותר נכון, כל הצוות היה עסוק בצפייה בחוברות פורנוגרפיות כאשר הקורא הראשון תולש עמוד מהחוברת ומעביר לבא אחריו עד אשר אחרון העמודים מגיע לאחרון האנשים.
יום חמישי, מתקבלת ידיעה מאחת מהיחידות ש"החזיקה" את קו המוצבים 114 ו-115 על כוננות מוגברת בצבא הסורי. כל הבסיס נדרך כקפיץ והועלתה רמת הכוננות כדי לקדם יום קרב כפי שחשבנו שעומד לקרות. יומיים חלפו מבלי שרמת הכוננות תרד, מטבע הדברים פחות ופחות האמנו שיקרה משהו, אם בכלל!
ערב יום כיפור, כהרגלי החלטתי לצום. חנן ודני יצאו הביתה למשפחותיהם ואני נותרתי ללא חבריי. חשבתי על משפחתי, רעייתי דבורה, שני ילדיי הפעוטים עינת בת ה-6 ושגיא בן השנתיים. יצאתי אל מחוץ לחדר הביטחון ששימש כמגורים על מנת להעביר מעט את הזמן. עבורי תחילת הצום היה החלק הקשה ביותר של יום הכיפורים. בחוץ עמד לו לילה צפוני האופייני לרמת הגולן, קריר וצח.
עמדתי וצפיתי בריבוא הכוכבים אשר בשמים וחשבתי לעצמי כמה קטנים אנו בני האדם אל מול המערכות הגדולות, אל מול המרחבים הענקיים והגודל האין סופי של היקום. וכמעט מיד התגנבה למוחי מחשבה נוספת, הרי אין בעיה להפתיע אותנו! אם הסורים יחליטו לשטוף עם עוצבות הטנקים שלהם אין כמעט כוח שיעמוד בינם לבין הירדן והכנרת. בתנועת יד בלתי נראית גירשתי מחשבה זו, לא יכול להיות. צה"ל חזק והמודיעין שלו תמיד מקדים את האויב ויוכל לספק לנו מספיק זמן התראה כדי להיערך, חשבתי ולא ידעתי מה ניבא לבי.
יומן מלחמה
שעתיים לגמתי מיופיו של הלילה ברמת הגולן. הבטתי לאחור, למטה בעמק יכולתי לראות את האורות המנצנצים של הישובים בישראל של "הקו הירוק". חזרתי לחדר הביטחון כדי להעביר את הלילה ולהמתין לבוקר המחרת. למרות ניסיונותיי לא הצלחתי כמעט להירדם. יתושים בגודל תרנגולות זמזמו וניסרו בחלל האוויר ותוך כדי מעופם הקפידו להותיר חותמם בגופי. עם בוקר התעוררתי כאשר גופי מלא עקיצות! בפתח המבנה ראיתי מול עיני עשרות קיטבגים חדשים מונחים באי סדר בולט. התברר לי כי בלילה הגיעה מחלקת טירונים לתגבור עקב הידיעות על כוננות הסורים, התפלאתי כיצד זה לא שמעתי אותם מגיעים! כנראה ובכל זאת נרדמתי.
יום כיפור, חצות היום רשתות הקשר רוחשות מידע, התצפיתנים מדווחים כי בכמה מקומות מסירים הסורים את רשתות ההסוואה מעל הטנקים שלהם. לא הבחנתי בתכונה כלשהי בצד שלנו, אפילו לא נקראנו לקבוצת פקודות כדי להתכונן ליום קרב כפי שכולנו הערכנו שעומד להתרחש.
מקץ שעתיים וחמש דקות בדיוק, בשעה 14:05 חולפים להם ארבעה מטוסי מיג סוריים בגובה נמוך ואנו צופים בהם כבמטס יום העצמאות, לא חלפו שניות ונשמעו רעמי ההפצצות שהתמזגו בצלילי ה"סירנה" הידנית שהופעלה כדי להזכיר לכולם שאנו נמצאים במלחמה.
במחנה שררה בהלה נוראית. אנשים רצו לחפש מחסה ונדמה כי כולם רצים ללא מטרה. סביבי הבחנתי בלא מעט פצועים, שחלקם שכבו או ישבו בצורות גרוטסקיות, צועקים וגונחים. בדקות הראשונות הייתי כמשותק, אך כעבור זמן קצר התעשתי והחילותי מנסה לעזור לפצועים עם קומץ החובשים שהיו במחנה. בין הפעולות הראשונות שעשיתי היה לשבור את הצום, וזאת באמצעות סלט מיונז מתוך קופסת פלסטיק לבנה וחצי חלה שהצלחתי למצוא. לא הספקתי לעכל ושניות מאוחר יותר הקאתי את כל בני מעי.
לאחר שנרגעתי מעט, רצתי לכיוון הנשקייה, הצטיידתי בקלצ'ניקוב וארבע מחסניות מאוגדות בסרט לבן - "זה שייך לסג"מ כספי". הצלחתי לשמוע את הנשק, אך מי שת ליבו לכך, חטפתי את הנשק ועוד שני חיילים טירונים שניקרו בדרכי ורצתי לכיוון הגדר. כל אותו הזמן המשיכו הסורים לטווח את המחנה כשכוונת הארטילריה הסורית לפגוע ישירות בבונקר התחמושת ולגרום נזק מרבי (ביני לבין עצמי התפלאתי איך יש להם נקודות ציון כה מדויקות, כנראה עוד פשלה של המודיעין).
לאחר שרצנו כמה דקות כשהשמש קופחת ממעל, הגענו אל הגדר. בגדינו היו מלאי קוצים, עינינו צרבו מזיעה ונדרשו לנו דקות לא מעטות כדי להירגע ממאמץ הריצה. מאחור אני שומע את אחד הטירונים - "המפקד אני מת לחרבן". הפניתי מבט כועס וסיננתי בארסיות, זה לא הזמן לחרבן, תוך שעתיים שלוש יסתיים יום הקרב ואז נתפנה לצרכים אישיים. חשיבה זו שלי מעידה כאלף עדים עד כמה היינו מקובעים בדעה שמה שמתחולל זה רק יום קרב!!! בחלומותיי הגרועים ביותר לא שיערתי כי זו תהיה המלחמה הגרועה והארוכה מבין המלחמות בהן השתתפתי.
הלילה היורד הביא עמו את רעש המסוקים שנשמע באוויר, שמחתי וחשבתי לעצמי, סוף כל סוף מגיעה תגבורת כדי לעשות סדר "בברדק". כמה הופתעתי לאחר זמן לא רב להבין שהמסוקים היו סוריים שהנחיתו מאות לוחמי קומנדו מיומנים כדי לתקוף מעבר לקו המוצבים שלנו.
רעש היריות השתלב והתמזג בקולות הפגזים והתגלגלות זחלילי הטנקים, ברקע רשתות הקשר פולטות דיווחי ייאוש ופחד של חיילים שאיישו המוצבים, צעקות בערבית, פרצי ירי קצרים ולאחריהם שקט מפחיד משהו. שני הטירונים שאפילו את שמם לא ידעתי היו מצוידים ברובי F.N בלגיים עם מחסנית אחת בלבד. אני לתומי חשבתי כי כלים עתיקים אלה יצאו מזמן מהשרות בצה"ל. לשאלתי אם ירו אי פעם בכלים שברשותם נעניתי בשלילה. למרות הלחץ, העברתי במהירות הדרכה בהפעלת הנשק.
יום וליל פריצת המלחמה היו מהארוכים בחיי. השכבתי אותם בחצי גורן כדי לא להיות מופתע מהצדדים. אימצנו עיניים עד כדי כאב ודמע, הוריתי להעביר לבודדת מצב הנשקים כדי לחסוך בתחמושת שהייתה במשורה.
כל הלילה דיברתי אל הצעירים לעודד רוחם ולהתעודד בעצמי. מדי פעם אחד מאיתנו היה יורה לעבר דמויות או מה שנדמה כדמויות. כדי לעודדם ביקשתי שיביטו לאחור לראות את נחש האורות של שיירת התגבור שעלתה לרמת הגולן. נזקקתי לסיגריה ופניתי לטירון שלידי לבקש גפרורים, להפתעתי לא ענה לי, טפחתי קלות על רגלו אך לא נעניתי, נותרתי המום והבנתי כי אינו עוד בחיים, נהרג מבלי להוציא הגה ואני אפילו את שמו לא ידעתי, הייתי חייב לשמור מידע זה לעצמי כדי שהחייל השני לא יתפרק ויפסיק לתפקד. כל הזמן פקדוני מחשבות מי החייל ההרוג, מה שמו ובכלל מי הוריו ומשפחתו?
בלב התופת
כך העברנו את שעות החשיכה וממש עם שחר נשמע מאחור קול טרטור אופנוע מתקרב. מאחר שחששתי שמא אין אלה כוחותינו, זחלתי במהירות, מתעלם מהקוצים, לתפוס מחסה בקפל קרקע. משם הבחנתי כי על האופנוע רכוב ישב לו חייל צעיר שהחל לצעוק בפחד וחשש: המפקד, המפקד איפה אתה. כמובן שקריאותיו גרמו לחשיפתו ומשכו אליו צרורות שפילחו את האדמה מימינו ושמאלו. שאגתי אליו זרוק את האופנוע ושכב מיד, אך נראה כי איחרתי, נשמעה קול צווחה מכיוונו ולאחר מכן צעקות ובכי, אימא, אימא, עד אשר נדם!
נצמדתי לקפל הקרקע ביתר שאת והתפללתי להיות קטן ככל האפשר, זעיר שבזעירים כדי שאש הסורים לא תשיגני. לאחר דקות ארוכות שנידמו לנצח העזתי לזחול לכיוון החייל (תוך שאני מותיר מאחור את החייל השני שהיה עמי) אך הגעתי מאוחר ולא יכולתי לעזור. שוב חלפה מחשבת בעוטים בראשי, גם לחייל זה שאיני יודע את שמו ודאי יש הורים ומשפחה. כל שיכולתי היה לתלוש במאמץ רב את השרשרת שענד לצווארו ועליה הדסקית. חציתי את הדסקית לשניים, חצי אחד טמנתי בכיס חולצתו ואת החצי השני לקחתי אלי כדי לדווח על מותו. בידו הרפויה החזיק טופס מברק כדי להעבירו אלי וזו לשון המברק "איש, איש יחזור ליחידתו הוא", בשפה אחרת, מוטל על כל חיילי המילואים להתפנות ולחזור ליחידות האורגניות.
הבטתי ארוכות בשני החיילים ששכבו להם בצורה בלתי טבעית על הקרקע ומצאו את מותם מבלי שהבינו על מה ולמה! בהליכה שפופה חזרתי לאחור, גורר עמי בקושי את האופנוע. לאחר שצעדתי כך מספר דקות אזרתי אומץ, התנעתי האופנוע וחזרתי למרכז המחנה, שם פגשתי עוד שלושה מילואימניקים ויחד עלינו לרכב פולקסווגן של אבי, שרק את שמו הפרטי ידעתי, והחילונו עושים דרכנו כל אחד ליחידה שלו. בדרך החלפנו רשמים מהלילה הארוך אותו עברנו, כל אחד בפינה אחרת של המחנה.
התברר כי בלילה הזה נהרגו כמה חיילים, רובם חיילי סדיר ואיש מילואים אחד. משום מה הדרך לארץ נראתה לי כאורכת זמן רב, פניתי והאצתי באבי הנהג, תשובתו אותה אני זוכר עד היום: "מה אתה רוצה, בלאו הכי כולנו ניהרג, מה יש למהר!!!". לאחר כשעתיים נפרדתי מאבי ומיתר המילואימניקים ונכנסתי בשערי מחנה כורדני, מרכז הגיוס שלי. המחנה שקק פעילות רבה, משאיות זחל"מים ואפילו טנקים על שרשראות, יצאו כולם לאזורי הקרבות בצפון.
בתום חיפוש שארך כשעתיים פגשתי באחד מהקצינים שאותו הכרתי, "פספסת את הגדוד" הוא אמר. לפני זמן לא רב הם פנו על שרשראות דרך קיבוץ עין המפרץ לעלות למעלה לרמת הגולן. ואכן יצאתי אל כביש הקריות לחפש אחר הגדוד, למזלי עצרה לידי מכונית מצ'וקמקת ובתוכה אדם מבוגר שהציע להסיעני, יחד עם עוד שני אנשי מילואים שחיפשו אף הם את היחידות שלהם. אלה היו הפנים היפות של האוכלוסייה האזרחית שהתגייסה כדי לעזור לצה"ל.
לאחר כ-20 דקות נסיעה בכביש עכו–צפת פגשתי בחבריי כשכולם אחוזי להט קרב, הם גויסו בלילה ולא עברו את שעברו אותם מעטים שעמדו בפרץ מתחילת המלחמה. מבט מהיר על הכלים והבנתי כי עקב הגיוס החפוז כל צוות חטף מכל הבא ליד, לטנקים לא היו מקלעים מקבילים, נשקים אישיים כמעט ולא היו בנמצא, מנות קרב, מי צריך, אנו עומדים לנצח תוך כמה שעות ואז נשב לנו במסעדה טובה כפי שנהגנו לעשות כל שירות מילואים, לו היינו רק יודעים שהמלחמה תיארך 18 יום ולאחריה התשה של כחמישה חודשים עד אשר שוחררנו במחצית חודש מאי 1974.
חוזר לזירת הקרבות
הגענו לרמה מקץ חמש שעות, כאשר בדרך נדרשנו לתקן לא מעט תקלות ברכבים. לעת ערב החלה שיירת הגדוד לטפס מעלה בכביש הצר מכיוון קיבוץ גונן לצומת וסט, כל אורכה של העלייה היינו נתונים להפגזה והפצצה של מטוסים סוריים. למזלנו לא ספגנו אבידות, אך יכולתי לשמוע את חבריי שואלים בקול רם איפה חיל האוויר שיגן עלינו.
במקביל נודע ללוחמים על הקרבות בסיני והאבידות הרבות לכוחותינו, כולל נפילת קו המעוזים. מעניין, אפילו לא ידיעה אחת הייתה לנו מה קורה בחזית שלנו, למעט אותם סיפורים שלנו, של אלה שעברו את ליל הלחימה הראשון וחברו ליחידות האם. נערכנו לחניית לילה על פי התרגולת הידועה, כל יחידה דאגה לשמירה היקפית של אנשיה. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן חבריי מהמילואים לא התווכחו על שעות השמירה ששמרו.
קצינים ,מפקדים וכמובן חפ"שים, חיילים פשוטים, עלו לעמדות השמירה. מדי פעם נשמע טפטוף של פצצות מרגמה, השמיים היו מוארים מפצצות תאורה ורעש מטוסים ומסוקים נשמע כל הזמן באוויר. קשה היה לדעת למי שייכים המטוסים. נקבע לי וליגאל, חברי לנשק מאז מלחמת ששת הימים, לעלות לשמירה בין השעות שלוש לפנות בוקר עד עלות השחר, בין לבין עשינו מה שמילואימניקים יודעים לעשות הכי טוב, לתפוס תנומה בכל הזדמנות אפשרית.
הפחד מהמלחמה עדיין לא חלחל לתודעה. קרוב לחצות קול נפץ אדיר הקפיץ את כולם, התברר כי אחת היחידות ספגה פגיעה ישירה ונתבשרנו כי לגדוד יש הרוג ראשון, סמל המבצעים מקיבוץ בדרום. הרוג זה הפך לאירוע מכונן ששינה לרבים את נקודת המבט על המלחמה. יכולתי לראות עצבות בעיניים ויותר משאלה אילמת מה יקרה עכשיו ולאן אנו מתגלגלים.
יומיים שרצנו בצומת וסט מבלי לעשות דבר! ביום השלישי למלחמה נקראנו לקבוצת פקודות עם המג"ד. על לוח עץ מאחוריו הייתה פרושה מפה גדולה והמג"ד העביר לנו בגדול את המשימות, הכוונה לחדור את הקו הסגול צפונית לקונייטרה בציר שנקרא בשפת הקוד "ציר אמריקה". תזוזה של הגדוד, מובילים אנשי הסיירת ואחריהם כלי השריון, בסוף ישתרכו להם הדרגים, דלק, תחמושת, מזון.
כל הדרך עד מעבר הגבול יכולנו לראות כלי שריון סורים וישראלים פגועים ומעורבים אלה באלה, חלקם מעלה עדיין עשן, הלוואי התפללתי, שאת גופות ההרוגים שלנו פינו! שוב נזכרתי בשני הטירונים שנהרגו לידי אך שלושה ימים קודם. הכנסתי את היד לכיס לוודא שהשרשרת וחצי הדסקית של החייל הטירון נמצאים אצלי, הבטחתי לעצמי בהזדמנות הראשונה להעבירם ליחידת פינוי חללים, שכל הזמן אנשיה ביצעו עבודת קודש בשטח.
פרצנו בנסיעה מהירה לחאן ארנב,ה כפר קטן שחלש על צומת דרכים, ניהלנו קרב טיהור קצר, למזלנו ללא נפגעים, רובם של הכוחות הסוריים שאיישו את הכפר ונסוגו עוד קודם שהגענו. שוב נערכים לחניית לילה בתרגולת הידועה. המפקדים עוברים בין החיילים לעודד, לשמוע, להרגיע וכן, גם כדי להראות נוכחות מאחר והחלה להתגלגל שמועה על "המחדל" וחששנו מרפיון פחד ושיתוק שימנע מהחיילים תפקוד בימים הבאים שבדיעבד הסתבר כי יהיו נוראים!
מתי כבר יגמר ?
לילה, זה עתה סיימנו סבב עידוד בין כל חיילי הפלוגה. חנן ואני חיפשנו את דני כדי לגשת יחד לצפות בשייקה אופיר שבא כצוות בידור של איש אחד לשעשע ולהצחיק. יושבים בחצי גורן, מצטמררים מהרוח המקפיאה שאוספת קור עת יורדת היא במורדות המושלגים של החרמון ואז בהפתעה מכה בך ומוצאת אותך לא מוכן, המדים שעלינו חמוצים מזיעה וטרם נמצאה אפשרות להחליפם.
למרות עייפות ותשישות מצליח שייקה אופיר להוציא פרצי צחוק מקהל החיילים. בתום ההופעה פונה אלי המג"ד ומבקש לארגן כמה קצינים וחיילים כדי למלא חוסרים בזחל"מים שנפגעו בשלושת ימי הלחימה הראשונים. הגענו שמונה קצינים וחיילים למחנה נאפאח, הסתבר לנו כי היה זה פשוט ביותר "לקחת" שמונה זחל"מים.
במחנה עצמו הייתה מהומה גדולה. דקות לפני שהגענו המחנה הופצץ על ידי מטוסים סורים, כך שלא עצרו אותנו בכניסה וביציאה. עד היום לדעתי לא הורגש המחסור בשמונה זחלמ"ים שהולאמו לטובת הגדוד. חזרנו מעט אחרי חצות עם השלל ופנינו כל אחד לצוות שלו על מנת לתפוס מנוחה. לילה ארוך מלווה ברעשי ירי ופיצוצים עבר חלף ועם בוקר התעוררנו, כל הגדוד פנה לכיוון דרום מזרח. בדרך היינו אמורים לכבוש ולטהר כפר בשם ג'בע, כל שעמד בין הכפר ובינינו היה נהג מכלית דלק סורי שנהגו התבלבל. לא חלפו שניות והמיכלית הפכה לאבוקת אש.
נכנסנו בזהירות לסמטאות הכפר כדי לטהרו, הפקודה הייתה כמה שפחות להסתכן. שוב חזרנו לסמטאות כדי לא להיות מופתעים. באחד הבתים הבנויים מאבני בזלת שחורה מצאנו משפחה בת חמישה נפשות, סבא זקן, אימא ושלושה ילדים. קראנו להם לצאת את הבית ולפנות אותו. רק אחרי דקות ארוכות של שכנועים עלו על עגלה רתומה לחמור רזה ושדוף עם מעט מיטלטלים ופנו בדרכם מזרחה. לי הזכירה תמונה זו, תמונות של פליטים הבורחים מבתיהם כמו בסרטים ממלחמת העולם השנייה. לבי נצבט, אך מיד חשבתי שאם הסיטואציה הייתה הפוכה ודאי לא היינו זוכים כלל לברוח!!!
כיומיים שהינו בכפר ולראשונה אחרי כשבוע הגיעה ניידת טלפון של הדואר (מה שנקרא היום בזק) והצלחנו להחליף מילים עם הבית, הרבה התרגשות הייתה לשמוע את האישה שנותרה לבדה מטופלת בשני ילדים קטנים, מרגיעה ומדי פעם גם נותנת לי לדבר עם בתי הבכורה.
תפקידנו היה לאבטח את ציר הכביש המוביל לאזור הקרבות עם הדיביזיה העיראקית בדרום הלגה. כל אחד מאיתנו בתורו היה ממונה על האכלת האנשים. גילינו לא מעט יצירתיות ודמיון כטבחים מתחילים, שפע של עופות חיים, פה ושם גם ירקות שידעו ימים טובים יותר, אך בהשוואה למנות הקרב הם נחשבו למעדנים. במרכז הכפר ניצב לו מסגד גבוה ומפואר שבלילה דלקו סביבו אורות ניאון ירוקים, אין לי כל מושג מאין הגיע זרם החשמל. ביומיים האלה עשה לו עוזי ,חייל ביחידה מנהג לעלות במעלה המסגד וכמנהג המואזין לקרוא את המאמינים לתפילה, מעשה זה כמעט ועלה לו בחייו מאחר ובבוקר השני הסורים טיווחו את המסגד וכפסע היה בין עוזי לבין היותו בין המתים. עד היום כשאני פוגש את עוזי ואפילו יהא זה במרכז העיר אני מבקש ממנו לקרוא והוא נענה וזועק בקול "אללה הוא אכבר" זכר לימים עברו.
השהות בת היומיים בג'בע התאפיינה בהכנות לקראת הבאות, טיפול ב"כלים" ובנשקים, רענון נוהלי קרב למרבית החיילים שאך לפני ימים ספורים היו אזרחים שנקרעו מבתיהם ומעבודתם וצריכים היו להתמודד אל מול מצבי לחץ שאותם מזמנת המלחמה. לעת ערב קבוצת פקודות, יושבים ומנתחים מהלכים ומטלות שיוטלו על הגדוד בהמשך הלחימה. אל האוהל נכנס קצין בדרגת סגן שאף אחד מהנוכחים לא הכיר ולאחר שהסתודד עם יוסי הסמג"ד, נקרא אבי, אחד המ"פים לשיחה בצדו של האוהל, שם התבשר כי אחיו נפל בגזרת התעלה. על פניו של אבי הופיעה הבעת כאב גדולה שהחזירה אותנו לאיימי המלחמה ולמחיר הגבוה שהיא גובה. חזרנו להמשך קבוצת הפקודות ונקבע כי בבוקר המחרת הגדוד יפנה וירד דרומה למשימות נוספות.
על הפלוגה שלי הוטל לאבטח גדוד סדיר של צנחנים שהתכונן להסתער ולכבוש את תל מסחרה שניצב לו שולט מעל ציר תנועה מרכזי. בתום קבוצת הפקודות כל אחד מהמפקדים תידרך את יחידתו בהתאם.
למחרת יצאנו בשדרות מסע דרומה לכיוון תל מסחרה, תוך כדי נסיעה במהירות איטית ירדו עלינו ללא כל אזהרה מוקדמת רביעיית מטוסי מיג סוריים, וכמו בסרט בהילוך איטי, ניתן היה לראות כיצד תותחי המטוסים מפלחים את האדמה במהירות עד שהגיעו אלינו. הרגשתי כאילו שיתוק אוחז בי, בקושי הספקתי לנטוש הכלי. שני חיילים מהפלוגה, ג'ינג'י ואמנון, נפצעו וכל ששמעו אוזניי היה צרחות כאב וצעקות "חובש, חובש". כמו שהופיעו המטוסים כך נעלמו, הגענו לשני הפצועים ומה שנגלה לעינינו היה נורא, אחד החיילים לא עמד במראות, עמד בצד והקיא את עצמו ואת פחדיו, במוחי חלפה המחשבה איך מודיעים בביתם של השניים על נפילתם!!
התמקמנו למרגלות התל, כל יחידה החלה לחפור שוחות כהכנה ולקח מתקיפת המטוסים. כלי השריון הפכו להיות מעין עמדות תותחים, כך החלו להם שלושה שבועות מרגיזים של רביצה במקום ומדי פעם דו קרב תותחים עם הארטילריה הסורית. לעת ערב שוב מגיעה ניידת טלפונים למתחם ומיד הפכה למקום עליה לרגל של כולם.
בצד עמד לו הכתב הצבאי של הטלוויזיה וניסה לראיין חיילים אך ללא הצלחה, אף אחד לא רצה בזאת מחשש ל"עין רעה". בין החיילים יש אמונה תפלה שכל המצטלם עבור הטלוויזיה ייהרג ביום מן הימים! התנאים במקום ההיערכות החדש לא היו נוחים בלשון המעטה. למרות הזמן שעבר, אף אחד מאיתנו עדיין לא התקלח במים חמים, שלא לדבר על המדים שהסריחו! אמנם הפיקוד עשה כל שביכולתו כדי לדאוג לרווחת החיילים אך לנו אנשי המילואים המפונקים זה לא הספיק.
ערב אחד קיבלנו הוראה - כל צוות יתפנה לאחור בהדרגה לכיוון "חאן ארנבה" כדי להתרחץ ולהחליף לבנים. הגענו לצומת המפורסמת לאחר נסיעה ארוכה יחסית, המוני חיילים המתינו לתורם על מנת להתקלח במים חמים. לאחר המתנה ארוכה הגיע תורנו להיכנס למיתקן מאולתר שחיל הנדסה הקים. דקות ארוכות עמדנו תחת המים הלוהטים עד שגופותינו הפכו למלובנים, כאילו ורצינו למחוק במים הרותחים את שעברנו עד כה.
לאחר שסיימנו קיבלנו תחתונים וגופיה אמריקאים ועמם גם בגדי דגמ"ח אמריקאים בצבע ירוק, בשולחן סמוך ליד האפסנאי ישב חייל ולידו ערמה של דסקיות גולמיות מחוררות באמצע. כל אחד מאתנו מסר את מספרו האישי. בהגיע תורי התלוצצתי ושאלתי את החייל "בשביל מה לך מספרי האישי, בלאו הכי כולנו משולים למתים?" ברצינות תהומית השיב לי החייל, "אכן, זה אחד מלקחי המלחמה, אנשי הרבנות הצבאית שעברו בעיקר בין הנפגעים הרבים מבין ציוותי השריון לא היו יכולים לזהות את החיילים השרופים". לכן המשיך ואמר החייל, "הפקודה היא לחצות הדסקית, חצי לענוד על הצוואר ואילו את החצי השני לטמון בחריץ מיוחד שהותקן בנעלי השריון השחורות והגבוהות. ועכשיו מה מספרך האישי?"
961611 עניתי בחופזה. תוך שניות הטביע החייל את מספרי האישי על גבי הדסקית. מאחור עמד לו מירו, חקלאי ממושב באזור אשקלון. בצחוק הוא אמר, אם נתרגם את מספרך האישי לשפת ה"פוקר", הרי שיש לך "פול אסים\שישיות". השתדלנו להאריך כמה שיותר שהייתנו במתחם אך לבסוף נאלצנו לחזור אל מרגלות תל מסחרה.
עם רדת החשיכה החל נוהל לילה, מדי שעה עלו שני חיילים לשמירה ותצפית כולל קצינים. בחלקי נפל לשמור עם ראובן, תושב כפר סבא, איש חוליה טכנית שלנו. ראובן אדם פשוט ועממי ממוצא עיראקי\הודי שתמיד היו לו סיפורים על ילדותו רדופת השדים בהודו. בשעה 01:00 לפנות בוקר התחלנו בשמירה ותצפית, לילה חשוך ואפל. אף כוכב לא נראה בשמים, רוחות קרות ומקפיאות חלפו להן בין הכלים והפחים, משמיעות קולות על אנושיים. במרחק נשמעה נביחת כלבים, דבר שלא תרם להרגשה טובה, לאט הרגשנו בפחד האוחז בנו מהבלתי נודע.
כדי להעביר את הזמן עודדתי את ראובן לספר על ילדותו. הסתבר כי משפחתו עקרה מבגדאד לבומביי שבהודו בעקבות עסקי המסחר של אביו. בהודו גדל ראובן בין מיליונים בעלי אמונה מיסטית שונה משלנו בני המערב. ראובן החל לספר על תופעות של רוחות ושדים להן היה עד בילדותו. למרות היותי רחוק מתופעות אלה חלף בגווי רעד בלתי מורגש, הודיתי לאל כשתמה המשמרת וירדנו למטה על מנת לתפוס תנומה בשעות הקצרות שנותרו עד לבואו של יום חדש.
סוף הסיפור - לא סוף הספר
שוכב לי באשמורת אחרונה, מנסה להירדם, משום מה לא מצליח. במוחי חולפות כבסרט תמונות של בני משפחתי, אמי עליה השלום, אבי וגם אחי המרוחק ממני מנטלית שנות דור. עד שהגעתי לתחילת ה"סרט" של מלחמה ארורה זו, איך התחילה וכיצד אותם שני חיילים שנהרגו לידי בתחילת המלחמה שאת שמותיהם אפילו לא ידעתי. אינסטינקטיבית שלחתי את היד לכיס מכנסיי לחוש בשרשרת וחצי הדסקית שקרעתי מעל צווארו של החייל השני, אך לא מצאתי השרשרת. ניסיתי לשחזר היכן יכולה להיות השרשרת והגעתי עד לשלב של המקלחות החמות ב"חאן-ארנבה", שם קיבלנו בגדים חדשים.
כאחוז אמוק פניתי לחפש את המדים הישנים שהיו טמונים עמוק בתוך ה"קיטבג". בידיים רועדות הפכתי את החולצה על כיסיה אך לא מצאתי מאומה. פניתי לנער את המכנסיים ואז שמעתי את צליל השרשרת. בהקלה אספתי אלי השרשרת והתפנתי סוף סוף לראות את השם המוטבע בה - שחר אמנון. יכולתי להרגיש בדמעות שזלגו מעיני.
לא הרבה זמן הייתי עסוק עם עצמי, שריקה חדה פילחה את חלל האוויר והקפיצה אותנו השכם בבוקר אל מקומות המחסה שחפרנו ביום הקודם. שניות לא חלפו ומטח ארטילרי סורי החל לרדת בקרבה מאיימת ומסוכנת, ה"מקפיץ" היה סרן אפרים, קצין המודיעין שלנו שחלק ניכר מתפקידו היה להתריע באמצעות משרוקית על טיווחי ארטילריה כפי שהתקבלו במערכת הקשר. הבטתי סביב והבחנתי מאחור, במרחק של כ-50 מטרים ביחזקאל מצוותו של דני, מוצא מחסה מתחת לזחל'מ עד שתיגמר חגיגת הארטילריה. צעקתי לכיוונו, צא, צא מאחר והזחל"מ מכיל 400 ליטר בנזין דליק, כל גץ יכול להרימו באוויר!!! יחזקאל סירב להשיב, או שמא לא שמע, סביר יותר שהוא היה נתון בהלם. שמעתי פיצוץ אדיר וטמנתי עצמי בתוך האדמה ככל האפשר. בפעם הבאה שהבטתי לאחור לא ראיתי את הזחל'מ ולא את יחזקאל שהיה ההרוג השלישי של הגדוד. יחזקאל היה בעל חוש הומור אדיר שליווה אותנו מאז אימון ההקמה של הגדוד בצאלים בקיץ 1969.
תחילת נובמבר 1973, קיבלנו את החופשה הראשונה שלנו וירדנו למחנה פילון כדי להתארגן להמשך 210 ימים רצופים של שירות מילואים. כל אחד מחיילי הפלוגה שיצא לחופשה קיבל עליו לבקר את המשפחות השכולות ולנחמן. יצאתי הביתה כולי משתוקק לראות את הרעיה הילדים וקצת לנוח. הנסיעה לכיוון הארץ התארכה עד למאוד. האוטובוס חולף על פני טבריה ואני נזכר. ממשיך ועובר על פני כפר תבור והנה כבר אורותיה המנצנצים של תל אביב. החלטתי להיכנס לבית משפחתו של אמנון כדי לספר להם בדיוק כיצד נהרג יחד עם ג'ינג'י בתקיפת המטוסים הסורים. הגעתי לבית המשפחה ולהפתעתי ראיתי בחזית הבית שתי מודעות אבל, אחת על שם אברהם אמנון והשנייה על שם שחר אמנון, תפשתי בחוזקה את השרשרת עם חצי הדסקית, לא מאמין למראה עיניי.
כמה אכזר הגורל, את אברהם אמנון הכרתי כארבע שנים ומעולם לא ידעתי ששמו הפרטי הוא אברהם, כולם כינוהו אמנון!! מעניין, נפילתו של שחר אחיו הצעיר למרות שלא הכרתיו אלא בליל פרוץ המלחמה היא שהותירה חותמה בי! בחרדת קודש פניתי להורים המבוגרים שנראו כניצולי שואה, האם לבשה שחורים וכל הזמן אחזה בחוזקה בשתי התמונות שלהם, לפתע שואל אותי האב "את מי מהבנים שלי הכרת?" נאלמתי דום ולא ידעתי מה להשיב, הגשתי לאב את חצי הדסקית על השרשרת ובקול חרישי אמרתי, "את שניהם".
*הערה-חלק מיומן המלחמה פורסם כמצגת באתר באבמייל - למעבר למצגת - לחצו כאן
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל