רשמי מניו זילנד חלק 6: מסע הרפתקאות - הקיאקים

מסע בן שלושה ימים בקיאק בניו זילנד

השטת קיאק כמוה כאהבה.

מתחיל במבט ביישני, המבט מתארך ומתמשך, כשמשובב ליבנו מראה עינינו, לומדים לאט ובזהירות את השטח, מגששים בהיסוס, נוגעים בכרית האצבע, ממתינים, מלטפים באצבע נוספת, ועוד אחת. נוגעים בגב היד ועוברים לכל אורכו של הגוף. לאט לאט מעיזים. מתקרבים, מרחרחים קלות, תוהים, האם נתאים זה לזה, בקצב, בגודל, האם נהייה ככפפה ליד? כגוף לקיאקו? ואז נכנסים בזהירות, בעדינות, לא להיפגע ולא לפגוע. בודקים את הדפנות. הרכות הדפנות? האם תתאפשר תנועה או נשאר חבוטים ומוכים ללא יכולת תזוזה? וכשסימני השאלה שוככים, בודקים את המים. הקרים אם חמים? ונכנסים למים. אחד כרוך באחר. אחד לפות ואחר לופת. ומתרחקים יחד בהתרגשות מהולה בחשש מחוף המבטחים למסע המשותף. כשלומדים את התנודות השקטות במים, גם המשוטים נכנסים לפעולה ומתרחקים לקראת היעד החדש, לפרוץ ולזרום לחופים חדשים. מסע שרבים בו סימני השאלה על הודאות, המעוררים את הדמיון ומזרימים בעוצמה הולכת וגוברת דם ללב ולאיברים האחרים. בריקוד זוגי זה טעם חדש נוגע בשפתיך, מלקקים, והיה ועברנו גם את המשוכה הזו, נחתור למים העמוקים. יחד כמקשה אחת כגוף אחד, בתנועות אחידות וגמישות מתואמות נמתחים ומרפים לסירוגין, אוחזים בעוז במשוטים, גופינו נע קדימה ואחורה בתאום מפתיע, יחדיו עולים עם הגלים, עולים עולים ומושכים את הזמן, תופסים את גבו ומרחפים לאורכו..מתמהמהים, ושוב עולים, עולים לופתים חזק את הדפנות, שומרים על קצב אחיד, חתירה מתואמת, ריח המים חריף יותר, קולות הגלים נושפים בעורפך והמים החמים קרירים שוטפים גופך המאומץ, המזיע מקפידים בשיתוף פעולה מלא לשמור על הקצב המתאים. בסבלנות.. ובבטחה, בדרך לחוף המובטח, עולים על גלים נוספים המרימים את שניכם אל על לעבר השמים, חרטום הספינה מתרומם מזהה רצון בעליו, ממשיכים בחתירה עקבית לתפוס את הגל ולרכב על גבו עוד ועוד.. למשוך את הרגע.. ומגיע.. הוא מגיע.. תפסנו את הגל בזמן... עולים ועולים לעבר השמש ומתנפצים, נוחתים לאחר סערת חושים על החוף הלבן והחם. והמיית המיים ממשיכה ללחך אצבעות רגלינו, ואנו נמשיך לשכב שם, מווסתים נשמותינו, מחייכים בתודה ונעימות אחד לשני, עברנו משוכה ויכולנו לה.. ונישלח יד לגעת זה בזה, ננוח על החול ונקשיב לרחש הגלים עד הגאות הבאה.
 
 

היציאה לאי הראשון - רובינזון קרוזו


האי הראשון
כשבעלת הקיאקים חייכה למשמע שם החוף אותו הציעו לנו במשרד התאומים (מלשון לתאם) המחוייב על פי חוק ללילה הראשון, הסתקרנתי.
"- או אני מאד אוהבת את החוף הזה, הוא המיוחד מכולם, וטוב שהוא יהיה הראשון" אמרה.
החשד שאריאל מתכוון ברצינות גם לממש את החלטתנו לצאת לשלושה ימי "טרק" ימי בקיאקים נפל עלי בעומדי לצד אחד המדפים לציוד טיולים בסופר הגדול, כשלאחר יד הוכנסו לסל הקניות תרמיל גדול, ואוכל "קשה" מה שנקרא: ללא צורך לבשל, שימורים ויבשים למיניהם.
כנראה מנגנון ההכחשה עבד שעות נוספות כיוון שהתובנה נפלה עלי רק כשהצטרפנו לג'ייל הגבר בעל תווי הפנים הייחודיים שעמד להנחותינו לקראת "טרק" בן שלושה ימי קיאקים.
ג'ייל גאה מאד במוצאו. ערוב מסקרן בין מאורי לאנגלי. עיני תכלת בתווי פנים מאורים בצבע מוקה זהוב ספק מהשמש ספק מהגנים המעורבים ביד צייר אומן בורא עולם.
ג'ייל עזר לנו, בפועל אנחנו אלה שעזרנו לו, להעמיס את הקיאק הזוגי על עגלת הטרקטור שהשתרכה מאחורינו, כבירידה לים בימי הקיץ בקיבוץ. הגענו לחוף האוקיאנוס על מימיו הנעימים הירוקים כחולים על אדוותיו המרצדים בשמש.
קיאק היחיד שלו המתין קשור למזח קטן. דחסנו את ציודנו למסע בשקיות ניילון שחורות אטומות למים, שסיפק לנו המרכז הימי בעיר מתוקה השוכנת בצפון האי הדרומי. האסוציאציות שהשקיות האטומות והאחידות העלו במוחי רק החריפו את המודעות שלי למידת החרדה לקראת חתירה באוקיאנוס במשך שלושה ימים ברציפות.
התאים העגולים שבקיאק כוסו ביריעות אלסטיות חזקות שמטרתן להגן על הציוד מפני המים במקרה של התהפכות הקיאק. ..הכנסתי רגל אחר רגל לקיאק שנע מצד לצד קלות תחת משקל גופי. אריאל מאחורי דוחף את הקיאק למים משתחל בקפיצה לתוכו מה שהותיר את חלקי הגלויים מרוססים טיפות מים מלוחות. “כשאתם כבר ישובים תצמידו את המעטה הבלתי חדיר למים לדפנות מקום מושבכם" הסביר ג'ייל. לא הצלחתי בעצמי למתוח את היריעות ולהצמיד\להלביש אותן סביב הבליטה המשמשת כמסגרת לפתח מושבי. ידי יורד ים מחוספסות עזרו לי במלאכה. תהיתי איך אצליח בעצמי להרכיב אותן בפעמים הבאות, שלא נדבר על איך אצא מהקייאק כשאני "לובשת" את הקייאק עלי כשמלה ונראית כמו יצור בעל חלק עליון נשי וחלק תחתון קאייקי.
ג'ייל הספיק כבר לחתור סביבינו עד שהתמקמנו בקיאייק בייתנו הצף לשלושה הימים הבאים.
- “יש לכם נסיון בחתירה בקיאקים?” שאל ג'ייל.
- "לא בדיוק" ענינו. שמרתי על צניעות ולא סיפרתי שיש לי נסיון מהרפסודות שעל הירדן...
נתן לנו כמה משפטי הסבר ואז הטיל את הפצצה:
_ “נתראה בעוד 3 ימים" אמר ונופף בידו לשלום.
- “ חוש ההומור שלך מצויין" אמרתי. הסתכל עלי ולא בדיוק הבין.
- “ביום השלישי בסביבות 5 אחה''צ. יבוא אחד מאיתנו בסירה לאסוף אתכם מחוף.. " כבר לא שמעתי
כלום..,
- "מה? אנחנו יוצאים לבד לאוקיאנוס ל-3 ימים? אתה לא בא איתנו? מלווה אותנו?” שאלתי מופתעת.
- "רגע.. חכה... בלילה תתקשר למלון ותשאל אם הגענו" הוא חייך - הג'ייל הזה..
- "אין שם טלפון"
- "טוב אז תשלח מייל, תוודא שבכלל הגענו... איך יידעו שלא אבדנו באוקיאנוס? אף אחד כאן לא ייחפש אחרינו..”
הפעם היה זה ג'ייל שחשב שחוש ההומר שלי טוב.
לידיעתכם, אחרי 3 ימי קיאקים בתנאי "גיבוש סיירות" התקבלנו שנינו לשייטת.. גם בסיירת מטכ''ל וגם בשייטת מנסים לשכנע אותנו עד עצם היום הזה להצטרף אליהם לאור היכולות והביצועים שהפגנו... בגילנו הקשיש יחסית לכל אלה שקייקו לצידינו וחלקו עמנו את האי בשני לילות.
וכאן אפרוס ואפרוש לפניכם את הקורות אותנו...

ביום הראשון הים היה רגוע. אדוות קלות הניעו את פניו. חתרנו לנו צמודים לחוף בין הנקיקים המדהימים. ביום הבהיר יכולנו לראות בבהירות כל חמדת טבע שחלפנו על פניה. נשמתי עמוק... החזה התרחב מכל היופי הזה. גן עדן כברחם אימנו , כבר אמרתי?
הדבר היחיד שהיקשה עלי היה הפחד מפני השמש הצורבת במלוא עוזה. התכסיתי כמוסלמית חרדית בכפייה לבנה ענקית שהבאתי איתי מבעוד מועד. כמובן כובע וחומרי הגנה. השמש כאן שורפת וחלקים חשופים מיד נצרבים בצבע בורדו עז, כנראה בשל החור שבאוזון.
החתירה נינוחה.. והקיאק מערסל.
שקט. להוציא את הצרצרים המזמרים הנשמעים בכל פינה וחורש באי הזה, לא שמענו דבר אפילו לא את המיית המים. מורדות ההרים מכוסי צמחייה מקומית מרובת עלים גולשים בקלילות נושקים למים. לא הייתה כל רצועת חוף שהפרידה בין ההר למים מה שהוסיף למסתורין הנקיקים הירקרקים - שחורים. התקרבנו לסלעים ונכנסנו תוך כדי שיוט רך בקיאק לתוך מערות קטנטנות שנוצרו בעקבות הגידוד. עצרנו בפינה פלאית ירוקה במיוחד ישבנו על הסלעים רגלינו משכשכות במים ונהנינו מארוחת בוקר טעימה שהכנו מבעוד מועד.
אחריה "עטינו" מחדש את הקיאק על גופינו אדם-קייאק..
כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות לאחר 11 ק''מ חתירה הגענו לאי ללינה הראשונה.

האי של רובינזוןן קרוזו.
חוף זיפזיף לבן מבודד להוציא מספר צעירים בהירים בתנוחות קייט ומנוחה קיבל פנינו.
מה זה קייט בשבילי? גם קוראי ספר!
היושבים מביניהם הזיזו קצת את רשתית העין כשנחתנו בחוף נחלתם.
אריאל קפץ מהקיאק ומשך אותו על תכולתו לאדן החוף היבש. מוזר לעמוד שוב על קרקע מוצקה.
הלכתי לחפש שירותים...
רק שירותי אדם וחווה ניו זילנדיים נבנו במעלה גבעת החורש הצופה לים.
.. כשהתבוננתי בהם הם החזירו לי מבט בעין שחורה פעורה מתוך האדמה. שקלתי כבר אז איך אגיע לשם בלילה? ואיך אמצא את הפתח המיועד לתפקידו רם המעלה. מה אני בן? וכבר דימיינתי לפתח מתקן שיקל על נשים להטיל מימיהם תרתי משמע.. ממקום עומדם.
ואכן הסוגייה עלתה בלילה ופתרונה לקח אותי למקום ולמחוזות חדשים ובלתי צפויים.
הלכתי לחפש את האכסניה. לא מצאנו את הדרך.
" בוא נעלה, אולי השיחים מסתירים את הדרך.” אמרתי, מתעקשת לגלות את הדרך הנעלמה.
אחרייך.. אבל אני חושב ..שאין כל דרך.. האכסניה היא מלון של 1000 כוכבים .”

"ברומא התנהג כרומאי". ניסינו למשוך ולהרים את הקאייק למפלס גבוה יותר בחוף. לא ידענו את המשרע בין הגאות והשפל. הקיאק היה כבד במיוחד. שקיות שקיות הוצאנו את מטענינו מהקיאק. עד שהצלחנו לגרור אותו למפלס הרצוי. לצידו הקמנו את האוהל. במפלס זה חגגו וצהלו האבנים. לא בכל לילה מחממים אותן גופות דואבים.
יצאתי לחפש מקור מים. המים הופיעו בצורת ברז נמוך קומה במיוחד.
על מנת לשטוף את עצמינו נאלצנו להתכופף לגובה דשא כמו בתקופת ההתבגרות במסעות מים לים.. ושלט קטן הזהיר מפני שתייה ללא סינון וחיטוי. “דה"???????
התיישבנו לאכול.. לא משהו בלשון המעטה. ולי דווקא בא משהו חם. אתם זוכרים שאסור להדליק אש??????
השפל התחיל. המים נסוגו במהירות והתקפלו לתוך קרביהם הכהים. הגרמנים הצעירים – שכנינו לאי בלילה זה הזדרזו להזיז את הקיאקים שלהם אך הזמן לא שיחק לטובתם והם נאלצו לגרור את הקיאקים הכבדים על החול ההולך ונחשף. הם התמקמו קרוב אלינו כנראה חשבו שאנו יודעים משהו שהם לא יודעים?!
כיוון שאנחנו כבר היינו "אחרי הכל" , התפנינו לרדת לחוף הלבן הנפלא הזה. צעדנו יחפים. אצבעות רגלינו חופרות בחול הבוצי המחוספס אחר יצורים מוזרים שבצבצו בין גרגירי החול.. המים שנסוגו השאירו מאחוריהם אוצרות ים כבעלי חיים ימיים שמעולם עינינו לא חזתה בהם. אספנו צדפים ששימשו אותנו ככפיות שחסרו לנו כי לא היה מקום בקיאק אפילו להוסיף כפית.

לחוף הזיזיף הגיע הנחל, חלוקי נחל גדולים ההולכים וקטנים ככל שמתקרבים למים עד שנבלעים בהם, המפגש מים מתוקים עם מים מלוחים יוצר הבדלי צבעים ומערבולות, לצד ערימת חלוקי נחל אליהם הגענו בסיורינו עמד ציפור – זכר צבעוני וצווח בקריאות מאיימות להרחיק אותנו מקינו.

חזרנו למחנה. ריח תבשיל חם עלה באפי. הגרמנים מחממים אוכל? הכיצד? להפתעתי גיליתי שלעיתים ניסיון וידע ערכם רב מיצירתיות. מותר להדליק גזיות!
זבובי החול עוקצים אותנו בכל פה.
רעש הצרצרים מחריש אזניים.
החושך יורד.
היתושים משביעים בדמנו רעבונם.
נמלטנו מפניהם לאוהל. האבנים מתחפרות לתוף בשרינו.

 

סוד המערה הפלאית

,השקט ירד על המחנה הקטן, ניסיתי להירדם.
לילה לבן מצפה לי. הקרירות שחדרה לאוהל הזכירה לי שאני חייבת, אבל חייבת לצאת לשרותים.

בלילה לא יכולתי לחצות את מחנה הגרמנים בדרכי לשרותים פן אפול או אמשוך חבל זה או אחר ואמוטט את האוהל על ישניו.
ירדתי לחוף. ליל ירח מלא זוהר בחול הלבן חיכה לי בחוץ. הלכתי לאורו היפהפה שהקרין על המים, על פני החול נותרו עקבות רגלי היחפות.
עקבות חפוזות. האוויר היה קריר ורענן, רחש המים הגביר את לחץ השלפוחית. לא העזתי להטיל מימי בחוף המואר, והרחקתי לכת לתוך מערה חשוכה. שהתגלתה בעקבות השפל העמוק.
נחפזתי להיכנס למערה, כורעת, לא פנוייה לראות דבר סביבי., אחרי אנקת רווחה ונשימה עמוקה של הקלה, הרמתי עיני בעצלתיים לתקרת המערה ולקירותיה.
כמעט ונפלתי לאחור לעוצמת היופי שנגלה לעיני.
מאות נקודות זוהרות ריצדו על הכתלים. יצרו שלל צורות בלתי ניתפסות בתלת מימד מדהים ומכשף.
התרוממתי לאיטי מושכת מכנסי בחולמנות, לא יכולה לגרוע עין מאלפי הכוכבים הנסתרים שהתגלו לעיני., כהעתקת מערכת הכוכבים כולה לתוך המערה .
נשמתי עמוק כדי להכיל את העוצמה החדשה שהתגלתה לעיני.
אלה אותם הרגעים בהם אני דוממת, חורטת בליבי את גרויי כל החושים צורבת ומנציחה את הגרוי עד תומו בזכרוני, כדי שאוכל בכל עת להעלות אותו בעיני רוחי.
קפאתי במקומי, פותחת עיני מול כוכבי התולעים הזוהרות, מקשיבה לגלי הים המתדבקים על סלעי פתחה, ריח הים החריף באפי, וידי ליטפו את עורי הסומר. "פריז" הקפאתי את הרגע.
"העתק - הדבק" בלשון ימינו.
איני יודעת כמה זמן השתהיתי במערה המופלאה. השתוקקתי להישאר עוד ועוד אך הגאות הסעירה את הים. מכות הגלים על החוף היו לעזות יותר, פחדתי שעוד אכלא במערה, ולכו חפשו אותי..
לא ידעתי אז את כוח הים אך לא העמדתי אותו למבחן. יצאתי כהלומת יין.
את עקבות רגלי על החוף, ליטפו הגלים ונשאו אותם עימם לארצות חדשות. עמדתי עוד שעה ארוכה בחוף הלבן המואר והקסום, ממאנת לעזוב.
" מחכה לך יום ארוך מחר" הזכרתי לעצמי, וממש הרגשתי את הצורך לטפוח בידי על רגלי כדי להניעם ולעלות לעבר החוף המוגבה, האוהל.
שוב ניסיתי להירדם. רעש הגלים המתחזק קרע את השינה מעיני. הגלים נשמעו מתקרבים עם כל שעטת גל. מכותיהם הלכו והתעצמו. קולות הצרצרים עזי הנפש נבלעו בקולות הגלים השוצפים, נלחמתי ברעש, ולא יכולתי לו. שמחתי על דבר אחד, שהחלום לגור ליד הים לא נשא פירות והורדתי את החלום מסדר יומי. צימצום החלום חסך לי הרבה תכנונים איך להביא לידי כך שיהיה לי בית בקו החוף צמוד לים.. ויתרתי עליו מרצון.

כנראה שנירדמתי, כיוון שרעש הגלים פתאום שקט.. קמעה.. והתעוררתי לאור בהיר ורעש צרצרים מחודש.

 

מה רוצה בן אדם?

היום השני למסע הקיאקים התחיל מוקדם מאד. לא ידענו מה המרחק המדוייק לחוף הבא, וגם הים לא הבטיח טובות. הגלים אמנם נחלשו לעומת כוחם בלילה אך הם באו בעוצמה לחוף וסחפו עימם חזרה כל מה שלא היה קשור.
מי הים היו קרובים מאד למעגן הסירות והאוהל. הסתובבתי סביב עצמי כסהרורית ללא מנוח, לא יודעת מה אני מחפשת. אה.. אש
.אין אש!
מה כבר חיפשתי? מיליוני כוכבים בשמיים באור יום?
מה רוצה בן אדם? קפה על הבוקר.
להתחיל את הבוקר בשלווה, על כוס קפה, בשביל זה לא צריך הרבה..
אבל לנו, לא !הייתה! אש.! אפילו את הגפרורים השארתי במכונית. אני פשוט לא מאמינה על עצמי.
כל כך ממושמעת שכמעט סטרתי לעצמי..
המצב החריף כשראיתי את הצעירים המנוסים.. מדליקים את הגזיות שלהם ומבשלים, לא פחות ולא יותר, דייסת שיבולת שועל. אחד המאכלים שאני אוהבת לאכול .. בנוסף לכל המאכלים החמים שאני אוהבת לאכול בבוקר.. אבל באותו הרגע, הדייסה נראתה לי כמאכל גורמה שאין שני לו, וריחו הסתלסל לו עם כיוון הרוח היישר לאפי.. מנוחתי נדרכה יותר, לפחות לא הייתי מריחה.. מילא לראות.. בכוח עצרתי את עצמי מלהגיש להם ספל ולתבוע את חלקי, ככה, בגלל שאני כן הייתי מציעה להם.. אז זהו, שהם לא.
אריאל הציע שלא נתעכב ונצא כבר כעת ואת ארוחת הבוקר נאכל בהפסקה הראשונה כדי שנוכל לתכנן את היום על פי קצב התעכבותנו. או לחילופין אם באופטימיות עיסקנן – התקדמותנו.
הוא הסתכל מודאג בים. הרוח התחזקה, עננים אפורים התקרבו מצפון, בדיוק מולנו, מסלול התקדמותנו אמור להיות מערבה. לצאת מהמפרץ ולהתקדם לאורך החופים המפורצים.
שלושה עשר ק''מ של חתירה חיכו לנו.. על מנת להגיע לחוף המבטחים ללילה הזה.
בזמן שאני הסתובבתי סביב עצמי, אריאל הספיק כבר לארוז את רוב חפצינו, ככל שהרוח התחזקה כך תנועותיו היו לקצובות ומהירות יותר. ארזתי את הארוחה באחת השקיות שתהייה בהישג יד, והתחלנו בשיתוף פעולה זריז להכניס את כל חפצינו לשקיות השחורות. דחפנו אותם מלאכת מחשבת לתוך פתחי הקיאק, לבשנו את הבגדים המתאימים, מעל בגדינו.
אריאל הציע שאכנס ראשונה לקיאק כיוון שאני לא מצליחה לסגור בכוחות עצמי את המכסה האטום והמתוח בקפידה העוטף גופי ואוטם את הפתח כברצף אחד.
עשיתי כדבריו. דחף את הקיאק העמוס עד שאמצע הקיאק היה בקו המים.
- "כנס, תסגור את הפתח על עצמך ואז נדחוף בידיים."
- "לא, הגלים חזקים, לא נצליח" אמר והמשיך לדחוף
- "כנס, לא תצליח להיכנס.." הגלים העלו את הקיאק והתחילו לסחרר אותו, אריאל איזן את הקיאק מול המים, ניתר לתוך הפתח בדיוק כשהגיע הגל הבא, "ויתהפך" – הקיאק על מרכולתו. ושמים היו לארץ.
- כמעט המשך הסיפור היה עלול להיכתב כך: "לקחתי על עצמי לסיים את סיפורה: ראשה היה בתחתית הקיאק שהתהפך, ניסתה בכל כוחה להפריד בין המכסה והפתח, ולא עלה הדבר בידה, ותטבע..."
למזלנו, הסיפור ניגמר אחרת.
.. ראשי בתחתית הקיאק ההפוך בתוך המים מנסה בכל הכוח להפריד את המכסה מהפתח. אם לא הצלחתי ביבשה למה שאצליח כעת? המים המלוחים חודרים לפי ולעיני ובעוד רגלי נעולות בקיאק, הספקתי לחשוב שמזל שזה לא קרה בירקון ושבחיי עברתי חוויות רבות מידי מכדי שאספיק לראות את כל חיי עוברים לנגד עיני כבסיפורי העומדים להיפרד מהעולם.
כשסוף סוף נחלצתי מהפתח שניפתח כנראה מכובד משקלי ועליתי על פני המים כבר ראיתי את הגרמנים שועטים לעברינו במורד הגבעה. עד שהגיעו דחפנו את הקיאק חזרה לחוף כדי לצאת כראוי מחדש.
כשהגענו לחוף התחלנו את כל הסיפור מההתחלה. הנעליים שלי היו ספוגות מים, מזל שלא נשרו למים, נתקעו תחת דוושות הרגליים בהם נעזרים כדי להיתפס בהם העת פעולת ההתקדמות.
הגרמני הגבוה מביניהם, "הצבאי" קראנו לו כיוון שנעל נעלי צבא גבוהות בחוף, הציע שניכנס, והתנדב לדחוף אותנו פנימה לתוך המים.
הוא וחבר שהיה עימו, דחפו אותנו עמוק לתוך הים, ככל שגובהם איפשר, והתחלנו לחתור.
היינו חייבים לשנות את האסטרטגיה של אתמול.
מול האדוות הקלילות של אתמול, הגלים היום היו גבוהים וחזקים, הם הגיעו מצפון לדרום בעודנו אמורים להתקדם מערבה.
ניסיון החתירה בן היום במים שקטים בקיאק , הביא אותנו לחשוב שעדיף שנחתור צפונה כדי לצאת מהמפרץ. החתירה נגד הגלים הייתה מאומצת. הם התנפצו מולנו וכל התנפצות כזו החזירה אותנו כמעט לאותו המקום ממנו התקדמנו.
הדרך היחידה העשוייה הייתה לקדם אותנו הייתה אחידות כוחות מדוייקת להפליא, ללא בזבוז אנרגיה מיותר.
בתנועות קבועות בקול אחיד בקצב אחיד, התחלנו להתקדם לכיוון היעד
- "אחת.. אחת.. אחת.. ואחת.."
- "ימינה ... ימינה.... ישר... ישר... ישר.."
- "שמאלה שמאלה שמאלה......".
לא יכולנו להרשות לעצמינו כל תנועה מיותרת לא מדוייקת כיוון שזו הסיתה אותנו מיידית מהמסלול, והגלים איימו להפוך את הסירה על תכולתה.. קרי אנחנו.

כעבור פרק זמן קצר מששערנו יצאנו מהמפרץ. גלים גבוהים קידמו את פנינו מול הים הפתוח.
נזכרתי בשייט במעבורת עם הילדים כשעברנו מהאי הדרומי לצפוני והתחלחלתי. כמעט גססתי שם ממחלת הים שחטפתי.

- " תחתרי, אל תחשבי על כלום, תחתרי.."
- "הוא בא מימינך... תזהרי.."
גל גבוה במיוחד היכה בקיאק מימיני, היינו חייבים לשנות את זווית ההתקדמות אם ברצוננו להתקדם. לחשב את הזוית כך שהגלים לא יכו בצד הסירה מצפון ויהפכו אותה ומאידך נחתור מערבה ונתקדם.
לא הייתה ברירה היינו חייבים לחתור עמוק פנימה לתוך האוקיינוס רחב הידיים בו הגלים היו גבוהים אך לפחות לא התנפצו וסחפו אותנו עימם במערבולת. כתוצאה מכך חתרנו הרבה יותר ק''מ ממה שתכננו לחתור.
כל שינוי קל בזווית כיוון החתירה טילטל את הקיאק ואיים להטביעו.
נלחמתי נגד השמש, נגד הרוח נגד הגלים נגד מחלת הים שחששתי ממנה יותר מהכל. זכרתי את אזלת ידי כשתקפה אותי, ביקשתי אז כיונה הנביא בסערה את נפשי למות.

 

המסע כחוויה זוגית מעצימה

החתירה המשותפת המאמץ, הויתור לשני על השליטה, כיוון שרק אחד יכול להוביל ולתת כיוון, והשני קשוב וסומך, לולא כן לא היה הדבר עולה בידינו.
הייתה לנו חווית התנסות מעצימה של יחסי אמון במצבי לחץ שמעולם קודם לכן לא עמדנו בפניה.
אריאל היה חייב לסמוך עלי במאת האחוזים שאנווט את הקיאק כראות עיני ולהרפות. התחושה החדה והברורה שהכל תלוי כעת בנו מול הים הייתה עוצמתית במיוחד לאור העובדה שהים בלתי צפוי, ושמיד עם כניסתנו למים התהפכנו, והחיים פתאום נראו קצרים כאורך הנשימה בלבד.
מעולם לא חווינו בזוגיות שלנו למרות השנים הרבות יחד מצב כה דקיק של חוסר ודאות, התנהלות האנשים במצבי לחץ באי ודאות משתנה, מצביע על אופיים מכל מצב אחר בו נתקלו בחיי היום יום.

בעת החתירה המאומצת וכדי להסיח דעתי משרירי הכואבים ככל שחתרנו זמן ארוך יותר, חשבתי
ששיט קיאקים עשוי לשמש לבני זוג טרם נישואין מדד ובירור ליחסי האמון הבסיסיים שביניהם.
המלצה לבני זוג טרם נישואין לצאת למסע קייאק על מנת לחוות את בני זוגם במצבי מתח, קושי, לקיחת אחריות. לחוות תפקידי לסמוך ולהיסמך.

יש כאן תהליך קבלת החלטות: האם לחתור נגד הזרם? לתוך הים? אופן וקצב החתירה, חישוב נכון של זווית החתירה , חישוב נכון לקראת נחיתה על החוף, החלטות אסטרטגיות לזמן הקצר והארוך. ןאחרי הטעות – לא פשוט לתקן.
והיה והקייאק מתהפך, צריך מיומנות כדי להשתחרר מלפיתת הסוגר, אורך נשימה ארוך, החפצים העלולים לצנוח לתחתית הים, היכולת והכושר להיכנס מחדש לקיאק, להוציא את המים בטרם ישקע ןועוד. וכל זאת בתנאי ים סוער.
זאת הייתה חוויה משמעותית ועוצמתית.
את הלילה הזה בילינו באי פעיל מעט יותר מבחינת אוכלוסין. הגרמנים הגיעו גם לחוף זה. הפעם קצת פטפטתי איתם, בנוסף היה צינור מים להתרחץ, שרותים סבירים ואבנים המסודרות בעיגול וגזרי עץ אותם היה מותר להדליק במקומות המיועדים לכך בלבד.
. גם באי זה , בלילה האחרון למסע , רמת האכסנייה הייתה של 1000 כוכבים מנצנצים.
החתירה ביום השלישי היתה נינוחה. את רוב היום הקדשנו לצפייה על כלבי ים, ציפורים ושאר מיני חיות למיניהן שחברו להם יחד בחיי שיתוף בר קיימא באיים קטנים בדרך. הפלגנו לאיטנו סביבם נהנים ממזג אוויר נעים, ים רגוע וצבעים מרניני עיניים. חזרנו לגן העדן שאיבדנו שלשום.
בשעה היעודה המתנו לספן שייקח אותנו חזרה לחוף ממנו יצאנו על מנת לארוז את עצמינו על מטלטלינו ולהמשיך להרפתקה הבאה. דרומה, הרחק דרומה לכיוון קוינסטאון.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל