סודו של הגיבן

מתוך הקובץ: הזקן אמר..


מויש'לה, רבקֵּה ואוממה גרים דלת מול דלת. לפני שנה כשהייתי קטנה, בת חמש, עדיין לא הגעתי מהדלת שלהם לדלת של אוממה בפסיעה אחת.
. מויש'לה נמוך ויש לו גיבנת, אבל רבקה אוהבת אותו. היום בדיוק כשנכנסתי לבקר אותם היא עזרה לו ללבוש את החולצה והסוודר. הסתכלתי. אולי יתמזל מזלי והיום אצליח לראות איך נראית גיבנת. לפני שנה ביקשתי ממויש'לה שיראה לי אותה. רבקה לא הסכימה. גם רבקה לא רצתה שיראו לה כלום ותמיד לבשה חולצות ארוכות.
עכשיו אני כבר יודעת , שזה לא יפה לבקש לראות את הגיבנת, וגם לא יפה לשאול למה אין להם ילדים, אפילו שהם כבר מאד זקנים. רבקה יותר גדולה ממויש'לה. היא בת חמישים. כשמויש'לה גמר להתפתל בתוך החולצה והסוודר, חייך אלי, ואמר בשמחה: "את כמו הציפורים, מבשרת את בוא החנוכה בואי תדליקי גם איתנו נרות, לא רק עם אוממה ".

אני מעדיפה לבוא אליהם כשרבקה לא בבית. אז אני איתו לבד בבית והוא מראה לי בסוד את אלבום התמונות של המשפחה שלו. מספר לי על כל תמונה ותמונה והעיניים שלו מתחילות להיות אדומות. ידעתי שהוא מתאפק לא לבכות. "למה אתה מראה לי את האלבום רק כשרבקה לא בבית?" שאלתי אותו פעם, לפני שידעתי, שאסור לשאול אותו גם את השאלה הזאת.
"כשתגדלי אספר לך", ענה וניגב את העיניים ביד של הגיבנת. גם רבקה שמחה לראות אותי, אבל מויש'לה יותר. היא הזמינה אותי לשבת ולשתות איתם תה. חיכיתי שהיא תלך להביא את התה ותוציא את עוגיות הוניל שהרחתי מהתנור.
"אתה יודע שאני כבר גדולה"?! לחשתי לו, "אתה כבר יכול לספר לי".
"לספר מה?" שאל. " אתה יודע, את הסיפור של האלבום". בבהלה הסתכל לעבר המטבח. רבקה בדיוק פנתה לעברינו עם מגש ועליו העוגיות וכוסות זכוכית דקות שלהן ידית דקה כמו נחש.
קודם היא הגישה למויש'לה,. מויש'לה התחיל לשתות את התה הרותח, והתחיל להזיע. רבקה מתחה את ידה מעלי, ניגבה לו את המצח, כאילו שהוא לא יכול לעשות את זה בעצמו. היד שלה הציצה מהשרוול. היא הייתה לבנה כמו העוגיות שהגישה לנו.
פתאום, עיני נדבקו לידה . הסתכלתי עליה, הסתכלתי על מוי'שלה וחוזר חלילה על היד.

" יו.. גם לאופפה היה כזה מספר כחול על היד. הוא סיפר לי, שיש לו סימן כזה כדי, שכאשר יהיה זקן ולא יזכור משהו זה יזכיר לו את מה שהוא רוצה לשכוח, ועכשיו, כשהוא בשמים אני צריכה לזכור את זה בשבילו, ואני לא יודעת מה אני צריכה לזכור, אז אולי את יכולה להזכיר לי.. גם לך יש מספר כחול כזה על היד...אז את בטח יודעת.. "..

המילים התבלבלו לי בפה. לא הבנתי בעצמי מה אני אומרת, אבל הרגשתי שאני צריכה לדבר ולדבר כי השקט היה פתאום רועש נורא.
מוי'שלה הסתכל עלי כמו שאף פעם לא הסתכל.. התחלתי לבכות. התגעגעתי לאופפה ולסימן הכחול שהיה לו על היד... רבקה התחילה לרעוד, קמה, נכנסה מהר לחדר השני ונעלה את הדלת מבפנים. גם מויש'לה קם. נעמד מאחורי הדלת והתחיל לדבר אליה באידיש בקול שמדברים לתינוקות. לא הבנתי מה שהוא אומר כי הוא דיבר לתוך הדלת כל כך בשקט שלא שמעתי. לא קמתי. חיכיתי לראות מה יקרה בסוף.. שמעתי את רבק'לה רוטנת מאחורי הדלת: "לוס מיך אופ" (תעזוב אותי). מויש'לה הסתובב, הפנים שלו היו פתאום יותר זקנות.

"בואי שיקס'לה קטנה", כך קרא לי כשהיינו לבד בבית. אז שמחתי, כי ידעתי שאנחנו עוד פעם חברים. " אולי את צודקת ואת כבר באמת גדולה.." אמר ונאנח. "אני לא יודע מתי ילדה מספיק גדולה כדי להבין. גם לנו הייתה ילדה קטנה, בלונדינית כמוך, שיקס'לה קראנו לה בצחוק. את יודעת.. היא הייתה דומה לאמא שלי".
התאפקתי לא לשאול איפה היא עכשיו. כאילו שמע את מחשבותיי, ענה:
"החייס (החיות) החולרות האלה רצחו אותה, ילדה כל כך קטנה. לא הבינה כלום. אפילו תמונה לא נשארה לנו ממנה.. כלום.. כלום! אף תמונה מאף אחד.." הקול שלו רעד.
"אבל, יש לך אלבום והרבה תמונות.."התפלאתי. " הם שרפו את הכל ... הכל... את האלבום מצאתי זרוק במחנה...אימצתי אותו. אף אחד מהם לא נישאר כדי לחפש אותו.." הוא נשם עמוק בין המילים, "החלטתי שאני אזכור אותם. עכשיו התמונות שלהם הם המשפחה שלי... ואנחנו ..אני ורבקה, מי יזכור אותנו כשנמות?"

"אני אקרא לבן שלי מויש'לה." ככה ניפלט לי במהירות. כל כך רציתי שיפסיק לבכות. מויש'לה הסתכל עלי, חייך חיוך עצוב ואמר: "שיקס'לה, את, תתני לבן שלך את השם אלון, שינעץ שורשים באדמה הזאת, כאן בארץ ישרואל".

בערב הזה כשחזרתי לאוממה, עברתי בצעד אחד גדול מדלת לדלת.

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל