צבא יהודי הוא צבא שיש לו מוסר יהודי והוא נלחם באויבי העם ומנצחם

השלום האמיתי הוא שיהודים יהיו חופשיים בארצם השלמה. צריך לעמוד על כך בתקיפות. יש לנו חוזה על המדינה שכתוב בתורה, ואנחנו עומדים עליו וסוף פסוק. אין דרך אחרת. השלום של השמאל יביא למלחמה גרועה הרבה יותר. אם נשמור על ארץ ישראל השלמה אולי תהיה מלחמה, אבל היא תיגמר מהר ויהיה פה ניצחון גדול.

יש לנו צבא יהודי, צבא נהדר, עם מודיעין משוכלל ונשק עוד יותר משוכלל, אבל הממשלה חוסמת את החיילים, משגעת אותם, מתסכלת אותם. אומרים להם שמותר לירות על מחבל רק ברגע שהוא יורה, אבל אחרי דקה אחת, כשהוא מפנה את הגב, כבר לא מוסרי לפגוע בו. קוראים לזה 'טוהר הנשק' וזה מושג מעוות. בעזרת המושג הזה מתרצת ההנהגה בישראל את חוסר האונים שלה ואת חוסר המעשה של החיילים. אני גאה בצבא שלנו ואני בוכה שלא נותנים לו לעשות צדק. כן, החייל הישראלי שרוי בימים אלו במצב קשה מאוד. הוא אומלל. ממש לבכות עליו.
 

למשל, יריות של חיילים על ערבים מתוך טעות הן מעשה נכון. אם חייל לא יגיב מתוך טעות, הוא עלול שלא להגיב מתוך צדק. הערבים שונאים את החיילים, והחיילים חייבים להגן על עצמם ועל העם. הם שליחי הציבור. אם הם מרגישים איום, אפילו איום קל, הם חייבים להגיב ומיד. זו דעת תורה. אפשר להזהיר את הערבים קודם: צר לנו מאוד, אבל אנחנו במצב של פיקוח נפש.
 

על פי ההלכה, אין מנוס מענישה קולקטיבית במצב של מלחמה. הכלל הכי בסיסי של התורה ושל האנושות הוא: הבא להרגך – השכם להורגו. לכן ברגע שיש ירי על מכוניות נוסעות, או על רכבים חונים, או על אנשים תמימים, צריך לנקום ביורים בכל דרך אפשרית.
 

השכל הפשוט אומר שצריך מיד לפגוע בכפר הערבי הכי קרוב למקום בו בוצע פיגוע הטרור הערבי. להרוס אותו עד היסוד. צריך לזכור שגם לאברהם אבינו היה קושי לגרש את הגר ואת בנה ישמעאל. אבל שרה הבינה שצריך לעשות מעשה ואמרה לאברהם: 'גרש את האמה הזאת ואת בנה'. מכאן למדו חז"ל שגדולה שרה מאברהם בנביאות. אחר כך צריך לעשות מעשה טוב ומיד להקים ליד הכפר הערבי ההרוס, יישוב יהודי.
 

לערבים השונאים אותנו אין זכות קיום בארצנו. הם מסכנים את חיינו. יש להם שאיפה לקחת מאיתנו אדמות שלא שייכות להם ולכן הם גם גזלנים. הרצחנות והאנטישמיות הערבית באה לידי ביטוי בפיגועים ובמעשי חבלה, וטבעם החייתי מדרבן אותם להרוג ולאבד בעם ישראל. יש להם אופי מופקר ולא מרוסן.
 

אנו קוראים לממשלה לתת לצבא להיכנס לתחומי הרשות הפלסטינית, להרוס שם כמה בתים ולכבוש אותה בחזרה. הפלסטינים הפרו את הסכמי אוסלו, לכן גם לנו אין בעיה להפר אותם. למה ערבי יכול לגור בלוד בלי רישיון ויהודי לא יכול להיכנס לשכם, שלא לדבר על ללון שם? הרי זו אפליה גמורה. אנו מאמינים שצריך לכבוש בחזרה את יריחו ואת עזה, את שכם ואת רמאללה, ולהפוך את המקומות האלו למדינה יהודית. לא לכבוש על מנת להתקפל. אין בזה טעם. אבל לכבוש על מנת להישאר – זה מלא טעם.
 

אנחנו מאמינים שהרחוב הישראלי טועה. שהציבור לא בחר בדרך הנכונה מתוך טעות, אבל הוא לא מודע לטעות שלו. הצאן צמא לרועה שיקום וינהיג אותו בדרך חדשה. עד היום לא היו לו רועים ראויים ולכן, מחוסר ברירה, העם בחר במי שבחר. אנחנו מדברים אל הציבור מתוך תקווה ואמונה שיפקח את עיניו ויראה שלא זו הדרך.
 

אנחנו אוהבים את העם, ולמרות שלכאורה אנו במיעוט, אנחנו חושבים שאנו צודקים. כל יהודי מאמין שואף שהמדינה תתנהל על פי דעת תורה. אנו לא נוגדים את הדמוקרטיה, למרות שאנו גם לא מקדשים אותה. דמוקרטיה היא לא אליל. ומה שקורה היום זו לא דמוקרטיה. העם לא חופשי לבחור כרצונו. החוקים יוצרים דפוסים שגורמים לצמצום יכולת הבחירה, וכל פעם יש אפשרות לבחור רק ברע במיעוטו. אנו לא כופרים בדמוקרטיה. אנו מקבלים עלינו את החוק כאזרחים בכל מה שנוגע לסדר הטוב, כמו למשל חוקי התנועה שטובים לסדר הציבורי. אבל אנו נכבד את החוק כל עוד הוא לא יהיה מנוגד לדעת התורה. ואם החוק יהיה מנוגד לדעת תורה, כבר היו דברים מעולם. היהדות עמדה בפני ניסיונות של שמד. אנו מקווים שלא נצטרך לעמוד במסירות נפש מול שמד.
 

שמעון פרס כתב ספר על המזרח התיכון החדש. ובו הטיף להתבוללות. זה בדיוק המוסר של יפי הנפש, שרוצים לשטוף את המוח של עם ישראל כדי לבולל אותם בגויים. לפעמים חייבים לעשות מעשים קשים, שהטבע היהודי לא מסכין עימהם. אנחנו עם רחמן, ומתוך הרכות שלנו עלינו להתגבר על החולשה של הלב ולהיעשות גיבורים. ארץ ישראל מעניקה לנו כוח מיוחד להתגבר על הרחמנות ולהיות גיבורים. לכן כל מי שמוותר על ארץ ישראל ולא מוכן להילחם עליה הוא הפחדן האמיתי. הוא זה שאומר: ארץ ישראל היא שום דבר, רק חתיכת אדמה. כאילו חס ושלום, הר הבית הוא סתם עוד מקום בירושלים.
 

יש כיום מצב של אבדן דרך ואבדן אמונה. בהנהגה שמובילה את הצבא יש בעיה ערכית. בכל אשמים אנשי הרוח שקובעים את המוסר ואת ההשקפה. 2,000 שנה חיכינו כדי לחזור לארץ ישראל. סוף סוף האלוקים נתן לנו את הזכות לחיות כאן. אבל אנשי הרוח, שלא אזכיר את שמותיהם ורק אומר שהם ידועים מאוד, מתנגדים לקחת ריבונות על הארץ. הכל מחלחל מהרוח המעוותת של אלו שמנחים את החינוך: סופרים, פרופסורים ומלומדים שמזהירים כל הזמן על 'טוהר הנשק'. הדעות שלהם נחרצות מאוד, מחלחלות אל העם, והעם מושפע. הרחוב הישראלי מעריך את אנשי הרוח והאקדמיה, שאומרים שאין לנו זכות על ארץ ישראל השלמה. הבעיה הכי גדולה של עם ישראל היא שאין לו מורי דרך ראויים. שהוא לא יכול להזדהות עם המנהיג הנוכחי ועם עוזריו.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל