למה המשפחה שלנו מוציאה אותנו מהדעת?

למשפחה שלנו ובעיקר להורים שלנו יש יכולת להטריף אותנו וללחוץ על כפתורי המצוקה שלנו. זה פשוט, הם הרי יצרו אותם.. כשאנחנו עם משפחת המוצא שלנו לא משנה בני כמה נהיה, הקונפליקטים הלא פתורים, הקנאות, המריבות , המילים שנאמרו שנים אפילו במעין "צחוק", כולן שם, תמיד כל השנים אם הן לא נפתרו. אין אף פעם סיטואציה של מפגש משפחתי , נקי. כדאי לזכור שאנחנו לא שב

למה המשפחה שלנו מוציאה אותנו מהדעת?

למשפחה שלנו ובעיקר להורים שלנו יש יכולת להטריף אותנו וללחוץ על כפתורי המצוקה שלנו. זה פשוט, הם הרי יצרו אותם..
אמנם חנוכה, ט"ו בשבט ופורים הם לא ממש חגים מעיקים כמו שאר החגים שלנו אבל גם שבתות חורף, ארוכות רגילות רוויות בכוונות טובות עשויות להסתיים בפיצוץ. ימי הולדת שמסתיימים בבכי עם הבטחה שבשנה הבאה לא נחגוג/נטייל יחד עם בני משפחתנו האהובים. במשפחות רבות מצפים לא להגיע לארוחה בלבד אלא לשהות שעות רבות בבית ההורים/ מחותנים גם כאשר אתם כבר ממש לא בקט. ואז הפיצוץ קורה, עם ההורים, אחים, גיסים, דודים... למה זה קורה לנו?
התשובה קשורה בעיקר למצב של רגרסיה ומעין חזרה למבנה המשפחתי בילדות גם אם אתה בן 40 והוריך מתקרבים לגילי ה- 70. אנחנו חוזרים למצבי אין מוצא מול המבוגרים במשפחה ומתנהגים כמו בני עשר. אותו משפט מרגיז שבגללו עזבת את בית הורים בכעס, לו נאמר לך ע"י חבר או סתם אדם, בכלל אולי לא היית שם לב.
כשאנחנו עם משפחת המוצא שלנו לא משנה בני כמה נהיה, הקונפליקטים הלא פתורים, הקנאות, המריבות , המילים שנאמרו שנים אפילו במעין "צחוק", כולן שם, תמיד כל השנים אם הן לא נפתרו.
אין אף פעם סיטואציה של מפגש משפחתי , נקי.
זן הסיבה שאנחנו בקלות רה כל כך מפוצצים ארוחות, לא באים לאירועים משפחתיים, מעליבים ופוגעים, זהו זעם כבוש, מצטבר, רב שנים שפורץ כהתקף זעם. ואז... כולם אומרים: הוא בודד, אין לה ילדים, הוא לא עובד כבר שנה, היא מטורללת , הוא מסומם... והורים שלנו שותקים. ושוב פגיעה וקשה.
מה אפשר לעשות כאשר אנחנו כבר נשואים עם ילדים ורבים עם ההורים האחים והדודים המעצבנים?
1. מודעות עצמית- שימו לב לרגעים שאתם מתחילים להתמלא בזעם. זה נכון לא רק לסיטואציות משפחתיות. גם בעבודה , בכביש עם חברים, בסופר, בכל מקום...הלב דופק, הרקות פועמות, הבטן מתהפכת. זה הזמן לעצור. אח"כ זה כדור שלג שלא ניתן לעצירה.
2. לחזור ולתרגל מצבים אחרים שבהם היינו בשליטה על כעסים. להזכיר לעצמינו שאנחנו יכולים להרגיע את עצמינו. אולי אף פעם איש לא ריחם, לא הרגיע , לא חמל עליי בילדותי ,אבל זה לא כעת. כעת אני בהווה, ואני יכול להתחיל להרגיע את עצמי.
3. לעצור את האשמה העצמית- מה יש לי? למה אני נגרר? מה לא בסדר איתי, רק צחקו איתי... אני אדם נוראי. כדאי לזכור שאנחנו לא שבויים יותר בידי המגדלים שלנו. אנחנו חופשיים ובעלי יכולת בחירה. אני יכולה להתפוצץ על ההערה הקבועה של אמי על הלבוש שלי ואני יכולה פשוט לא לענות לה ולהשאיר את ההערה והעוקץ אצלה.
4. אם עניתי, לא נורא, עודד/י את עצמך שאת/ה בדרך בתהליך של יציאה לחרות אישית, ואני אעשה את זה ... יום אחד אהיה אדיש לשטויות שאומרים לי ואז הן באורח פלא תעלמנה, הרי כל ההנאה הסדיסטית היא בלראות אותי מקבלת התקף זעם ואז להגיד: כן, מסכנה , היא צריכה ציפרלקס.
5. האווירה נהיית דחוסה וההקנטות מתחילות, את/ה לך משם, אל תהיה מסומר למקום הרע . לך יש לך בחירה, זוכר/ת?
6. אין חובה לענות ל שאלות. מה נשמע? טוב. את עובדת? כן. איפה? זה לא חשוב בתל אביב. שלוש תשובות כאלה מעבירות את המסר בשקט. – אין לי עניין לספק חומר.
7. אימא /דודה /סבתא אמרה שלא צריך לעזור לה וכעת קיטורים עד לב השמיים על המאמץ הרב, שוב את/ה תבחר/י לענות או לא, לשתוק או להגיד כן זה נפלא , תודה כאילו לא היו בכלל תלונות, לא לאכול כלל.
8. בלי מלחמות נקם- דודתך העירה על המשקל העודף שלך ועל העמסת הצלחות שאת/ה אוכל. את/ה יכול לבחור לא לענות, לענות בציניות, לומר: חבל שזה כל מה שאת רואה בי. אין צורך לומר : כדאי שתקני מראה חדשה , ראית את עצמך? את הבת המכוערת שלך...המשא בלב נשאר שלך.
9. אפשר לבקש להפסיק הקנטות, אפשר ללכת ללא דרמות רק לעשות הכול ממקום בשל ושלם ולא של מנוסה של הילד בן השמונה שהייתי.
חגים ושבתות שמחים לכולנו



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל