חלפו 40 שנה ותחושת הכישלון טרם פגה

ביום חמישי ה 4 באוקטובר 1973 כשהצבא המצרי כולו היה נתון בעיצומו של תרגיל "תחריר 41," יצאתי את בסיס ההתרעה המיתולוגי באום חשיבה שבסיני, ועשיתי את דרכי לחופשה בביתי, שהריי תרגילים כגון אלו כבר נערכו בעבר. אז מה יום מיומיים? יומיים אחר כך פרצה הנוראה שבמלחמות ישראל.

צלצול הטלפון בבית הורי הקפיץ אותי ממיטתי. מי לעזאזל מצלצל בשש בבוקר ועוד ביום כיפור? תהיתי. היה זה הקצין התורן בלהק מודיעין אוויר בבור שבקריה.
"תגיע בטרמפים לשדה דב. מחכה לך שם מטוס צ'סנה שיוריד אותך מיד לבסיס בסיני." "טרמפים?", תהיתי בקול, "מי כבר נוסע ביום כיפור".
"תתפלא, יש כבר מכוניות בכבישים," השיב לי הלה בחטף ומהר לשיחת הטלפון הבאה.

כשאני עדיין נטול תחושת בהילות שהרי מה כבר יכול לעולל לנו הצבא המצרי, החלטתי להניח לטייס הצ'סנה להמתין. תחת זאת שמתי פעמיי לבור בקריה, זאת על מנת להתעדכן ולהבין על מה ולמה המהומה. המציאות בבור הלמה בפניי בעוצמה רבה. המלחמה כך עודכנתי, תפרוץ היום בשעה שש אחה"צ. הכל סביבי כבר היו טרודים בהכנות אחרונות לביצוע מכת מנע אווירית מקדימה, שאמורה הייתה לשבש את מהלכי הפתיחה של האויב. לימים הסתבר שהיו אלו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, שסירבו לאשר את ביצוע התקיפה המקדימה, מחשש שישראל תיתפס כמי שפתחה במלחמה.

כשאני מנסה לעכל את המציאות החדשה, שמתי פעמי לעבר שדה דוב. בסביבות השעה עשר בבוקר, נחתנו בשדה התעופה "רפידים" ("ביר גפגפה") שבסיני לצורך תדלוק. ניצלתי את פסק הזמן לביצוע ביקור חטוף באוגדת השריון 252 שבסיסה נמצא בסמוך.

לעולם לא אשכח את אותם חיילים שסבבו בעצלתיים כמעט באדישות, סביב הכלים המשוריינים ועסקו באיטיות בלתי נתפסת בזיוודם, כאילו כל זמנם בידם. בשעת צהרים נחתנו באום חשיבה ומיהרתי לבונקר העבודה שכבר היה גדוש ומלא בחיילים. פחות משעתיים אחר כך, צללו לעברנו מטוסי מיג וסוחוי והטילו על הבסיס פצצות בנות 250 ק"ג. בכך החלה הקשה שבמלחמות ישראל (להוציא כמובן מלחמת השחרור, שבה קיפח את חיו אחוז אחד מכלל תושבי המדינה).

גם את שדה התעופה ברפידים תקפו באותן דקות ממש ,מטוסים מצרים. אוגדת השריון 252 עדיין חנתה באותו הזמן בבסיסה העורפי הסמוך, כשבקו התעלה מצויה חטיבת שריון בודדת. הייתה זו חטיבה 14 שלוחמיה האמיצים והטנקים שברשותם, נשחקו עד דק בלחימה חסרת סיכוי מול הדיוויזיות המצריות. אינני חפץ לעסוק בתיאור מהלכי הקרבות, במלחמה הנוראה שגבתה את חייהם של 2,222 מטובי בניה של הארץ הזו, אלא דווקא בהשפעת המלחמה על צה"ל ועם ישראל בכלל.

כדי להבין את עומק השבר והתדהמה חשוב להבין שבתקופה שקדמה למלחמה, התחושה השלטת בעם הייתה שישראל הינה מעצמה אזורית ובלתי ניתנת להכנעה. הדעה הרווחת אמרה שהיה והמצרים ישגו וינסו לצלוח את התעלה, אזי אנו "ננפנף" אותם בקלילות. העם נשא אז על כפיו בהערצה חסרת גבולות את קציניו הבכירים. אלו הוזמנו לכל אירוע נחשב, חלקם השתלבו בחיים הסוערים של הבוהמה התל אביבית. מסעדות היוקרה התחרו בניהן מי יזכה לארח חינם כמובן, את אותם גנרלים.

היטיב לתאר את האופוריה שבה היו שרויים הכל, יונתן גפן שתאר תרגיל שביצעה יחידת המילואים שאליה השתייך. הוא תאר גבעה שבה תחת אוהל גדול, ישבו הגנרלים שאמורים היו לצפות בתרגיל, "אבל עשן הסיגרים שעישנו, הסתיר להם את התרגיל." כמה סימבולי וכמה נכון.

לאורה של אוירה זו והזלזול המופגן ביכולותיהם של צבאות ערב מיחד, ומאידך הצלחת תוכנית ההונאה המצרית, צליחת התעלה על ידם, כיבוש קו בר לב על מוצביו ומסות הנפגעים והשבויים בקרב כוחותינו, כל אלו גרמו לזעזוע עמוק בכל שכבות העם. לאחר המלחמה קמה תנועת מחאה שדרשה את התפטרותם של האחראים למחדל ובשנת 1977, התרחש מהפך שלטוני ראשון מאז ומעולם במדינת ישראל.

כקצין צעיר שהשתייך לקהיליית המודיעין, זו שכשלה והכשילה את המערכת כולה, ניתן לומר בוודאות שמלחמה זו שינתה את חיי ודפוסי התנהגותי עד לעצם ימים אלו. מילים כמו: "סמוך" או "יהיה בסדר," נעקרו מן השורש אף בחיי האזרחיים, שלא לדבר על זלזול ביריב, לא ככל שכן באוייב.
לאחר המלחמה שררה בארץ אווירת נכאים. כמעט בכל רחוב וישוב ביכו את החללים תושבי המקום. מעת לעת איימו המצרים בחידוש הקרבות ורבים מאיתנו שהיו דור שני לניצולי השואה, לא יכלו ברגעי שפל אלו שלא לחטוא בהירהורים אודות הצפוי לנו ולמדינתינו בעתיד לבוא.

בתוך כשנה מתום המלחמה עבדכם הנאמן ורבים מחבריו הקרובים, מהרו להתייצב אל מתחת לחופה ובחלוף כשנה נוספת, כבר הפכנו להורים צעירים. שנים הרהרתי בתופעה עד שהגעתי לכלל דעה שלפיה, יצר החיים והרצון להספיק ולהעמיד דור המשך בטרם חלילה אולי יסתיימו חיינו, הם הם שדחפו אותנו לנהוג כך.

אז אומנם חלפו ארבעים שנה, אך דומה שפיצעי אותה מלחמה נוראה טרם הגלידו לחלוטין. היתה זו ללא ספק מלחמה ששינתה ועיצבה מחדש רבים כל כך מאיתנו.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דודי (דוד) ירון, סופר ומרצה, סא"ל מיל' בחיל האוויר. מחבר רומנים צבאיים עתידיים. לאחרונה יצא לאור ספרו החמישי "העם האיראני מעניק בזאת", רומן מתח אקטואלי העוסק בפעולה התקפית איראנית המתרחשת בלב לונדון.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל