כיצד מחנכים דובים להתרחק מבני אדם?

בחיי היומיום שלנו, אנו מנסים לשנות התנהגויות והרגלים רעים בדרכים שונות - חלקן חיוביות וכוללות תגמול וחלקן שליליות וכוללות עונש. אז איזו דרך עדיפה? יתכן שהתשובה נמצאת אצל הדובים...

איי אפוסטל הם קבוצת איים בימת סופיריור, המשתרעת מארה"ב ועד קנדה. אחד מהאיים, הנקרא סטוקטון, הינו מקור משיכה לתיירים ומטיילים רבים בעקבות אוכלוסיית הדובים השחורים החיה בו, הגדולה ביותר בצפון אמריקה. בחודש יולי האחרון, נסגר האי למבקרים עקב מפגשים תכופים ומסוכנים בין בני אדם לדובים, ו-12 דונם של יער, צוקים וחופים עמדו שוממים מאדם.



הבעיה באי לא נבעה מאוכלוסיית הדובים הגדולה. למעשה, ניתן לייחס את הבעיה לדוב אחד או אולי שניים. למרבה הצער, שומרי היערות היו מודאגים מהתנהגותם של אותם דובים. בפרק זמן של כמה שבועות לא רק נגרם נזק לאוהלים של מטיילים  אלא גם, באירוע אחד, שהוא למעשה היה 'הקש ששבר את גב הגמל', דוב החל לרחרח אוהל של מטיילים בזמן שהם עוד שהו בתוכו. איפשהו לאורך הדרך, הדובים שבאי הזה הורגלו לחפש את בני האדם, ולא להתרחק מהם. התנהגות זו מעמידה את בני האדם בסכנה. על אף גודלו, הדוב נבהל במהירות על ידי בני אדם. וכשדוב נבהל, הוא עלול לתקוף כל דבר אותו הוא תופס כאיוםו. בחודש יולי האחרון בלבד הותקפו שישה בני אדם בחמש מדינות שונות בארצות הברית .

שומרי היערות מקווים כי על ידי סגירת האי למבקרים, הם יקבלו הזדמנות 'לתכנת' את הדובים מחדש - ללמדם שוב את התנהגותן של רוב חיות הפרא  - אשר בדרך כלל מתרחקות מבני אדם.

כל מה שצריך כדי ללמד את החיות משהו זה אות וחיזוק - לתת להם לשמוע או לראות או להריח משהו מוזר ולקשר את זה עם חוויה חיובית. הדוגמא המפורסמת ביותר היא הכלבים שאומנו במאה ה-19 על ידי הפיזיולוג איוואן פבלוב, אשר התנה להם את רעש הפעמון עם מזון. לאחר זמן מה, צלצול הפעמון גרם לכלבים להזיל ריר, בין אם האוכל היה בנמצא ובין אם לא.

פעולה זו נקראת התניה קלאסית , ומדובר ביצירת רפלקס ולא בלימוד החיה לעשות מעשה בפועל. אבל מזון הוא מניע חזק לכל סוגי ההתנהגות, כולל למידה פעילה. וזה נכון במיוחד עבור בעלי חיים עם דיאטות מגוונות כמו כלבים - או דובים. כשדוב לומד לקשר נוכחות של קערת פלסטיק צבעונית עם גילוי של אוכל טעים, מתבצעת התניה קלאסית. הדוב לומד לשייך את המזון עם האות. אם הוא מוצא מזון בקרבת בני אדם, הקישור בין בני אדם ומזון מתקבע אצלו.



במקומות בהם הטבע והאדם באים במגע ישיר, זה יכול להוות סכנה גדולה. לדובים יש 3 פעילויות מרכזיות בחיים: אוכל, שינה והתרבות - ושתי הפעולות האחרונות תלויות מאוד בהצלחת הפעולה הראשונה. בשל כך, הדובים הם רבי תושיה, והם מוכנים לנסות דברים חדשים ולקחת סיכונים בכדי להשיג את המזון שלהם. כשדוב מגיע לקרבת בני האדם כדי לאכול את השאריות שלהם, והוא לא מגורש על ידם, הוא לומד שלא לפחד מבני אדם. כשהם מוצאים מזון בפחי האשפה בקרבת בני אדם או באוהלים שלהם, הדובים לומדים לשייך את האנשים ואת החפצים שלהם לארוחה זמינה ואמינה. הלקחים האלה מגדילים את המגע בין דובים ואנשים. שומרי היערות מכנים את התופעה הזו "קונפליקט אדם-דוב" - זה מסוכן מאוד לאנשים, כמובן, אך זה מסוכן מאוד גם לדובים, שיכולים בסופו של דבר להיהרג כשכל מה שהם רצו זה רק את שאריות המזון.

אז איך מלמדים דוב - בעל חיים שמאוד רוצה מזון - להימנע ממקור מזון קל? אפשרות אחת היא התנייה שלילית (אברסיבית), פעולה המפחידה את הדובים ומניעה אותם מלהתקרב לאנשים על ידי שימוש באותה הפסיכולוגיה שהביאה אותם לשם מלכתחילה.

שומרי היערות ערכו ברביקיו במקום בו האוהלים מוצבים בדרך כלל, ודאגו שהריח יתפשט בכל האי. הם לא באמת התכוונו לחלוק את הבשר עם הדובים. במקום זאת, הם ניסו לפתות את הדובים אל תוך מרחב המחייה של בני האדם, על מנת שיוכלו לרדוף אחריהם ולהבריח אותם באמצעות חזיזים קטנים ולא מזיקים. התקווה: לגרום לדובים לקשר את בני האדם עם משהו מפחיד, ולא עם משהו מהנה.

התנייה יכולה להיות חיובית (דברים שמושכים בעלי חיים) או שלילית (דברים שבעלי חיים ימנעו מהם). העיקרון היה לשבור את ההתנייה החיובית הקיימת אצל הדובים, בה הם מקשרים את בני האדם עם המזון, וליצור התנייה שלילית, בה הם יבינו שאם הם ימנעו מבני אדם, לא יקרו להם דברים רעים. ישנן דרכים רבות בהן בני אדם עושים את זה, כשחלקן מבוססות על המדע יותר מאחרות. הרבה פעמים, מדובר בלחכות שהדוב יופיע במקום שהוא לא צריך להיות בו, ואז להפחיד אותו, תוך שימוש בכדורי גומי, או כלבים המאומנים לרדוף אחרי דובים אך לא לפגוע בהם. למעשה, לא מדובר בהתנייה שלילית אלא בהענשת הדוב.

בשנת 1980, שומרי היערות בפארק הלאומי ילוסטון ניסו גישה מתקדמת יותר. הם ארבו למספר דובים, הרדימו אותם והניחו עליהם קולר בעל משדר רדיו לצורכי מעקב. כשהגיעו הדובים לאזור של בני האדם כדי לחפש אוכל, השמיעו שומרי היערות קול של ציפור - מזן שלא קיים בפארק - ואז ירו בדובים עם כדורי גומי. במשך הזמן, הם חשבו שהדובים יתחילו להגיב לקריאות הציפור בלבד, ויעזבו את המקום בו הם שומעים את הקול הזה באופן מיידי. אבל זה לא עבד. לא רק שהדובים מעולם לא פיתחו התנייה לקול הציפור, הם גם לא שינו את התנהגותם לכדורי הגומי - לפחות לא בטווח הזמן הארוך. שומרי היערות הבינו שהם מסוגלים להבריח את הדובים מאזור מסוים וללמד אותם לקח לתקופה מסוימת ואולי לעונה שלמה. אבל, בסופו של דבר, ידעו, הדובים יחזרו שוב.

אז למה זה לא עבד? יצירת גירוי הפחד שגרמה לדוב לברוח כשברקע היה את קול הציפור היה רעיון מעולה, אבל גם זמני. קריאת הציפור הזו לא מתרחשת בכל פעם שהם באים במגע עם בני אדם. היא לא מתרחשת בכל פעם שדוב מוצא אוכל שבני אדם משאירים. בינתיים, ההתנייה החיובית האומרת לדוב כי בני אדם = אוכל, מתקבעת. אם מעוניינים לשבור את ההתנייה הזו, יש ליצור התנייה חזקה הזהה להתנייה הקיימת. אחרי הכל, לפעמים אנחנו מתחרים עם היסטוריה ארוכה של אימון שהחל עוד מלידה.

למעשה, ההפחתה במפגשים בין בני אדם לדובים הושגה באמצעות העיקרון הזה. במחצית הראשונה של המאה ה-20, נרשמו בפארק הלאומי ילוסטון  138 נזקי רכוש ו-48 פגיעות גוף על ידי דובים בממוצע כל שנה. זה קרה בתקופה בה הדובים קיבלו חיזוקים חיוביים רבים מההתנהגות של בני האדם. אנשים היו מאכילים את הדובים, השאירו אחריהם את הפסולת שלהם ואפילו התקינו ספסלים בסמוך למצבורי האשפה כך שאנשים יוכלו לצפות בדובים אוכלים. דורות שלמים של דובים למדו שאם הם ילכו בקרבת בני האדם הם יקבלו אוכל.

לאחר מכן, בסוף שנות ה-60, הגישה בפארק החלה להשתנות. מצבורי האשפה נסגרו, פחי האשפה נאטמו, ושומרי היערות הסתובבו במתחם והורו למבקרים לזרוק את הפסולת שלהם בפחי האשפה. עדיין היו בעיות עם הדובים המבוגרים, אבל הצעירים למדו שאין כל תגמול מלהתקרב לבני אדם. כיום, למרות שמספר המבקרים שולש, הדובים בפארק הלאומי ילוסטון מעורבים בכ-12 נזקי רכוש ופגיעת גוף אחת בממוצע בכל שנה. בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר ללמד את הדובים היא לחנך את בני האדם.

אם נחזור לסיפור שלנו על האי סטוקטון, שומרי היערות נקטו בדיוק באותו עקרון.  התיאוריה שלהם הייתה כי, בהיעדר בני אדם והפסולת שהם מייצרים, הדובים יהיו חייבים לחזור למקור המזון העיקרי שלהם - פירות יער. כך דור חדש של דובים יתחנך וילמד שאת המזון לא מוצאים בקרבת בני האדם, אלא ביער, והמצב בו הם מפחדים מבני אדם, שאינם מוכרים להם בדרך כלל, שוב יתקיים.

בחיי היומיום שלנו, אנו מנסים לשנות התנהגויות והרגלים רעים בדרכים שונות - חלקן חיוביות וכוללות תגמול וחלקן שליליות וכוללות עונש. אז איזו דרך עדיפה? יתכן שהתשובה נמצאת אצל הדובים...

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל