תביעה משפטית נגד ישראל מלפני אלפי שנים

אחת התביעות המשפטיות המוזרות וגם המסקרנות, שהוגשה אי- פעם נגד ישראל, הייתה תביעת מצרים לפיצויים על הרכוש שבני – ישראל לקחו איתם בצאתם ממצרים, תחת הנהגת משה רבנו, נביא הנביאים. *

 

האיש שהיה כשופט באותה תקופה קדומה, שבפניו התבררה התביעה נגד ישראל היה לא אחר מאשר אלכסנדר מוקדון, שחלש על האזור כולו אחרי שהיה לכובשו ושולט בו. זה היה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. נציג ישראל בתביעה כסנגור, היה יהודי מוכשר ובקיא בדינים בשם נביעה בן-קוסם. נציג המצרים לא ננקב בשמו ולפי הכתוב, היו הרבה נציגים מצד מצרים בתביעתם. לנציג ישראל הייתה כבר הצלחה בתביעה משפטית אחרת נגד ישראל, שהגישו הישמעאלים [הערבים אז] שרחשו באזור כולו לפני בני-ישראל. נושא התביעה הראשונה היה "הבכורה של ישמעאל שהועברה ליצחק". תביעה זו נדחתה על– הסף ובישראל, נקבע בן-קוסם שיילמד סנגוריה על עם ישראל גם בתביעת מצרים. נחזור לעניין זה אחרי סקירה מקיפה אך מתומצתת על הרכוש הנתבע ומקורותיו. זה היה אלף שנים אחרי ישראל בארץ.
"וינצלו את מצרים"1,זהו הפסוק המרכזי, שחוזר על עצמו מימי אברהם אבינו ועד ליל יציאת מצרים. על פסוק קצר זה, כמוטיב מרכזי לנושא הרכוש שבני ישראל לקחו איתם ממצרים למדבר ומשם לארץ כנען, מבוסס גם הרכוש המדובר בתביעה וגם הבסיס של תביעת מצרים נגד ישראל. בפעם ראשונה נאמר על-ידי השם לאברם (עוד לא היה 'אברהם') בחלום הלילה, בעת 'ברית בין הבתרים', שעתיד להיות אב לעם מיוחד, שישועבד לעם אחר במצרים לתקופה ארוכה של ארבע מאות שנה. העם יהיה כולו עבדים, אבל, מבטיח השם לאברם, 'הם לא ייצאו ריקם', אלא שהם ייצאו אחרי השיעבוד עם רכוש גדול בידם. או בלשון המקרא: "ואחרי – כן ייצאו ברכוש גדול". רש"י על זה מוסיף בפירושו: ייצאו 'בממון גדול' 2.
כעבור מאות בשנים, הופיע משה מול פלא 'הסנה' ובהתגלות שהייתה לו עם השם, נאמר לו שוב ושוב, כלחץ עליו כדי להסכים לשליחות הוצאת בני-ישראל משעבוד מצרים, שבני ישראל לא ייצאו ריקם משם, בלשון המקרא:"...והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, כלי כסף וכלי זהב...וניצלתם את מצרים"3.
בפעם השלישית ואחרונה, זה קרה ממש בלילה שמשה מכין את העם לצאת ממצרים ושוב השם מזכיר: "...וישאלו ממצרים כלי– כסף וכלי– זהב ושמלות. וה' נתן את– חן העם בעיני מצרים וישאלום, וינצלו את מצרים"4 . בני ישראל לא חסכו ולא מיעטו בביקוש הרבה רכוש משכניהם וחבריהם המצריים שמיהרו לתת להם בלי היסוס, מחמת לחץ הפחד להשמדתם כליל עקב 'מכת בכורות', שהחרידה את כולם. המעניין ביותר בפסוק מיוחד זה "וינצלו את מצרים", הוא שהשם ראה בו עניין באותה רמת חשיבות של יציאת בני– ישראל מהשיעבוד של מצרים. לאורך התורה כולה, חוזר עניין זה ועולה, כדי להגשימו הלכה למעשה. בהמשך, נראה כמה בני– ישראל ומשה רבנו בראשם, הזדקקו לכל הזהב שהביאו איתם ממצרים.
הדיון הבא הוא על האוצר הבלתי– נדלה שמצרים התברכה בו, ממנו בני– ישראל הביאו כמויות אדירות של זהב, כסף, נחושת, בדים, בשמים, תבלינים ועוד. כמויות גדולות הותכו באש שמתוכה יצא עגל הזהב, לא השפיעו על כמויות הזהב הגדולות שהיו בידי בני– ישראל. אחר – כך בא בניין המשכן שהצריך הרבה זהב, כסף ונחושת, בהם השתמש בצלאל למשכן ואיתו אהליאב משבט דן. הכול היה בשפע מעבר לביקוש עד-כדי-כך שמשה העביר קריאה במחנה, לא להביא יותר תרומות למשכן. גם הכמויות הגדולות שירדו
2.
לבטן האדמה עם קורח וכל עדתו במחלוקת עם משה לא השפיעו על המצבור האדיר שהיה לבני– ישראל: "וירדו הם ובניהם וכל רכושם..." 5. אחרי שלוש צריכות גדולות של זהב: עגל הזהב ולהבדיל המשכן, והזהב שירד עם רכוש קורח ועדתו לאדמה, נותר רכוש רב בידי בני– ישראל, אותו הביאו איתם לכנען.

 

מקור הזהב במצרים

נשאלת השאלה, מה הוא או מה הם המקורות של הזהב בכמויות הבלתי- נדלות שנתגלו במצרים? במקרא נמצאים כמה מקורות ואביא כאן שלושה מהם שהם עיקריים: א) כלי כסף וכלי זהב ורכוש אחר, ששאלו בני – ישראל מהמצרים בלילה של יציאתם ממצרים. ב) 'ביזת הים', שבני – ישראל אספו בשפת הים מגופות לוחמי וסוסי המצרים, שטובעו בים ונפלטו לחוף. כאן דרוש הסבר נוסף לתופעה זאת: מסופר על-ידי פרשני המקרא, על צבא פרעה, שעשה אוכפים ורסנים לסוסים של לוחמיו, מזהב טהור. הלוחמים עצמם עשו כלים ונשקים שונים מזהב טהור 6. כל-כך למה? למצרים היו כמויות אדירות של זהב ופרעה הרשה ללוחמיו להשתמש בזהב בלי הגבלה. המצרים עיטרו את רהיטיהם, כליהם, נשקיהם, סוסיהם וכל דבר שלהם בזהב טהור וגם באבנים טובות 7. ג) המקור השלישי, אמנם נוצל בחלקו במה שנעשה במדבר עד המחלוקת בין קורח עם משה, אבל מה שנותר ממנו, ונותר הרבה מאד בידי קורח, ירד לבטן האדמה ואבד. מאין לקורח האוצר הגדול הזה, שהיה האיש העשיר ביותר בתוך ובקרב בני- ישראל? מסתבר שעושרו של קורח נבע מאוצר אדיר, שהטמין יוסף באדמה בימי מלכותו במצרים. כל מדינות האיזור באו ליוסף 'לשבור רעב – לחם', והבאים הרבים שילמו בכל האמצעים שהיו ברשותם: תחילה בכסף, אחר-כך בזהב, בהמות, שדות ולבסוף שילמו בעצמם, אותם הפך יוסף לעבדים לפרעה. כל זה התרחש בשבע שנות הרעב בכל מדינות האזור מלבד מצרים, אותה הציל יוסף בחוכמתו הגדולה. מצרים שלא הייתה רעבה, אבל תושביה שילמו גם- הם על כל המזון שקיבלו מיוסף, אלא שהצילה אוכלוסיות שלמות, ששילמו בכל הרכוש שהיה להם, שבתוכו היה גם הרבה זהב. הרים של זהב ונחושת וכסף צבר יוסף למצרים. מתוך הזהב הרב, לקח יוסף חלק נכבד וטמן אותו באדמה, כנראה בנוכחות קורח או אבותיו, שהם לבדם ידעו על האוצר של יוסף ומיקומו באדמה. בלילה של יציאת מצרים, לקח קורח את האוצר של יוסף והיה לעשיר הגדול ביותר 8. כתוצאה מכך נוצר מושג ידוע: 'עשיר כקורח'. כך נוצר אוצר גדול בשרשרת: יוסף עם מצבור האוצרות ממכירת מזון לעמים רבים, לפרעה בתקופת עבדות בני– ישראל בארץ מצרים, לצבא מצרים שהשתמש בזהב לתפארתו, ולבסוף לבני-ישראל. חשוב להבהיר שבני– ישראל, גם בתוך הים וגם בחוף אחרי חציית הים, כשהבחינו בכמויות זהב גדולות על לוחמי פרעה וסוסיהם, מייד נתפנו לבזוז אותם עד לפריט האחרון מזהב, שהופשטו מגופות לוחמים וסוסים. ידוע המושג: ביזת הים.
הייתה גם 'תוספת' של זהב מכיוון בלתי – צפוי, שנוספה לכמויות האדירות של בני – ישראל, במצבור. זוהי תופעה מעניינת ופחות ידועה בקרב רוב העם היהודי: במצרים היה מיעוט בקרב בני– ישראל שגמרו אומר, לא להצטרף ליציאת מצרים שמשה רבנו מכין לכולם. לא! הם לא היו בין תומכי קורח ועדתו וגם כלום לא הביעו נגד ההכנות הגדולות ליציאת מצרים, אלא שהחליטו שאינם רוצים לעזוב את מצרים. טוב להם בה ולכן הם רוצים להישאר בה. אנשי המיעוט הזה, צברו הרבה רכוש וזהב וכסף רב. אלא שמתוך חשש שבני- ישראל יקחו מהם בכוח את רכושם, זהבם וכספם, הם החליטו להפקיד את כל מה שיש להם אצל שכניהם המצריים, באומרם להם כך: כאשר בני- ישראל יעזבו את מצרים, תחזירו לנו את כל מה שהפקדנו אצלכם: רכושנו, כספנו וזהבנו. משה לא ידע מה לעשות עם תופעה מוזרה זו, כי אנשים אלה לא יצאו להפגין נגד משה ואהרן ולא התקוממו נגד דרכי החילוץ של כולם מתוך מצרים, אלא שהם היו אנשים מאד מוזרים. השם הרגיע את משה ואמר שבבוא היום, הוא ידריך אותו מה לעשות באנשים אלה, שיש חשש שהם ישפיעו על רבים שגם יארגנו מחאה לא לצאת ממצרים. כאשר הגיעו שלושת ימי החושך ועל מושבי בני– ישראל היה אור, הורה השם למשה ולאהרן, לקבור את האנשים האלה אותם הרג השם. הוא הסביר לו, שצריך לנצל את ימי החושך כדי לקבור את המורדים המומתים בחושך, גם כדי שהמצרים
3.
לא יראו אותם קוברים בני עדתם וגם כדי שלא ישפיעו על אחרים לנהוג כמוהם. המצרים השרויים בעלטה מוחלטת, לא ראו את בני – ישראל קוברים את העברים שלהם. מה עלה בגורל הרכוש והזהב שהפקידו המורדים לפני מותם אצל שכניהם המצרים? למרבה האירוניה, ממה שהמורדים חששו קרה בדיוק: בליל היציאה ממצרים בבהילו ובזריזות, בני – ישראל ביקשו משכניהם המצריים לשאול מהם כלי כסף וכלי זהב ורכוש אחר כפי שציווה אותם משה, השכנים של 'הנקברים' התייעצו ביניהם, מה לעשות ברכוש הרב שהופקד אצלם על- ידי בני- ישראל שכניהם, אבל שהם נעלמו ואיש אינו יודע לאן הלכו. השכנים אמרו לעצמם, 'זה רכוש לא שלנו וגם כאשר המפקידים נעלמו מבתיהם, אנחנו נמסור את רכושם על כל הכלים הרבים לבני- ישראל שבאו לשאול כלים רבים'. וכך מצאו כל כלי המורדים והרכוש שלהם בליל יציאת מצרים, את דרכם לידי בני- ישראל יחד עם כל הכלים שהושאלו מהשכנים המצרים. 9.

 

הדיון על התביעה

כאמור, השופט שבפניו מתבררת התביעה של מצרים [דאז] נגד ישראל, הוא אלכסנדר מוקדון, מלך יוון. נציגי התביעה והסנגוריה התייצבו מול כבוד השופט אלכסנדר מוקדון, שפתח את הדיון במלים: "מי תובע מיד מי? [...]"
נציגי מצרים הציגו את עמדתם בקיצור אך בפירוש מביעה את דרישתם: "אמרו המצרים: ששים ריבוא יצאו מאצלנו טעונים כלי כסף וכלי זהב...דכתיב 'וינצלו את מצרים'. יתנו לנו את כספנו ואת זהבנו!.
נציג ישראל נביעה בן – קוסם, כנראה עשה שיעורי בית היטב ובא מגובש בתשובתו על דרישת מצרים: "אדוני המלך," ענה בן – קוסם כמגן על עמדת ישראל ומסביר לשופט, אותו הוא מכנה 'מלך' כי כך היה: "ס' ריבוא [ששים] בני– אדם עשו אצלם [אצל המצרים] 'רדו' שנים [210 שנים] ומהם כספים ומהם זהבים שנוטלים בשכרן, דינר ליום!".

 

הסבר לדברי הנציגים בדיון:

נציג מצרים טען שכשש מאות אלף איש עזבו את מצרים עמוסים בהרבה כלי כסף וזהב ...ושיחזירו לנו את הביזה שעשו בני- ישראל לפי סיסמתם, שנציג מצרים השתמש בה: 'וינצלו את מצרים'. יתנו לנו ...
אחרי שהשופט שמע כמלך ושליט על עמים רבים ובתוכם גם מצרים וגם ארץ – ישראל, את נציג מצרים ואחריו, את נציג ישראל, אותם אנסה להסביר כאן: בן קוסם המוכשר סיים את דבריו בשאלה: 'המצרים שילמו לבני- ישראל דינר אחד על כל יום עבודה לכל עובד, במקרה זה 'עבד' כי כולם עבדים מוחלטים. בן – קוסם המשיך והסביר לשופט, שהעבודה כעבדים במצרים, בני- ישראל נוצלו במשך מאתיים ועשר שנים. היכן השכר המלא המגיע להם, כמו לעובדים שאינם עבדים? מה עם הכספים והזהבים שצריכים לקבל? בן- קוסם מתכוון בשאלתו לדרוש חישוב השכר על כל התקופה לכל בני – ישראל. הדיון נמשך אחרי שהוחלט שפילוסופים מיוון יעשו את החישוב של תקופת עבדות בני - ישראל בשכר מקובל לעובד ולא שכר רעב לעבד, ששילמו לבני-ישראל, בדיוק לפי דרישת בן- קוסם, נציג ישראל.
וזו לשון ההחלטה, כתוצאה של הבדיקה:
"ישבו פילוסופים וחישבו [את שכר בני – ישראל במשך כל שנות שיעבודם] ולא הגיעו ל- ק' שנה [100 שנה] עד שנמצאת ארץ מצרים לטמיון, ונסתלקו משם בבושת פנים" . פירוש הדברים: מחישוב הפילוסופים, עולה, שכל תקופת עבדותם של בני– ישראל במצרים, הרכוש שהוציאו בני– ישראל ממצרים, לא הגיע אפילו לשכר השווה ל- 100 שנה. והלוא דרישת ישראל היא לחשב על תקופה של 210 שנים [רד"ו]. המצרים נפלו בתביעתם והסתלקו מן המקום בבושת פנים. 10.

 

דעה כמסקנה

יש להוסיף, שהמצרים יצאו בחסד מהתביעה, כי השופט יכל לחייב אותם להשלים את התשלום על 210 שנות עבודת בני-ישראל. מעניין מדוע 'בכתב הגנה' של ישראל צוין רק מספר 210 שנים שעבדו בני- ישראל במצרים? ולא 400 שנה, שהשם אמר גם לאברהם 'בברית בין הבתרים' וגם בהזדמנויות אחרות. אין הסבר ופירוש על- כך בספרי קודש, כי מספר זה עדיין במחלוקת: האם בני-ישראל שועבדו במצרים 400 שנה או 210? יש פרשנים שמחשבים את כל 400 שנה מצאת אברהם מאור כשדים, דרך יצחק ויום ירידת יעקב למצרים, עד לגאולה של כולם. והלוא דווקא מיום ירידת יוסף, שנמכר כעבד וברבות הימים, הפך למשנה המלך, הוא הנחשב כהתחלה של 'התנחלות' בני ישראל שבאו בעקבותיו ונשארו עד הסוף.
יש גם פרשנות אחרת, שבני – ישראל היו אמורים לשהות כעבדים במצרים 400 שנה שלמות ומלאות. אלא שהם התחילו לעבוד עבודה זרה וכמעט שאבדו בתוך מצרים, כי מתוך חמישים סוגי עבודה זרה ואלילים שהיו במצרים, בני- ישראל הגיעו למספר הנורא של 49 ונשאר רק אחד, רק עבודה זרה אחת לאמץ אותה והם היו נאבדים לעולם ולעולמי עולמים. מה עשה השם יתב' לפי פרשנות זו? הוא קיצר את תקופת השעבוד של בני– ישראל במצרים. הוא הטיל מייד על משה, אותו לקח כרועה צאן יתרו וכפה עליו ללכת מצרימה ולהוציא את בני- ישראל משם, מהר, מייד ובבהילו.
המאמר דן בתביעה של מצרים על הרכוש שהוציאו בני – ישראל ממצרים, ושנכשלו בה כליל והרכוש היה לכשר וטהור ומותר ליהודים מאז ועד סוף כל הדורות .

 

הערות

1. בראשית יב', פרש' 'לך לך' יב'.
2. רש"י בפירושו כאן: בממון גדול.
3. שמות ג', כא – כב.
4. שמות י', בא, לה.
5. במדבר, פרש' קרח טז', פסוק לב – לג.
6. שמות יג', פרש' בשלח ל'.
7. שם.
8. מדרש רבה, פרק סז'. – ראה גם ספר הזוהר, פרשת מקץ, ע"א.
9. שם, מכות מצרים ק"ג.
10. שם, פרשת חיי שרה, פס"א.
* מעניין שההיסטוריה, במקרה זה, המקראית, חוזרת על עצמה ויש דרישות שוב לתשלום על רכוש, אלא שהפעם
למזלנו, הדרישות הן משני הצדדים.

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל