גאורגיה, גן עדן עלי אדמות

אגדה גאורגית מספרת, כי לאחר שסיים אלוהים לחלק את אדמות העולם לאומות השונות, הגיעו בני העם הגאורגי מתנשפים ומזיעים ושאלו את אלוהים היכן חלקת הארץ המיועדת להם. ענה להם אלוהים, עכשיו נזכרתם, היכן הייתם עד עתה? ענו לו הגאורגים, היינו עסוקים בהרמת כוסיות צ'הצ'ה (וודקה גאורגית עשויה משזיפים ירוקים) לחייך ולמפעלותיך הגדולים. אלוהים הבליע חיוך בזוויות פיו.

אגדה גאורגית מספרת, כי לאחר שסיים אלוהים לחלק את אדמות העולם לאומות השונות, הגיעו בני העם הגאורגי מתנשפים ומזיעים ושאלו את אלוהים היכן חלקת הארץ המיועדת להם. ענה להם אלוהים, עכשיו נזכרתם, היכן הייתם עד עתה? ענו לו הגאורגים, היינו עסוקים בהרמת כוסיות צ'הצ'ה (ודקה גאורגית עשויה משזיפים ירוקים) לחייך ולמפעלותיך הגדולים. אלוהים הבליע חיוך בזוויות פיו ואמר: כל שנותר זו אדמת גן העדן שייעדתי לעצמי, אך אעביר לכם את הזכות לגור בגן העדן.


ואכן, גאורגיה היא גן עדן של טבע. הרים גבוהים ונישאים, מכוסי שלג עולמים, יערות של עצים מלוא העין, נחלים הזורמים באון ומתאחדים בגיאיות ובעמקים לנהרות העושים דרכם בשצף-קצף, עמקים חקלאים פוריים ואדמה טובה לגידולים. אך יותר מכל, בני האדם ויחסם החם והאוהד למבקרים בארצם.


אם תשאלו מה מביא ארבעה אנשים מבוגרים, שגילם הממוצע 65, לעשות מסע בג'יפ ברחבי גאורגיה, אומר כי יש לכך כמה סיבות: כאן עברה דרך המשי למזרח, תרבויות ודתות שונות שימשו כאן במהלך ההיסטוריה וכיהודים, רצינו לפגוש את שרידי הקהילה היהודית שעברה מפואר. אבל החשוב מכל הוא הטבע הניבט מכל פינה - רכסי הקווקז הנישאים, חבל קאחתי הפורה והעשיר, המים הזורמים בכל פינה. וכמובן, האנשים.

זמן קצר אחרי הנחיתה בטביליסי, בשעת בוקר מוקדמת, אנחנו עושים היכרות ראשונה עם החצ'פורי: מאפה מופלא שמוגש בכמה גרסאות, עם מילויים שונים של גבינות וגם גרסה אחת שבה פעור בחצ'פורי פתח שעליו מונחת ביצת עין. באופן אישי, אני מעדיף את החצ'פורי הפשוט. ובכלל, המאפים והלחמים הנאפים רובם ככולם בבית הם מאכל תאווה לנו, אוהבי הבצקים.

עכשיו הגיעה העת לצאת לדרך. העמסנו את המזוודות על הג'יפ ויצאנו לג'ווארי. אנחנו עולים ברגל למנזר החולש על עורק הדרכים העיקרי למערב גאורגיה. מלמעלה תצפית נהדרת על הנוף ועל שני נהרות גועשים, המטקווארי והארגווי. סביב מרבדי פריחה צהובה של פרח המזכיר את ציפורני החתול שלנו אך גדול בהרבה. אנחנו מתנתקים בצער מהמראות ויוצאים לעבר מצ'חתה, המשמשת מרכז דתי נוצרי לכל גאורגיה. שם גם טעמנו לראשונה את החינקלי, כיסונים ממולאים בשר, פטריות או תפוחי אדמה המורתחים בקדרה ענקית ומוגשים בכמויות עצומות לסועדים. בבית ממנו אני בא גם אמי עליה השלום הייתה מכינה חינקלי, רק שהם נקראו קרפלך...

ממשיכים הלאה ומגיעים לסכר ענק היוצר אגם גדול בשם אנגורי, הכלוא מעשה כשפים בין הרים נישאים ומהווה תחנת כוח הידרואלקטרית המייצרת חשמל המחולק גם לאבחזיה - שטח גאורגי הנמצא בשליטה רוסית (עליו היתה מלחמה ב-2008). הנוף הנשקף ומגוון המים התכול מקשה על הפרידה ובכל זאת אנחנו ממשיכים לאופליסצחה - פירוש השם "מבצר אלוהים", ולכאן נמלטו רבים מתושבי הסביבה בימים קדומים כדי למצוא מסתור במערכת של מאות מערות, יש אומרים כ-700, חלקן מעשי ידי אדם וחלקן ייצור עצמי של הטבע.


הליכה קלה במעלה גבעה מביאה אותנו להתחכך בתלמידי בית ספר שיצאו לטיול, ועל זאת להתפעל מהמערות נהדרות ששימשו כארמון למלך, מקומות תפילה ופולחן - מקום מדהים שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

התחנה הבאה היא בורג'ומי, ברכס הקווקז הקטן. עיירת נופש שלווה וצבעונית בלב יערות, המאופיינת במעיינות מרפא ומינרלים הנובעים בכל פינה והידועים בעולם כולו. בלב העיירה נמתח לו גשר תלוי יפהפה מעל נהר המטקווארי, שמזמין את המבקר להלך בו ולהשקיף על כחול מי הנהר.

ממשיכים הלאה בדרך אספלט סבירה לכיוון קוטאיסי. הגענו לעיר לקראת ערב ויצאנו לסעוד את לבנו במסעדה ענקית בלב קוטאיסי. צוות הנגנים והזמרים שהנעימו את זמננו התגלו למרבה ההפתעה כאנשי משטרה מקומיים. לפתע מושמע ההמנון הגאורגי, כולם קמים על רגליהם וכמובן גם אנו, מניחים את היד על הלב ושרים בגרון ניחר את ההמנון. המחווה שעשינו קנתה את לבם של השוטרים וכשהזדהינו כישראלים מיד החל סבב של הרמת כוסיות לחיי מדינת ישראל ולחיי גאורגיה, והתזמורת החלה להשמיע לכבודנו מנגינות יהודיות, כשכל הנוכחים רוקדים בהתלהבות. כך העברנו שעה ארוכה, כשקבוצת השוטרים מרעיפה עלינו יחס חם ואוהד בגלל היותנו ישראלים.


בוקר המחרת אנו עושים דרכנו לתפילת שחרית בבית הכנסת של קוטאיסי. בבית הכנסת היפה יש בקושי מנין מתפללים - בעבר היתה קהילה יהודית מפוארת בקוטאיסי, אולם מרביתם עלו ארצה. שוחחנו עם מתפללי בית הכנסת והסתבר שרובם היו בישראל ושבו לגאורגיה, כל אחד וסיבותיו שלו. לאחר הביקור המרגש בבית הכנסת יצאנו לרובע היהודים, שלמרות ההזנחה עדיין שומר על שרידי יופי: הבתים בנויים משילוב של עץ, ברזל ואבן המיוחדת לאזור. לא צריך הרבה דמיון כדי להיזכר איך בימים עברו, עת כניסת השבת, אווירת קודש היתה אופפת את הרובע ויהודים עושים דרכם לבית הכנסת לתפילות.

מקוטאיסי עשינו את דרכנו לחבל סוונטי שברכס הקווקז הגבוה, בצפון-מערב גאורגיה. ההרים הנישאים נראים למרחוק על פסגותיהם המושלגות. הדרך הארוכה עוברת בעיר זוגדידי ומתחילה לטפס בהרים הגבוהים. הניגוד של הפסגות המושלגות עם הרקיע הכחול מדהים, ולהשלמת המראה מוסיפים עצי היער המחטניים, מרבדי פרחים בצבעי לבן, צהוב וכחלחל. את הטיול מלווה קול פכפוך נחלים. מדי זמן מה אנחנו עוצרים ויורדים מהג'יפ כדי ללגום מהמים הנהדרים שזורמים כאן באין מפריע עד שהם מתאחדים עם נחלים ונהרות עזי זרם. עוד עצירה עשינו בצריף רעוע, אצל קשישה שהכינה לנו קפה שחור. מהצריף שלה נשקפו פסגות ההרים המושלגים - הרי גרניט המיתמרים לגובה של 4,000 מטר, עם עורקים של שלג וקרח חורצים אותם כל הדרך מטה, עד שהקרח מפשיר ומכאן מתחיל הנחל במרוצו הבלתי סופי עד לתחנתו הסופית, לרוב בים השחור.


בשעת ערב מאוחרת אנחנו מגיעים למסטיה, בירת חבל סוונטי, ובמזל מוצאים מעין צימר בקומה שנייה אצל החברים ננה וזורה, ששמחים לארח אותנו תמורת תשלום סמלי. אז מה עם השירותים והמקלחות נמצאים בחוץ ויש להמתין זמן רב למים חמים? גם לא חשוב שבדרך מהמקלחת בחזרה לחדר תפסה אותי רוח קרה שירדה במורדות ההרים המושלגים. הכל היה כדאי. ננה הזמינה אותנו לצפות בחליבת שמונה הפרות שחזרו עם ערב מהמרעה, ובו בזמן זורה חתך עצים והפעיל את תנור הבישול. ידי זהב יש לה לננה, ובערב אכלנו גבינות ויוגורט מעשי ידיה להתפאר וקינחנו בריבת שזיפים מתוקה להפליא. זורה טרח למלא את הכוסיות בצ'הצ'ה, אותה הוא מכין כל שנה. עייפים, מרוצים ומעט מבושמים עלינו ללון בקומה השנייה.

בבוקר התעוררתי מקרני השמש הלוטפות את פני מבעד לחלון. מבט החוצה מעניק לי את אחת מחוויות המסע: רכס של פסגות נישאות, מכוסות שלג עד. כאילו צפיתי במעשה הבריאה. אני מסיט את עיני לחלון הנגדי, וכמו תמונת ראי מתגלה לעיני: עוד הרים נישאים ואדירי הוד, מכוסים שלג וקרח.


אנחנו יוצאים לכיוון אושוגולי בדרך מפותלת, הנצמדת לאפיק של ואדי וממשיכה בעלייה. לרוב רוחבה של הדרך מאפשר רק מעבר של מכונית אחת, והנהיגה מצריכה זהירות ותשומת לב. אנחנו חוצים פלגים מפזזים המגיעים לגובה דלת הג'יפ, עוצרים מדי פעם להקשיב לשקט ולנשום את הטבע המאופיין בעצים מחטניים בגווני ירוק רבים - מירוק בקבוק עד ירוק דשא. מעט פרחים גדלים בגובה זה, ואני עצמי מתקשה מעט בנשימה. יורדים לבדוק את הגלגל הבעייתי של הג'יפ, שמקרין חום רב, אבל מצליחים להמשיך ולעלות את הקילומטרים האחרונים לאושוגולי, הכפר הגבוה ביותר ברכס הקווקז. בכניסה לכפר מיתמרים מגדלי הביטחון האופייניים כל כך לחבל הסוונטי, אשר שימשו כמקלט-מבצר בעת חירום ומלחמה, ואליהם היו מתכנסות המשפחות עד יעבור זעם. שוטטנו ברחובות הכפר וקנינו תבלינים מיוחדים, שעד היום מפיצים את ריחם החזק. מכאן אנחנו מתחילים לעשות את הדרך חזרה למסטיה, ומשם הלאה במורדות הרי הקווקז.

אנחנו נוסעים כשעתיים כשלפתע נורית הדלק נדלקת. לא חישבנו את כמות הדלק ואנו צפויים להיתקע ללא דלק, וגרוע מזה - הגלגל האחורי מתחיל להרעיש. אנחנו עוצרים ומגלים שדסקית הבלם נשחקה לגמרי. אנחנו ממשיכים לנסוע בזהירות, על אדי הדלק האחרונים כשידי כל הזמן על בלם היד לעצירת חירום. הישועה הגיעה בצורת מונית, מרשרוטקה בגאורגית, שאליה אנחנו עוברים על כל ציודנו, וכבר אנו עושים את הדרך במהירות שיגעונית מגובה ההר אל העמק למטה. ניסינו לבקש מהנהג שיאט, אך הוא כנראה לא הבין ואף הגביר את המהירות. דקות מלאות מתח חלפו עד שהבין את בקשתנו והאט את מהירות הנהיגה.

הגענו לזוגדידי וניסינו למצוא מקום להעביר בו את הלילה. כאן התגלה נהג המונית בכל גדולתו האנושית: הוא הסתובב עמנו בחצי העיר כדי לבדוק צימרים ואף ביקש מנהג מונית מקומי שימצא לנו מקום ראוי. אבל בכך לא נגמר הסיפור. נהג המרשרוטקה המתין שנתארגן ולקח אותנו למסעדה, ודאג שבעלת המסעדה תמצא לנו תחבורה בחזרה לצימר לאחר הארוחה.


הג'יפ המקולקל תוקן וחזר אלינו ואנחנו עושים את דרכנו לבטומי שעל שפת הים השחור. זוהי עיר נמל גדולה יחסית, שעוברת שדרוגים בשנים האחרונות. תיירים רבים מגיעים לכאן לנפוש לחופו של הים השחור. הצטרפנו לרוחצים וגם טיילנו בטיילת הנהדרת.

לאורך הדרך נראים המוני דוכנים של פרי הדר, דגים טריים מהים ודברי מאפה מעוררי תיאבון. אנחנו קונים מעט מכל דבר, כולל גרעיני חמניות קטנים אך טעימים, וממשיכים לנסוע את הדרך הארוכה עד טביליסי. את הלילה העברנו באכסניה של ארמני, שהמאכלים מעשי ידיה של זוגתו ראויים אף הם לציון מיוחד. עם בוקר אנחנו עושים את דרכנו לחבל קחאתי החקלאי. שוב ושוב אנחנו עוצרים ליד דוכנים המוכרים מגוון תוצרת חקלאית, פירות לא מרוססים, אשכולות של ענבים אדומים ולבנים. בכל מקום אנו מזדהים כישראלים וכולם מברכים אותנו בחום כידידי העם הגאורגי.

מגיעים לסיגנרי, אחת הערים היפות בקחאתי. המקומיים קוראים לה עיר האהבה, והרבה כלות וחתנים באים להינשא בעיירה היפהפייה הנמצאת גבוה מעל העמק. בלב העיירה מתנשא פסל של איש רוח יהודי שאיני זוכר את שמו...

מסיגנארי אנו עושים את הדרך במעלה הרי הקווקז הגבוה לאחד משיאי המסע: הר קזבק המתנשא לגובה של יותר מ-5,000 מטר. הדרך המובילה אליו נקראת הדרך הצבאית, שממשיכה מכאן אל מעבר הגבול הרוסי. בדרכנו אנו חולפים על פני עיירת הסקי גודאורי, שבתקופת הטיול שלנו כבר אין בה שלג המתאים לסקי. אנחנו ממשיכים הלאה עד למעבר הרים שלמעשה מהווה את הגבול הגיאוגרפי בין אירופה לאסיה: מימיננו ומשמאלנו הרים מושלגים, כאשר בכל עיקול דרך מתגלה פסגה חדשה, העיניים לא שבעות מהמראות. נהרות אינסופיים עושים דרכם בשצף קצף כל הדרך מטה, הצמחייה מועטה בהשוואה לזו שבחבל סוונטי. לקראת ערב אנחנו מגיעים לסטפנטסמינדה, עיירת מחוז. בחוץ יורד גשם עז ואנו מחפשים צימר ראוי. בסופו של דבר הגענו לצימר של דיאנה, שהיא גם רופאה. בעלת הבית מפנה תשומת לבנו למראה המדהים: קרני השמש האחרונות שוזפות את הקזבק ומקנות לו מראה רב הוד. אנחנו עוד מספיקים, רגע לפני רדת החשיכה, לנסוע במהירות לכיוון נקודת הגבול עם רוסיה, מצטלמים וחוזרים בחושך לצימר ולמאכליה הנהדרים של דיאנה.


עם בוקר אני רץ כאחוז אמוק מפינה אחת של הצימר לשנייה כדי לתפוס זווית צילום טובה יותר של הקזבק, אותו אני מכנה "הנסיך שלי". אנחנו מעמיסים שוב את הג'יפ ויוצאים לכיוון כנסיית השילוש הקדוש הנמצאת גבוה מעל העמק בו שהינו בלילה. על פי האגדה, בפסגתו של הקזבק ריתקו האלים בשלשלאות את פרומתיאוס על שהעביר את האש לאנושות. אגדה מספרת כי במרומי ההר, במעבה מערה, חבויים אוהלו של אברהם אבינו ועריסתו של ישו. למרות כל המאמצים, לא הצלחנו לאתר את הפריטים ההיסטוריים האלה...


אנחנו יוצאים למסע רגלי קצר אל מפל נהדר הממוקם קרוב לגבול הרוסי. מכאן אנחנו חוזרים לטביליסי הבירה, לסיבוב רגלי בכיכר החופש, גשר השלום, רחוב היהודים ושני בתי הכנסת. באחד מבתי הכנסת אנחנו פוגשים יהודים גאורגים המתגוררים בקנדה ונמצאים בביקור מולדת. והנה תמו להם שבעה ימים ולילות בארץ גן עדן, עם אנשים חמים ונופים נפלאים, שמשאירים טעם של עוד.

 
 

* הערה - למצגת תמונות של המסע בגיאורגיה כפי שראתה אור באתר באבמייל - לחצו כאן

 
 

 

 

 

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל