רומן אהבה שנאה עם ארטיקאריה רוקמת התחרה

סיפור למבוגרים בלבד

עברתי לחיות באמבטיה.


כן ממש באמבטיה. במים. רק שם היא לא מציקה לי.
אחרי לילה טרוף שינה, במהלכו שלחה לעברי את טלפיה והשאירה על עורי את מסלולי ציפורניה, הייתה לי במים עדנה.
במים, היא מתחזה ומגלה פנים אחרות. נחה לה בקלילות על עורי, שוקטת על שמריה. ואז כשאני בטוח שנרדמה לשעה קלה, אני לוקח את ה"סודוקו" כדי להרגיע את עצמי. אחרי שאני נרגע קצת, אני קורא את "החטא ועונשו" באנגלית. מרתקת אותי השיחה בין הגיבורים בסוגיית ההצדקה לרצח. טרם סיימתי לקרוא את נימוקי הרוצח, כשהתחילה להרים ראשה באי נחת בולט. כן, אני כבר יודע. הטמפ' של המים אינה לרוחה.
"זה מאהבה" היא לוחשת.
"אני שומרת עליך" היא רוחשת. וכבר שולחת לשון זיקית מהירה לתפוס בעלות על שטח נוסף בשיפולי אחורי אזני.
נכנעתי, אני רוצה שקט. אני עייף. אני פותח את זרם המים ומווסת את הטמפ' לשביעות רצונה. נרדמה לה כך, שרועה על עורי. מכיוון שכבר הנחתי את הספר מידי, התהפכתי ושכבתי על גחוני במים כתינוק בן יומו.
התערסלתי לי קצת, מנסה לחזור לרגיעה. לא מצאה חן בעיניה, התנוחה. שלחה אצבעותיה הארוכות לאורך גבי החשוף. הסתובבתי לשכך את זעמה הגואה. אין גבול לתאוותה. התשוקה העריצה לכוח ושלטון. הכל כרצונה.
בראש מורכן, רופס מול כוחה, שכבתי ללא תנועה במים. המים צלולים, מי שלגים תכולים זכים זורמים וממשיכים למלא את האמבטיה המרווחת מלטפים ברכות זרימתם את עורי הצורב.
.. "בניו זילנד יורדים הרבה גשמים! " עניתי לישראלי, החרד למים שבי ,בהתרסה.
לפחות מולו אני יכול למרוד. "יש הרבה מים, לא חייבים לסגור את הברז... שיזרמו להם.. כטבעם..."
אני נושם לאט ועמוק. המים מלטפים. חלילה פן אכניס סבון למים. אזי תנעץ שוב את ציפורניה ללא רחם. המשפיל מכל היא היומרה שלה: "אני! עונה על הצורך שלך בהגנה". כאילו שאני לא יודע ויכול להגן על עצמי. .. ובעצם.. היא צודקת. אני לא מצליח להגן על עצמי מפניה, למשל. אז מה כי אלין?
ניסיתי לחקור: "מתי פגשתי בה לראשונה"? במחשבה שנייה, תמיד הייתה בחיי. השאלה הנכונה להישאל היא: "איך זיהיתי אותה?" ובמחשבה שלישית, השאלה הנכונה ביותר מכולן היא: "איך אפשר להיפטר ממנה, שרת התאוות?"
"לא! השאלה הנכונה היא, מה מגרה אותה לחזור אליך חדשות לבקרים" לחש לי רעי הפנימי החכם.
"או! וזו כבר סוגייה עמוקה," אמר בקולו העמוק והעבה בנחת. אך כמו בכל רומן... יש לו סוף. "או שהוא עוזב, או שהיא עוזבת, או שאחד מהם מת". אניי מקווה שהרומן שלנו לא יהיה כמו של "רומיאו ויוליה". ברור לי, וזה הדבר היחיד שברור לי מעל כל ספק, שבמקרה הזה, היא לעולם לא תוכל לחיות בלעדי. ונהפוך הוא, בלעדיה - אוכל לחיות נפלא, ואם לא למעלה מזה.. ואודה על האמת, המחשבות עלו לי לראש..
התבוננתי בה בלי חרטה ובלי רגשות אשם בגין מחשבותיי, גם אם לא יכולתי שלא להעריצה על דבקותה ויכולותיה המופלאות.
לו הייתי אישה, היא הייתה משרטטת על עורי במכחולה..
במכחול? גיחכתי במרירות בשקט לעצמי שלא תתעורר. במחט קעקועים בסבלנות אין קץ, הייתה חורטת על גופי את ציור רקמת התחרה של בגדי התחתונים, בדבקות מקפידה על כל חוט וחוט השזור בה. בקנאתה המתפרצת הייתה צורבת על עורי החלק והבהיר שאולי כל גוף אחר שנגע בי בעוצמה ובקרבה גדולה מדי לטעמה. הייתה שבה ותוקפת בחמת זעמה בצרור סרפדים את עורי הדואב, המקועקע, מתחרט על כל מגע מקרי או לא.. שפגש בעורי.
היא החלה לאותת בסימנים ראשונים של אי נחת. איפסתי בזריזות את טמפרטורת המים.
"ההזיות בהקיץ שלי נותרו חופשיות ועצמאיות". עודדתי את עצמי. התחזקתי.
"קח כדור, תגמור איתה" אמרו לי לא פעם. אני מודה, וזו הפעם הראשונה שאני מודה בכך בפומבי, שחור על גבי לבן. כבר ניסיתי. לקחתי כדור. אחרי המעשה נכנסתי למיטה לשכוח מהכל, ואז באו ההזיות. הרגשתי שאני גדל והולך, גדל ומתעצם, וההרגשה הייתה נפלאה. תחושת העצמה המתרחשת לנגד עיני, הפכה במהרה לתחושת חרדה עמוקה, כשראיתי שאני מאבד שליטה. התפתחתי וגדלתי מעבר לשולי המיטה. למזלי, החבר הפנימי הנאמן שלי, היה שם לצידי והרגיע אותי.
"אתה יודע שזו לא האמת, זו רק הזיה, נכון?" דיבר איתי כמו שמדברים עם ילד קטן שחושבים שהוא לא מבין. כמובן שהבנתי, זה לא הפחית ולו במ''מ אחד את חרדתי מפני כוחי המתעצם והבלתי ניתן לריסון ולשליטה. בעוד הוא מדבר, והנה.. אוזל ופוחת כוחי, גופי מצטמצם ומצטמק לכדי גודלה של קופסת תכשיטים קטנטנה, וכל כוחי מרוכז ומתומצת באבן היקרות שבה. זעה קרה שטפה אותי.
"ומה יהיה אם משהו ייכנס לחדר ויתיישב עלי? ולא יראה אותי? ואני איחנק." תחושת המחנק עלתה בגרוני. קולי לא נשמע, ניסיתי. בכל כוחי ניסיתי לנשום, ניסיתי לומר להם שאני נחנק.. אבל הייתי כל כך זעיר, שקולי לא הגיע לאזנם. ידידי ורעי, קולי הפנימי, כתמיד עמד לצידי וניחם אותי, שהכל זמני. כשתחלוף השפעת הכדור, הכל יחזור למקומו בשלום.
נרדמתי.
יצאה, סגרה את הדלת מאחורי גווה.

"קח כדור, והפעם תגמור איתה" שמעתי את הקולות הרוצים בטובתי ומתייסרים עימי בצערי ובסבלי.
"לא לא, היה לי מספיק. .. למרות הכל ..בסוף היא חזרה.. ושוב עזבה ושוב חזרה.. "
הפעם הייתי נחוש בדעתי לשנות אסטרטגיה. אחזור בזמן, אשחזר את האירועים האחרונים, שהחישו את חזרתה. אזהה את החולשה שלה. מה מעורר אותה?
לפני שבועיים, ביום שמש יפה, נזכרתי, צעדתי מביתי עד לספריה "לתפוס קצת שמש". היה זה היום החם הראשון מאז הגעתי לניו זילנד. בספרייה, חיטטתי בספרים ישנים והעליתי הררי אבק מרבצם, כשיצאתי צעדתי לאורך שדרת העצים שהניבה פירות קטנים וקוצניים, הרחתי את הורדים, נחשפתי לפריחה יפהפייה והמגוונת בגן הקטן במרכז העיר. ואכלתי במסעדה תאילנדית ארוחה מתובלת לטעמי.
צפיתי בסרט מצויין: " הנערה בעלת קעקוע הדרקון", באולם התיאטרון, שכורסאותיו מרופדים. בדרכי הביתה בשעת הערביים, משק כנפיהם של עשרות ציפרים מחוללות העלה ענן אבקנים כבד מעלי.
איני יודע לשים את אצבעי במדויק מתי חשתי בעורפי את הבל פי נשימתה. ארטיקריה נצמדה אלי באחת מתחנות דרכי במהלך היום כנוסעת סמויה, מצטחקקת בינה לבין עצמה, משחקת עימי משחקים, מתי אגלה את נוכחותה. לו הייתי יודע באיזו תחנה מביניהן היא עלולה לחבור אלי.. הייתי יכול למנוע את הפגישה המחודשת בזמן, ולהימנע מביקורה הנוכחי. אז, שלא.. לא הצלחתי לזהות בדיוק את הרגע המחולל בו היא ראתה לנכון להתחיל להגן עלי..
שבועיים עברו מאותו היום המר בו חזרה לחיי. בימות הגשם שקטה, אך בלילות חמים הייתה שבה ומזדחלת למיטתי. שולחת אצבעות מתגרות לעבר צווארי וחזי ומשתעשעת בי כאוות נפשה.
בסופ''הש האחרון, שוב פצחה השמש את השמיים, ויצאה לאוויר העולם, יצאתי גם אני. עיתותי היו בידי, שוב טיילתי להנאתי בשדרה, עד שהתיישבתי לי בפינת בית קפה קסומה בסגנון צרפתי. יותר מאשר בית הקפה היה קסום, היה קסום לי זיכרון תקופת הקוראסו והקפה בבית קפה בפריז, טרם פגשתי את ארטיקריה במלוא אונה.
.. הייתי צריך לחשוד כבר אז בבית הקפה, טרם הגעתי הביתה..
החיוך המאושר שעל שפתי קפא למראה ארטקריה שנחפזה ונדחקה גם היא להיכנס עימי לביתי, והשתקפה במראה בעודה חובקת צווארי.
לעת לילה פלשה למיטתי. המריבה הייתה נוראית. כעסתי, צעקתי, חרפתי, הדפתי, לחצתי, והיא בשלה: "אני עושה את זה למענך, אני מגנה עליך, טיפש שכמותך"..

ברגליים כושלות מובס, התפשטתי. הסתכלתי מבעד לחריץ עפעפי הנפוחים והאדומים על עצמי במראה, כולי שרוט וחבול, ערוצי ציפרניים בעקבות גירוד עז ולוחמני על חזי ולצווארי חגורת אודם לוהטת.
"ההגנה שלך מיותרת. עם הגנה כשלך מי צריך אויבים? תעזבי אותי, לכי תחפשי לך את החברים שלך." סיננתי לעברה.
צחוקה היה מלווה בשיעול צרוד ומכוער: " לעולם! אתה שומע? לעולם! לא תיפטר ממני. עד הקבר ארדוף אותך"...
הזעם סינוור אותי, הייתי אובססיבי מתסכול. רציתי לנקום בה! אחכה לשעת כושר.
הבלש החוקר מ"החטא ועונשו", עלה במוחי, אני חייב לגלות. חייב להיות הבלש של עצמי, לגלות מה מגרה אותה..
ומשם לצעד הבא.. בינתיים אני הוא המסתובב עם הקעקעים על עורי.. נרדף על לא עוול בכפי,
"החטא ועונשו".. כן.. חייכתי.. זה הפתרון.. החזרתי לעצמי את השליטה על חיי.

..עברתי לחיות באמבטיה.
כן ממש באמבטיה. במים. רק שם היא לא מציקה לי.
המים היו נעימים, עיני נעצמו מעליהן.. והמים זורמים וזורמים, ופני המים ועולים עולים, ואני ישן, ישן, שנינו ישנים.. ישנים.. היא נרדמה בשמירתה... ואני מחייך מתוך שינה..


 
 

למתעניינים בלבד

לשאלת הקורא הממושקף בשורה הראשונה:
- "האם סיפורך הוא אנלוגיה לקונפליקט חברתי או מדיני ?"
התשובה: - "אין תגובה, וכל אנלוגיה, על אחריותך בלבד".
תשובה לשאלת הקוראת עם השפם: "לא! ארטיקריה היא לא זמרת "..
"ארטיקריה, היא סוג של אלרגיה. זו בעצם תגובה אלרגית עורית. נטייה אלרגנית/דלקתית של האדם. ואלרגיה זה שפעול-עודף של מערכת החיסון, כלומר הפעלת מערכת החיסון בתגובה חריפה ללא צורך .
.
תשובה לשאלת הקורא שחזר בתשובה:
" לא , לא חזרתי בתשובה, אני מפנה אותך למקור הבא".
איוב
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. (איוב א)

ז וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵאֵת, פְּנֵי יְהוָה; וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע, מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ. ח וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר. ט וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. י וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי--גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל; בְּכָל ..(פרק ב פסןק 7)

כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
כו לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז. (פרק ג)

יב וְאֵלַי, דָּבָר יְגֻנָּב; וַתִּקַּח אָזְנִי, שֵׁמֶץ מֶנְהוּ.
יג בִּשְׂעִפִּים, מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה, עַל-אֲנָשִׁים.
יד פַּחַד קְרָאַנִי, וּרְעָדָה; וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד.
טו וְרוּחַ, עַל-פָּנַי יַחֲלֹף; תְּסַמֵּר, שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי.
טז יַעֲמֹד, וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ-- תְּמוּנָה, לְנֶגֶד עֵינָי;
דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע. (פרק ד)
יא גַּם-אֲנִי, לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי:
אֲדַבְּרָה, בְּצַר רוּחִי; אָשִׂיחָה, בְּמַר נַפְשִׁי.
יב הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר (פרק ז)

יד וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת; וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי.
טו וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי; מָוֶת, מֵעַצְמוֹתָי. (פרק ז)

ל אִם-הִתְרָחַצְתִּי במו- (בְמֵי-) שָׁלֶג; וַהֲזִכּוֹתִי, בְּבֹר כַּפָּי.
לא אָז, בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי; וְתִעֲבוּנִי, שַׂלְמוֹתָי. (פרק ט)

טז וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו--אַרְבָּעָה, דֹּרוֹת. יז וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים. {ש}(פרק מ''ב)

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל