טרילוגיה חלק ב': "זה מה שיש"

מתוך הקובץ: הזקן אמר

מנהג היה לאב'שלי



לקנות מתנה לי ולו מדי יום שישי. ספר לנשימה בשבילו וספר להפלגה בשבילי.
אחרי התרגשות ההפתעה היינו מתיישבים לנו שנינו מצטנפים כל אחד בפינתו, גם אם נורא רציתי לשבת איתו בכורסה לא העזתי לבקש. בבית שלנו לא היו מתפנקים על אבא כמו בבית של מיקי. לפעמים כשהייתי חוזרת ממיקי ורואה איך היא מתפנקת על אבא שלה הייתי מאד מקנאה ומבקשת מאמא שתתחתן קצת, לכמה ימים מדי פעם, עם אבא של מיקי כדי שהוא יהיה אבא שלי גם.
אמא הנידה בראשה, ואמרה ש"זה מה שיש ". כשאמא אמרה: "זה מה שיש", ידעתי שהיא לא הולכת לעשות שום דבר בעניין. הצטערתי מאד, וחשבתי לעצמי, שאני לעומתה, אתחתן עם משהו כמו אבא של מיקי.
 

מנהג היה לאמ'שלי


מנהג היה לאמ'שלי לנדנד לאבא בימי שישי, שיוסיף מדף חדש לדיירי הבית החדשים .
היינו, הספרים החדשים, שהתווספו על השידה. אב'שלי שהיה אמן המילים, תמיד הסכים ואמר: "תכף".. אבל "תכף.." לא הגיע.
הספרים נערמו להם, ספר על ספר קורצים באותיותיהם הנחות בטור עולה על המדף.


רק כשאמא התחילה לאיים בכל מיני סימנים שלא הבנתי את כוחם, אבא היה יוצא לחפש ברגים, אבל אף פעם לא מצא. גם אם פעם מצא בורג אחד או שניים, לא בדיוק ידע מה לעשות בו. הפעם הוא החזיק את הבורג בידו האחת ומברג בידו השנייה, לשונו משתרבבת ימינה ושמאלה עם תנועת ידו, ולהוציא סימן כחול שהפך לסגול באצבעו שאחזה בבורג, לא נראה שום סימן למאמציו הכנים.


"זה מה שיש " לחשתי לאמא אחרי המריבה הקולנית בשם "פעם בחודש", שנתן לה אבא ספק בצחוק. יותר בספק מאשר בצחוק. עדיף שלא אגלה לכם מה היא עשתה לי אחרי שאמרתי לה את זה.
באותו הערב הזמינה אמא שלי את אבא ואמא של מיקי לשתות קפה ולאכול עוגת תפוחים, שאבא של מיקי מאד אוהב, והושיבה אותו בסלון האורחים מול הקיר הרחב ביותר בבית, הוא קיר הספרייה.


כמובן שבאותו ערב שישי אב'שלי, לא הספיק לקרוא את הספר שקנה, וכל הזמן הציץ לאחור לבדוק אם הספר החדש עדיין מונח שם או שצימח רגליים ויצא לו לטייל בעצמו.
כשזמן ההצצה התארך, לקחה אמא אוויר, החזיקה אותו, והעיניים שלה ליוו את העיניים הנודדות של אבא של מיקי, שבסיום ה"ביס" האחרון של העוגה, שאל את אמא, אם היא הייתה רוצה אולי , שהוא יחבר לה מדף חדש לקיר. אמא שיחררה את האוויר.


במוצאי שבת אבא של מיקי הגיע עם ארגז הכלים שלו. עמדתי אליו קרוב, התבוננתי בו כשחיבר את המדף החדש מעל למדפים העמוסים שמתחתיו.
"יָפֶה יפה, אני מבין שאת לומדת לחבר בעצמך את המדף לספרים שלך, אה?" ריח של עץ נדף מידו כשצבט אותי בלחי כהרגלו.
חייכתי אליו "יָפֶה יפה", ולא גיליתי לו, שמה שעניין אותי היה השריר השזוף ביד שלו שעלה וירד כל פעם, כשהרים את המדף הכבד ביד אחת וסובב את המברג ביד השנייה.
אחרי שהלך, רצתי לראי ובדקתי את השריר שלי, הוא לא עלה וירד כמו שלו, גם לא השריר של אבא כשהחזיק את הספר בכורסתו. לא ידעתי מה עלי לעשות כדי שהשריר שלי גם יעלה וירד ככה.
"זה מה שיש " ענתה לי אמא מבעד לכתפה, לשאלתי בעודה עומדת על הסולם.
כשהרמתי אליה עיניים, גיליתי להפתעתי, שאצלה דווקא השריר כן עולה ויורד בזרוע ידה הצובעת את יתרת הקיר בין המדף החדש לתקרה.

מנהג היה לאב'שלי מדי שישי, לקנות ספר לו ולי. מנהג היה לאמא להוסיף מדף כל אימת שגדשו הספרים את המדף האחרון, כי "זה מה שיש ". ומנהג היה לי לחקוק את כל ה "יש " על לוח ליבי.

 

 

תמונה: freedigitalphotos.net


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל