נוהג הכלבים

יחידת הכלבנים הידועה בשמה יחידת "עוקץ" היא תולדה של המצב הביטחוני הרופף בשנות השבעים שנבע מפיגועי טרור קשים. מי שהגה ויישם את הרעיון של כלבים לוחמים הוא יוסי לבוק (79), איש אשכולות שרשומים על שמו גם פטנטים עולמיים שמונעים אבידות בנפש של חיילי צה"ל וחיילי צבאות אחרים.

כאוס ביטחוני

האירוע המכונן לנחיצות יחידת "עוקץ" היה הטבח במעלות בשנת 1974. 22 תלמידים שהוחזקו כבני ערובה וכן חייל צה"ל נרצחו. הרצח בוצע כתגובה לניסיון כושל של כוחות הביטחון לחלץ את התלמידים הלכודים בעקבות פעולת טרור של שלושה מחבלים.
יוסי לבוק, אזרח עובד צה"ל ביחידת המודיעין 8200, שימש בתקופה ההיא כאחראי על הכלבייה של היחידה. "דאגתי לאבטח את החיילים במוקדי האזנה באמצעות כלבים, מאחר שהיה אז מחסור בכוח אדם". לאחר הטבח במעלות נערך תחקיר יסודי שאליו נחשף לבוק, והוא הבין כי הכשל היה בטעות זיהוי מיקום התבצרות המחבלים בבניין עליו הם השתלטו. "הבנתי מיד כי אם היו משתמשים בכלבים, לא היה קורה המחדל. הבאתי את התובנות שלי לרמטכ"ל דאז מוטה גור. אז ניתנה הנחייה להקים יחידת לוחמה בטרור בעזרת כלבים".

 
 

תחילת הדרך

לבוק מתמנה כאחראי על הפרויקט. מחסור בתקציב הוביל למחסור במשאבים חיוניים, כמו רכב, בגדי אימונים ואפילו אוכל, אך הדבר לא ריפה את ידיהם. "מתוך 100 כלבים שאספנו בחרנו עשרה שהיו ליגה א', כלומר כלבים תוקפניים, נשכניים וכאלה שאינם פוחדים מירי. כשאני מבקר היום בבסיס הלוחמה בטרור, בו שוכנת היחידה, לבי מתמלא גאווה כשאני נזכר איך הכול התחיל ולאן היחידה הגיעה". ואכן, יחידת "עוקץ" היא כיום מיחידות ההתנדבות המבוקשות ביותר. הודות ל"נוהגי הכלבים", כינוי שדבק בלוחמים המובילים את 'הלוחמים על ארבע', ניצלו חיי חיילים רבים בפעולות נגד טרור ומחבלים. לאחרונה ביקר שר הביטחון אביגדור ליברמן ביחידת עוקץ הממוקמת במתקן "אדם", ובמהלך ביקורו שיבח את הלוחמים והלוחמות העושים מלאכת קודש.
 

לימודים אאוט

פגישתי עם לבוק נערכת בדירתו בבת ים. מבעד לחלון הסלון נשקף כל גוש דן כאילו הוא מונח על כף היד. נוכחת בשיחה גם ניצה, רעייתו מזה למעלה מ-50 שנה. את פניו מעטר שפם עבות. לבוק: "השפם הזה מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. הורדתי אותו פעם אחת בלבד וניצה לא הכירה אותי. מאז איני מסיר אותו". בריאותו של לבוק רופפת, הוא מתקשה בהליכה ונעזר מדי פעם במיכלי חמצן לצורך נשימה. עם זאת סיפוריו קולחים. קשה להפסיקו ולהשחיל שאלה. הוא מדויק בפרטים ומציג קטעי עיתונות, תעודות הוקרה ומכתבים מהרשויות המעידים על אמיתות הסיפורים.
לבוק נולד בשכונת גבעת רמב"ם בגבעתיים לאם, דור תשיעי בארץ ששורשיה מצפת, ולאב שעלה ארצה מרוסיה עם הוריו בגיל שנתיים. בשנת 1955, בגיל 17, מאס בלימודים אף שהיה תלמיד טוב, ועזב את בית הספר המקצועי "שבח" בתל אביב בו הוא למד לטובת התגייסות ליחידת הצנחנים בצה"ל. במלחמת סיני (מבצע קדש ב-1956) נפצע לבוק בידו וברגליו, הוכר כנכה ושוחרר מצה"ל. הוא מקדים את תקופתו ויוצא לאפריקה לטיול של אחרי הצבא. "החלטתי לנסוע לקניה, למשפחת חברי הוריי שחיו שם. דרכם השגתי עבודה בהצלת חיות בר נדירות והעברתן לגני חיות על מנת שלא ייכחדו. למעשה באפריקה רכשתי את מומחיותי בכל הקשור לבעלי חיים". בשנת 1960 מתחתן לבוק ועוסק בעבודות שונות למחייתו, ופותח עם שותפים בי"ס לנהיגה. במקביל אין הוא זונח את אהבתו לבעלי חיים והופך לחבר ב"אגודת חובבי הכלב" בתל אביב. "עם הזמן נהייתי המאלף הראשי של האגודה, וקיבלתי מינוי של שופט בתחרויות יופי של כלבים". בשנת 1967 הופך המצב הכלכלי במדינה להיות גרוע והחל מיתון שהפחית דרסטית את מספר לומדי הנהיגה.
 

קריאה לדגל

באירוע משפחתי אקראי מציע ללבוק בן משפחה, קצין בכיר בצה"ל, להתגייס לצבא ולהיות אחראי על מערך האבטחה בעזרת כלבי שמירה. "בסביבתי הקרובה ידעו על חיבתי וניסיוני בטיפול בחיות והכשרתי כמאלף כלבים, כך שעניין הקמת מערך כלבי שמירה לא נראה לי נושא מורכב". לבוק אינו מוכן להתגייס כחייל קבע ועומד על כך שמעמדו יהיה אזרח עובד צה"ל. "אני מאלה שחושבים מחוץ לקופסה, ולא רציתי שיהיו מעליי מפקדים שאצטרך לקבל מהם אישור לכל רעיון. כאזרח, כל דלתות הפיקוד הצה"לי היו פתוחות בפניי ומעמדי היה בתקן של סגן אלוף".
 

הלוחש לכלבים

עוד טרם הקמת יחידת עוקץ נדרש לבוק לסייע ליחידות לוחמות בפעילותן. גורמים בכירים בצה"ל הכירו בו כמומחה מספר אחת באילוף וכבעל מגע בלתי אמצעי ב'דיבור' עם הכלבים. "באחת הפעמים התבקשתי ע"י אריק שרון לסייע באירועים ביטחוניים בג'בליה שברצועת עזה, בה ישב גדוד 202 וסבל מאבידות. ביקשתי ממפקד אמ"ן דאז, אהרל'ה יריב, שהייתי תחת פיקודו הישיר לאשר לי להצטרף לגדוד למשך שבוע ולנסות לסייע ללוחמים. אושרו לי 24 שעות בלבד. הגעתי לגדוד עם כלבי הצמוד רינגו, ולאחר שתחקרתי את הלוחמים הבנתי מיד היכן טמון העוקץ בפעולתם של המחבלים. עם רינגו, ובסיוע כלבים נוספים, תפסנו אותם כאשר ביניהם נמצא גם אחיו של אבו נימר, מפקד הפדאיון".
ללבוק יש אין סוף סיפורים וקוריוזים מתקופת הלחימה נגד המחבלים עוד טרם הקמת יחידת הכלבנים. חלקם חסויים עד היום. בתקופת שירותו בצה"ל וגם לאחר מכן היו לו יחסי חברות קרובים עם אלופי צה"ל. "בישיבות העבודה במטכ"ל בהן השתתפתי הייתי מביא לאריק שרון ממטעמיה של ניצה שהוא כה אהב. שרון, כמוני, אהב חיות. הוא גם ביקש ממני שארביע את כלבתו עם אחד הכלבים הגזעיים שהיו לנו במאגר הכלבייה, ואכן הדבר קרה".
ניצה, רעייתו של יוסי, נזכרת בהקפצות של יוסי לאירועים ותקריות ביטחוניות בכל שעות היממה. "כשהיו מזעיקים אותו בלילות כבר לא ישנתי עד אשר הוא שב מהפעילות. העברתי את הלילות בסידור הבית ובבישול. כשהיו פעמים שהלכנו לקולנוע או הצגת תיאטרון, היינו חייבים לדווח על כך ולציין את שם האולם, מספר השורה ומיקום המושבים על מנת שיאתרו אותנו במקרה של אירוע בו יוסי נדרש להיות נוכח".
 

 

עסקת ברטר

בתחילת דרכה של יחידת עוקץ קיבל לבוק פנייה ממשמר הגבול לאמן גם את הלוחמים שלה. "באחת השבתות מגיעים אליי הביתה קודקודי מג"ב ובראשם מפקדם. הם ביקשו ממני טובה אישית לאמן קבוצת שוטרים על מנת שיוכלו בעתיד להעביר את הידע ללוחמים שלהם. הסיבה שהגיעו אליי באופן פרטי הייתה כי הפיקוד הצבאי סירב לבקשה רשמית של המשטרה בגלל סיבות אגו. כפי שציינתי קודם לכן, יחידת עוקץ הייתה 'קצרה' במשאבים. מפקדי מג"ב הבטיחו לי רכבים מזון וביגוד שהיו ממש נדרשים לצורך הפעילות התקינה של יחידת הכלבנים. הצעתם הייתה שלוחמי המשטרה יגיעו לאימונים שלי עם מדי צה"ל ואיש לא ידע שהם אינם חיילים סדירים. ביקשתי מפיקוד מג"ב זמן למחשבה ולאחר ששקלתי את בקשתם הגעתי לתובנה כי עלולים להיות מספר אירועי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) בו זמנית וידי הצבא יהיו קצרים מלהושיע, וסברתי כי טוב יהיה גם אם למג"ב תהיה יחידת לוחמים עם כלבים". מי שהיה בקבוצת התלמידים הראשונה של מג"ב שלמדה את רזי האילוף והאימון מ"מאסטר הכלבנים" יוסי לבוק, היה רב פקד בדימוס אלי שחר (62), שזוכר חסד ללבוק עד היום. שחר: "הייתי תלמידו של יוסי והוא היה עבורי האורים והתומים בנושא אימון ואילוף כלבים". שחר שימש עם הזמן כקצין הדרכה ראשי במדור בעלי חיים במשטרת ישראל. היום הוא משמש כמאלף כלבים ליחידות מיוחדות בארץ ובעולם. "בזכותו של יוסי התפתח נושא הלוחמה עם הכלבים ואין היום יחידה בארץ ובעולם המכבדת את עצמה שאינה נעזרת בכלבים לוחמים".
 

לארי אהובתי

גלבוע סטבינסקי (37) יליד רעננה, דור חמישי לנצר משפחת חלוצים שהתיישבו ברעננה בתחילת המאה הקודמת, שירת ביחידת עוקץ. "מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מאד בעלי חיים, ובמיוחד כלבים. כשהתגייסתי היה חשוב לי מאוד להיות לוחם, אבל עם ערך מוסף. מצאתי את זה ביחידת "עוקץ" שמטרתה העיקרית היא הצלת חיי אדם". כשהחל סטבינסקי את שירותו ביחידת עוקץ הוא התבקש לבחור בן זוג 'לוחם על ארבע'. "הקשר שלי לכלב, למעשה כלבה, שקראו לה לארי, היה קשר מיוחד מאוד. לארי הייתה כלבה שכבר עבדה בעבר. אני לא הייתי הראשון שלה. אבל כשמפקד הצוות ביקש ממני לבחור כלב, אני בחרתי אותה, וגם קיבלתי אותה, וזה לא תמיד קורה". סיפור האהבה עם לארי נמשך כל תקופת השירות וגם לאחריה. "כשהשתחררתי הדבר שהכי שימח אותי זה שהכלבה שלי, לארי, השתחררה יחד איתי. היה לי מזל. היא הייתה כבר 'מבוגרת' לפעילויות מבצעיות מורכבות. קצת ירד לה החשק מעבודה, ופחות עניינו אותה מטעני חבלה. היא השתחררה עם ציון לשבח אותו קיבלה בטקס מרשים, ונשארה איתי בבית עוד שנים רבות".
"באחת הפעמים", ממשיך סטבינסקי בסיפורו, "נדרשתי להגיע עם לארי ליישוב מורג שברצועת עזה, לאחר שתצפיתנים זיהו הנחת מטען חבלה בסמוך לגדר הגבול. הלוחמים שליוו אותי הצביעו על הנקודה החשודה כמקום הנחת המטען. הבנתי מלארי, לפי שפת הגוף שלה , כי המטען לא נמצא בנקודה זו למרות הזיהוי במצלמות. היה לחץ נוראי בשטח. ראיתי שלארי רוצה להגיע לנקודה אחרת. בהכירי אותה אפשרתי לה. היא רצה לאזור מרוחק כמאה מטר והתיישבה עם זנב מורם, סימן שמצאה מטען. מסתבר שהייתה פעולת הסחה של המחבלים והמצלמות לא זיהו את המיקום הנכון של המטען. השמחה הייתה גדולה. לארי זכתה לחיבוקים מהלוחמים. ביקשו להצטלם איתה והיא זכתה לפינוקים של מזון איכותי".
 

 

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

בסוף שנת 1975 מחליט לבוק לפרוש מצה"ל לאחר שהפציעות ממלחמת סיני החלו לתת אותותיהן וכושרו הגופני כבר לא אפשר לו לבצע משימות מבצעיות מורכבות. הוא פותח כלבייה לטיפול ואילוף כלבים. "פנה אליי מנחם דגלי, איש עסקים, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר. הוא הציע לי להקים חברת אבטחה שתגן מפריצות ותילחם בכנופיות שדרשו דמי חסות מהחברה שלו. הקמתי חברת אבטחה בשם "סיירת לבוק" שאוישה ע"י יוצאי יחידת עוקץ. כמובן הסתייעתי בכלבים וברעיונות ייחודיים נגד חברות הפשע שהתקבלו בתדהמה בברנז'ה העבריינית. לאחר מספר שבועות חדלו הפריצות והאיומים".
המצאות וחידושים טבועים עמוק ב-DNA של לבוק. "אני חושב מחוץ לקופסה. הרעיונות באים תוך כדי העבודה בשטח. אחת ההמצאות הייתה תיק ג'יימס בונד שהיה שולח מכות חשמל בשעה שהיה נחטף מידי הנושא אותו". פטנט עולמי שנרשם על שמו של לבוק הוא זכוכית מיגון לרכבים, שאינה חדירה לקליעים אך מאידך מאפשרת ירי מתוך תא הנהג. לבוק מציין חלק מהמצאותיו הנוספים: "בזמן האינתיפאדה הראשונה זכיתי במכרז של צה"ל למיגון כלי רכב נגד יידוי אבנים. סייעתי לצבא האמריקאי לפתח שכפ"צים שיהיו נוחים לנשיאה במלחמתם בעיראק, וגם הרכבנו עבורם אוטובוסים ממוגנים שהסיעו חיילים בחזית העיראקית". על שמו של לבוק רשומים מעל 40 פטנטים שחלקם מיושם. אייטמים תעשייתיים קיבלו את הסמל מסחרי הבלעדי: Labock Technologies ("טכנולוגיות לבוק").
 

כבוד למשפחה

עבודת הקודש של לבוק וחיילי היחידה הייתה חסויה שנים רבות. "אפילו חבריי בסביבתי הקרובה לא היו מודעים לפעילותי הביטחונית עם הכלבים. בשנת 1980 היה אירוע פיגוע מיקוח עם מחבלים שהשתלטו על בית הילדים בקיבוץ במשגב עם. סיירת מטכ"ל חילצה את בני הערובה בסיוע יחידת "עוקץ" ואז היחידה נחשפה חלקית. בשנת 1997 התגלו גופות כלבים באסון המסוקים ואז קיבלה יחידת "עוקץ" פרסום וחשיפה מלאה".
ללבוק, אב לשני בנים ובת יש שמונה נכדים. " אני לוקח את נכדיי מדי פעם ליחידת 'עוקץ' והם אינם מפסיקים להתפעל. הנכדה הגדולה שלי, שסיימה כבר צבא ונפגשה עם חיילים ששרתו ביחידת 'עוקץ', לא האמינו לה שהם פוגשים את הנכדה של מייסד היחידה. היא חשה גאווה מרובה".
אומרת ניצה, רעייתו של לבוק: "יוסי תמיד חשב שונה מאחרים. הוא תמיד עשה דברים שהשאירו חותם. את הכול עשה ועושה בתשוקה ונדמה כאילו עסק כל חייו בתחביב שלו".
נילי מלכיאלי (75), ילידת רעננה, נצר למשפחת בק מוותיקי הישוב, היא בת דודתו של לבוק. היא מלאת התפעלות מיוסי. "יוסי הוא אגדה. הוא תרם המון לביטחון המדינה ודברים רבים לא ייחשפו לעולם. והוא כמובן גם מוסיף המון לכבוד המשפחתי".
 

נוהג הכלבים-הסרט

 

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "כיוון חדש" רעננה

http://www.easyflip.co.il/ranana.html
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל