סאונה רוסית בנתב"ג

מתוך ספרי "חוויותיי בקווקז", בו מתארות חוויות שעברתי במהלך שנת שהות הזויה ומסוכנת בקווקז הרוסי, חוויות כמותם ניתן לפגוש פעם בחיים וכנראה רק שם. והפעם סיפור מקוצר/מתומצת, אודות טיסה חמה במיוחד מקווקז לנתב"ג.

 

 


כמידי יום חמישי באתר בניית המלון, חשנו בהתרוממות רוח שכן במהלך אותו היום, כמה מאיתנו היו אמורים לעשות את דרכם ארצה לסוף שבוע קצר.
מזכירתנו הנאמנה סווטלנה שכונתה בפי כל סווט", נכנסה למשרדי וסיפרה כי צלצלו אליה ממשרד הנסיעות בעיר וגילו את אוזנה, שהיום תתבצע טיסת צ'ארטר שלא מן המניין, טיסה ישירה מ"מינרל וודי" לנתב"ג. מיותר לציין כי טיסות כגון אלו, היו נדירות למדיי והתרחשו אחת לכמה חודשים אם בכלל. האפשרות להצטרף לטיסה שכזו קסמה לנו מאוד, שכן בתוך כשעתיים היינו אמורים למצוא עצמנו על אדמת המולדת.
האלטרנטיבה שבה למעשה עשינו שימוש על בסיס שבועי, הייתה לטוס דרך שיגרה למוסקבה, להמתין חמש שעות לטיסת "אל על" הממריאה בחצות בדיוק ולנחות בנתב"ג עם אור ראשון.
בחלוף כשעתיים הופיע בפתח משרדי סבטלנה ובידיה כרטיס לטיסה האטרקטיבית ומייד הוסיפה, כי הטיסה כבר מלאה לחלוטין וזהו למעשה הכרטיס הפנוי האחרון לטיסה זו.
בסביבות השעה שתיים, נפרדנו מעמיתינו באתר ועשינו דרכנו מהעיר "קיסלובודסק" לשדה התעופה "מינרל וודי". אל הרכב הצטרף עמית נוסף גרמן שמו, שהיה אמור לעשות את הדרך ארצה באופן הרגיל והממושך דרך מוסקבה. אותו גרמן יליד ברית המועצות שעלה ארצה ושב לרוסיה במסגרת עבודתו בחברתנו, הכיר טוב מכולנו את המנטאליות המקומית. בהיותו אדם פיקח וממולח למדיי,
ידע לא אחת אף להפיק תועלת במצבים שבעיננו נראו כאבודים. חיוך ממזרי אופייני התפשט על פניו של גרמן. "דודי", הוא אמר, "יש מקום בטיסה אין מקום בטיסה, אני טס
אתכם!". "הלוואי" השבתי לו בחיוך, "אני אוהב אנשים אופטימיים, במיוחד כשאין לאופטימיות שלהם על מנה לסמוך".

נפרדתי מידידי גרמן, ושמתי פעמיי אל חדר הנוסעים היוצאים. ממש לקראת יציאתי את האולם לעבר המטוס, נדהמתי לראות את גרמן חביבנו צועד לעברי בנונשלאנט אופייני.
"איך הצלחת לעשות את זה" שאלתי בפליאה. "מישהו ביטל כרטיס ברגע האחרון?" שוב התפשט החיוך המוכר על פניו.
"ניסיתי ללחוץ אותם כמה פעמים עד ששוכנעתי שהטיסה באמת מלאה ואז שלפתי את נשק יום הדין."
"נו" האצתי בו, "ספר."
"שלפתי שטר של מאה דולר כזה שרואים כאן רק בסרטים, משהו כמו חצי משכורת חודשית כאן. חבל שלא יכולת לראות את העיניים של הפקידה בדלפק כשנופפתי מולה בשטר. תוך שתי שניות היא שאלה אותי אם אני מוכן לשבת במעבר על ארגז עץ שמשמש את הצוות, משהו כמו ארגז תפוזים היא אמרה. עניתי לה שכן והנה אני כאן איתך".

ואכן כך בדיוק עשה גרמן מיודענו וכשישבנו מונח אחר כבוד על ארגז עץ במעבר הצר ממילא של מטוס הטופולב, עשה את דרכו לנתב"ג. מוטב לכם בשלב זה, שלא לטעות ולחשוב שסיפורו של גרמן וארגז העץ, הוא הוא ה"פאנץ" בטיסה האמורה. רחוק מכך. את מה שציפה לנו בהגיענו לנתב"ג, לא יכולנו לשער אף במחשבותינו האפלות ביותר. מקץ שעתיים, נגעו גלגלי הטופולב באדמת ארצנו. כרגיל סיבה טובה לשחרר אנחת רווחה, להפעיל את הטלפון הסלולארי הישראלי
ולהחליף כמה מילים עם אשתי שכבר נמצאה באולם מקבלי הפנים בשדה. לא חברת תעופה כגון זו, תשלם סכום כסף נוסף רק כדי שהמטוס יחובר לאחד השרוולים המאפשרים כניסה מהירה וישירה לטרמינל. על כן, המטוס הסיע אל עבר רחבת בטון נידחת באחת מפינות השדה וכיבה את מנועיו. הדקות נקפו ומאום לא קרה. הייתה זו שעת צהריים אופיינית של חום יולי אוגוסט בישראל. השמש הכתה בעוצמה רבה בגופו של מטוס הטופולב הכסוף. מערכת האוורור לא פעלה ומיזוג אויר, הס בכלל מלהזכיר. מרגע לרגע האוויר במטוס האטום נעשה קשה יותר ויותר לנשימה והנוסעים כולם, כבר הגירו כמויות זיעה אדירות. צוות הדיילים שכמובן היה מודע לבעיה המתרחשת במטוס, בחר לפעול בדרך מקורית למדיי. הללו פשוט החליטו להסתתר מאחורי וילון עבה בקדמת המטוס. זה בדיוק הזמן לעמוד על אופיו של הנוסע הרוסי הממוצע, המקבל כול דבר כגזירה ממעל ואין פוצה פה ואין מצפצף. אם נגזר עלינו להיחנק למוות במטוס, אז נחנק אבל נעשה זאת בשקט. מן התייחסות פטליסטית שכזו, כאילו שהמטוס הינו בעצם "גולאג" מעופף. הטלפון שבכיסי השמיע את קולו. "נו, מה קורה לך?" שאלה אשתי, "אתה כבר כאן 25 דקות". ניסיתי להסביר לה את חומרת מצבנו אך ככול שהשיחה התארכה יותר ויותר, הבנתי שהסיפור שבפי נישמע באוזניה הזוי ובלתי אמין לחלוטין. קמתי ממקומי רטוב לחלוטין מזיעה והכיתי בידי בחוזקה על תאיי המזוודות שמעל לראשי. ניסיתי בכך לעורר רעש שאולי יגרום לדיילים המסוגרים בקבינה, לצאת ולהסביר לנו מה לעזאזל קורה במטוס. מיותר לציין שאיש מהם לא עזר אומץ לצאת אל הנוסעים. מה שהדהים אותי יותר מכל ברגעים אלו, היו המבטים המוזרים שהפנו אליי כמה מנוסעי המטוס הרוסים. משום מה דווקא התנהגותי שלי כמי שאינו מוכן לקבל את המצב כגזרת גורל, נראתה להם תמוהה. הגיע העת לפעול וביתר תוקף שהרי על אדמת ארצי שלי מונח לו המטוס האטום שבו אני כלוא. חייגתי 100 למוקד המשטרה. "שלום. שמי דודי ירון. אני יודע שמה שאני עומד לספר לכם עכשיו ישמע לכם מטורף ולכן זה מספר תעודת הזהות שלי....., דרגתי הצבאית הינה סגן אלוף ואני כלוא עם עוד 150 נוסעים, בתוך מטוס רוסי בנתב"ג. אין במטוס אוויר אנשים מתחילים פה להתעלף".
"מה זאת אומרת כלוא? איפה הצוות?" שאלה המוקדנית. "חברי אותי מייד למשטרת נמל התעופה", דרשתי בתוקף. כעבור מספר שניות, כבר נמצאתי בקשר עם שלטונות הנמל. הללו משום מה ניסו לברר איתי תחילה, באיזו רחבת חניה בדיוק ניצב המטוס.
"לא יודע, תבררו בעצמכם במגדל הפיקוח שלכם", השבתי ברוגז ומכאן כבר עברתי לשלב האיומים. "תקשיבו טוב למה שאני אומר. האוויר פה נגמר ואנשים מתחילים להתעלף. אם תוך שלוש דקות אני לא רואה את הצוותים שלכם מסביב המטוס, אני אישית פותח את כול פתחי החרום במטוס הזה פשוט כדי להציל חיים. זה ממש ולא מעניין אותי כמה נזק יגרם למנוולים האלה". "אנחנו כבר בדרך", נשמעה התשובה מן העבר השני. ואכן, בתוך כשתי דקות הוקף המטוס בעשרות רכבי חרום והצלה. בחלוף כמה דקות נוספות שנמשכו כנצח, נפתחו מבחוץ דלתות המטוס. כשירדתי סוף סוף בכבש המטוס, הבחנתי באחד מעובדי השדה שניראה לי סמכותי ודומיננטי משאר עמיתיו. "אתה האחראי פה?" שאלתי.
כמו כל יהודי טוב, מיהר הלה להשיב לי בשאלה נגדית. "ואתה זה שצלצל אלינו?" משהשבתי בחיוב, פרץ הלה במטר קללות, תוך שהוא מבצע תנועות ידיים נמרצות לעבר תא הטייס של מטוס הטופולב.
"המטומטמים האלה שכחו להביא איתם את המתאם, האדפטור, שצריך לחבר בין הגנראטור המערבי שלנו לשקע הסובייטי שמטוס. שכחו, אתה מאמין? ככה נתקעתם בלי חשמל, בלי אוורור וגם הנעילה החשמלית של הדלתות לא אפשרה פתיחה ידנית רגילה. הם מטומטמים, פשוט מטומטמים." 

את המבטים שנעצה בי אשתי כשראתה אותי צועד לעברה רטוב לחלוטין ומדיף ניחוחות זוועה של זיעה, מוטב שאחסוך מכם. מאותו יום גמלה בליבי סופית ההחלטה. לא עוד טיסות ישירות. לא עוד קיצורי דרך הרי אסון. לא מנתב"ג לקווקז ולא מקווקז לנתב"ג. אני אמשיך ואטוס אך ורק דרך מוסקבה ומשם, אמשיך בטיסת "אל על", שהרי עד כמה עוד ניתן להמשיך ולהתגרות בגורל.

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל