מיומנו של אסיר

ביקום שהחטא והסליחה, לקיחה ונתינה משמשים בערבוביה, אין אתה שונה מאסיר שמאחורי סורג ממתכת. אין אני שונה מאישה מבודדת בתא, ממגע. כולנו חוטאים בכל רגע כלפי עצמנו וכלפי אחרים. הדבר היחידי שמבדיל ביננו שעל המצח שלנו אות קין לא מתנוסס. נהיה שונים רק אם נלמד את הלקח ממעשינו ונשתנה, לא בעוד שבוע או מחר, אלא היום.

כאן בעולם הזה, אני דניאל בן נורית ונוח הרגתי את אמי חולת הסרטן ואת אבי היקר.

כאן בבית בו עשו אותי באהבה וגידלו אותי ברוך. במקום בו סבלו את מרד נעורי שהמשיך עד יום מותם.

יותר נכון לומר שהכול קרה שם. כי עכשיו אני כאן.

כאן בעולם המבודד מכולם ואפילו מעצמי אני דניאל בן נורית ונוח זיכרונם לברכה מרצה את עונשי. על שסך הכול ביקשתי..

לא ביקשתי כבוד או זהב.

רק רציתי כסף. וקצת זכויות.

שם עומדת תמר יחד עם ניר ומוכיחים אותי על שאני, אני.

ניסיתי לדקור כמה שפחות ובמהירות בכדי שיכאב להם קצת פחות.

הייתי חייב להאשים את אחי שנתן ה'הוא' עמדי, בנונשלנטיות הם אכלו את ההאשמה שלי וממני הרפו לרגע...

מסתבר שדילגתי על כמה שלבים חשובים במהלך התכנון, אחרת איך הם גילו?!

אני לא מבין למה יש רעש בחוץ על העובדה שהנני ברגע זה חובש כיפה המשתייך למגזר מסוים.

כל אדם חוטא ומתנצל, זה דרכו של עולם.

ברדת הליל לאחר תפילה של ערב אני שוכב על המצע הקשה בחדר הפרטי שלי עם בגד בצבע אחיד.

האוכל פה לא כמו של אימא והבטן מקרקרת.. החושך מביא אתו עוד שלל של זיכרונות ממנה.

איך שרה לי בשמחה גם אחרי שחלתה, הייתה קמה בלילה לאבי שהתקשה לישון ומכסה אותו בטרם יתקרר.

הייתה מבשלת, לכל אחד מה שחפץ.

אז כשחשוך לי מאוד גם בפנים ממש כמו עכשיו, אני תוהה למה לא ביקשתי ממנה בפעם האחרונה לשיר לי. למה לא הספקתי להקפיא כמה מנות שבישלה תחת ידה.

כאן בעולם הזה שהוא לא כאן ולא שם. במקום שבו אין ערך לאדם ולשעה. אני דניאל מרים את ידיי המגואלות בדם ומכה על חטא...

כאן בעולם הזה שמלא בכל טוב שאינו בהישג יד, אני דניאל בן נוח ונורית זיכרונם לברכם, תוהה לעצמי בכל רגע נתון למה לא לקחתי מהם י‬ותר.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל