צפורי-בר עפו זה כבר
אל הצפון הרחוק.
הקיץ שב, שקטו רוחות אדר,
פרחי לוטם לבנים, אירוסים סגולים ושחורים
צצו במורדות ההר.
נוף העמק נשקף במלוא הדרו
קסום עוצר נשימה, שלו ורגוע
פרוש כעל כף היד.
אך ההר עודו מושפל
לא העלה ארוכה.
קולות מאופל, ערפילים הלומי כאב
שבו מנהר האש.
קינת המלך שאול נמה שם.
סלעים שאבדו אחיזתם
התדרדרו במדרון ההר,
בהר שאול כל פרח כפתיל-אש ניצת
לבו רוחש ברוח.
הלב הוא פתי.
הכאב לא פרם חוטי משי
של לב שארג חלומות,
הדמעות לא מחקו צעדים ביום קר
ושאגת הלילה לא נגעה
בדוהרים הלאה וקדימה.
ורק ספור הרוח
אותן מילים שנשא הנביא שהועלה באוב -
שבר שבות-אור שנותר
עודו מהדהד בבילי ההר.