בדרך העפר והאפר

הכיתוב היה ברור אף שקופסת הסיגריות הייתה גם ישנה וגם מלוכלכת. בכל זאת אפשר היה לקרוא בקלות את שתי המילים הללו, שנותרו ברורות וקריאות להפליא על חתיכת הקרטון הישנה. אחכה לך.

היא הלכה בדרך העפר, ראשה מושפל – זקנה ערירית שטיילה בנוף הירושלמי השקט שלפני צהריים אחד נאה. פסיעותיה היו איטיות מחושבות, כאילו כולה מרוכזת בדברים בתוכה, ואינה שמה לב למתרחש סביבה, בצדי הדרך צמח עשב פראי, עצים קטנים ביצבצו משולי מורדות ההרים הירושלמיים, פה ושם עבר זוג מחובק, צעיר, צעירה, ילד ילדה. היא לא שתה ליבה אליכם. עטופה הייתה בקדרותה המסכנה, כמנפנפת בזקנותה ואומרת: הניחו לי רק לעבור, לחלוף, אני כאן בלא שום מטרה, נגד רצוני…

האנשים המעטים שהכירוה, ידעו שהיא חיה חיים של עבר, מרבה היא לדבר על בעלה שנפטר, על שנות האושר היחידות שידעה במחיצתו, אך עתה מה נותר לי, הייתה אומרת, מדוע נותרתי כאן?
פתע צדו עיניה קופסת סיגריות מושלכת בצדי השביל. מוזר היה שהבחינה בה בכלל. היא שהייתה כל כך שקועה תמיד בעצמה, בעצבותה בחיפוש מוצא מתוך נבכי אופל נפשה. התכופפה והרימה את הקופסה. עדיין לא ידעה מדוע עשתה זאת. טיים – כך חשבה, כשקירבה את הקופסה לעיניה קצרות-הרואי, אלו סיגריות שבעלי היה מעשן. נאנחה עמוקות, ואנחתה כאילו העבירה רחש בין גבעולי העשב הדלילים, כמו זעו אלו באי נוחות. לרגע הביטה בעיון רב בקופסה הזאת, כנראה משום כך שמה אליה לב, הן בעלה תמיד היה מחזיק לידו קופסת סיגריות מסוג זה. דבר מה היה רשום שם בשולי הקופסה: היא קירבה את הכתב ממש אל אפה וקראה: אחכה לך. כך היה כתוב שם, בכתב פשוט, ברור וקריא, משפט סתמי בן שתי מילים, ללא שייכות וללא הסבר. אחכה לך. הכיתוב היה ברור אף שקופסת הסיגריות הייתה גם ישנה וגם מלוכלכת. בכל זאת אפשר היה לקרוא בקלות את שתי המילים הללו, שנותרו ברורות וקריאות להפליא על חתיכת הקרטון הישנה. אחכה לך.

לפתע הזקנה חשה שלבה דופק, שקצב הלמות הלב הולך וגובר והוא מכה בחזה בחזקה. היא הביטה בשתי המילים כמהופנטת ובהתרגשות לפתה את הקופסה באצבעותיה בחזקה, עד שהתקמטה. עתה הרימה את ראשה ודמעות נקוו מעיניה. הקופסה בידה, שהייתה מונחת זמן רב בעשב, הפכה לפריכה וממש התפוררה, היא השליכה אותה מידה, אבל גופה היה כולו אחוז בהתרגשות עצומה כאילו קיבלה אות, כאילו המילים העבירו אליה שדר חד משמעי, חזק ורב עוצמה: אחכה לך.

זה שנים שהיא מהלכת כרוח רפאים בעולם הזה מאז נפטר בעלה, וכל הזמן היא חושבת עליו וכל הזמן רק מחשבה אחת מציקה לה: האם הוא יחכה לה שם בעולם הבא עד שגם היא תמות, או שהיא תישאר בודדה ואחריתה יהיה שיממון וחידלון. ועכשיו קיבלה את התשובה, על קופסת הסיגריות הקבועה שבעלה היה תמיד מחזיק אצלו: אחכה לך. גם אם נכתבו מילים אלו בהיסח דעת בידי פלוני אלמוני, גם אם הושלכה קופסת הסיגריות אחרי כן בדרך מקרה על השביל, גם אם כל זה אינו אלא מעשה סתמי של יום יום, כל זה לא היה חשוב בעיניה כלל, זה היה המסר שלה ובשבילה, פשוט ברור ומדויק להפליא, הוא הגיע אליה גם אם נזרק בדרך מקרה בצדי הדרך בהיסח דעת בידי פלוני אלמוני – המסר היה ברור, צלול ומובן.

בדרך העפר, בנוף הירושלמי השקט של לפני צהריים נאה, הייתה מהלכת זקנה ערירית. צעדיה היו חופשיים ושקטים. ראשה היה מורם: מביטה הייתה על כל העולם סביב: על הזוגות הצעירים החולפים חבוקים, על הבודדים ועל נוף הירושלמי הפראי. לפתע ידעה לאן היא הולכת, פתאום נצטיירו במוחה תכניות לחיות, תכניות הקץ והאין שריצדו במוחה נעלמו כלא היו. הדרך שלפניה הייתה ברורה ובהירה להפליא, היא הגביהה מעט את ראשה ומבטה קלט את שביל העפר המוביל כמעט אל האופק. הדרך שלה הייתה עכשיו סלולה ושלווה ובסופו היא ידעה: אחכה לך.
 
תמונה: ערן פרנקל

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל