חרצית צהובה

בעיניים רוויות דמע יצאתי לחצר בית החולים וממול הבחנתי בפריחתו המדהימה של שדה חרציות צהוב.




סיפורי מחזיר אותי כ-30 שנים לאחור, איה ואני היינו צעירים מאוהבים בתיכון "בן גוריון" בנס ציונה. שנתיים נפלאות אהבנו, רעבנו זה לגופו של זה ומעולם לא רווינו והמשכנו ללגום מאותה כוס נפלאה, היא כוס האהבה.
עד לאותו יום בו מצאתי את איה חסרת מנוחה בחדרה.
"מה קרה איה?" שאלתי.
"כלום," היא השיבה ובאותה נשימה אמרה, "בוא גיא, בוא ונצא להריח את תחילת האביב."


לא הרבה היתה צריכה להפציר, במהירות השתחלנו לתוך מעין סרבלים, ויצאנו חבוקים אל תוך פריחת האביב שהתאבבה (מלשון אביב) בכל עוזה בפרדסים ובשדות מלוא כל העין. מראה מדהים נגלה לעינינו, מעין שדה קרב מעוטר בצהוב בו כיכבו להם פרחי החרצית משובצים בתוך סביונים למאות אלפים ומיליונים, גם לא נגרע מקומם של ציפורני החתול, גם הסקרן ביותר נאלץ להשפיל מבטו מבוהק הצהוב!!! ברקע נשמע זמזומן של דבורים העמלות במלאכת אגירת הצוף כשמעל הכול נשמע ציוץ ציפורים כמוסיקה ערבה לאוזניים. דמנו געש וערגנו זה לזה.


תוך שניות נזרקה איה אל בין שיפעת הצהוב ואני צולל בעקבותיה, לא מסוגל לכבוש את הרטט שחלף בגופי מקצוות האצבעות עד שיער הראש. נשקתי לפיה בתאווה כאשר ידי פורפת כפתורי סרבלה, מתנשמת באה היא לקראתי רוטטת ויוקדת בלהט תאוותה. לאחר מעשה האהבה, בעודנו שרועים על גבנו פיותינו שואפים אוויר ומנסים להסדיר קצב הנשימה. קטפתי גבעול ירוק וצר וניסיתי לדגדג באמצעותו את אוזנה אך משום מה הרגשתי כי לא עת היא למשחקים. לפתע הפנתה אליי מבטה בעיניים דומעות ובקול רועד אמרה:
"הוריי לוחצים עליי לנתק את הקשר בינינו."
המום התרוממתי לכדי חצי שכיבה ואמרתי: "לעזאזל עם הורייך!" ועוד הוספתי ואמרתי, "אבל למה?"
הרגשתי כיצד כל כולי מתמלא זעם וחרון אין אונים, איך ההורים שלה, שהיו אנשי קריירה (האם שימשה כרופאה מחוזית ואילו האב ניהל חברת אלקטרוניקה גדולה) הזניחו את בתם שסבלה מחסכים נפשיים וכל כולם היו שקועים בקריירה. פניתי לאיה, "עוד מעט ימלאו לנו שמונה-עשרה. את כבר בוגרת, אינך חייבת לומר הן לכל מה שאומרים הורייך!"
"אתה חייב להבין, גיא, לי אין זכות לדבר, במשפחתנו, לאחר שנופלת ההחלטה, אין להמרות את פי ההורים. זה לא סיפור חדש, כבר שנתיים שהם לוחצים ויורדים לחיי כדי שאנתק איתך כל קשר..."
כולה בוכה פנתה איה ועזבה אותי המום וכואב בשדה החרציות.

אותה שנה סיימתי את לימודי התיכון אך חדוות החיים עזבה אותי וכל הזמן חשבתי על איה, השתדלתי לשכוח אך לא יכולתי, כל דבר הזכיר לי את מראיה. ניחוח שערה וגופה עמד תמיד באפי, וכל כולי חושב רק איה.
הגיע עת הגיוס התנדבתי לצנחנים ושירתי שלוש שנים שהיו מלוות בעשרות מבצעים ופשיטות מעבר לגבול, כל זה במטרה לשכוח את שאהבה נפשי. מדי פעם הגיעה אליי שמועה זו או אחרת הנוגעת לאיה, האחרונה ידעה לספר כי לאחר שנפרדנו הסתגרה לה איה בביתה ומשהו התערער בה.
עם תום השירות בצה"ל פניתי ללמוד רפואה, כאשר בליבי גמלה ההחלטה להתמקד במסתרי אותה קופסה הנמצאת על כתפינו. למדתי פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, שנות הלימוד הגיעו לסיומן והחילותי בלימודי הסטאג' בבית חולים פסיכיאטרי.


רעייתי תמר, אותה הכרתי במהלך לימודי הרפואה, בחרה לה את תחום רפואת הילדים והגיעה למעמד של סגנית מנהל מחלקה בבית חולים ממשלתי. תמר היתה בחודש הרביעי להריונה וסבלה מתופעות של יתר לחץ דם שחייב אותה בשמירת הריון. בוקר אחד, בעודי עובר בין החולים במחלקה וראשי נתון כל כולו במצבה הבריאותי של תמר, התקבלה התראה בזימונית על אישפוזה בכפייה של אישה בשנות העשרים המאוחרות שניסתה לשים קץ לחייה בבליעת עשרות גלולות הרגעה. פרופסור שני (אצלו התמחיתי) פנה במהירות למיון תוך כדי שהוא פולט לעברי להמשיך בביקור עד שיחזור.
ואכן לאחר כמחצית השעה חזר והצטרף הפרופסור להמשך ביקור החולים. שאלתיו מה בדיוק היה אותו מקרה חירום שבגינו הוזעק למיון?
ענה לי פרופסור שני: "בחור צעיר, זהו מקרה קלאסי של אישה שעברה אהבה נכזבת בבחרותה."
המשכתי לשאול "ואיך יכולת לקבוע דיאגנוזה בחצי שעה?"
פרופסור שני כיווץ גביניו ואמר לי תוך כדי פיטום מקטרתו, "ראשית, אימה של הצעירה סיפרה לי כי מאז נפרדה בתה מחברה לפני כעשר שנים הסתגרה בביתם ומצבה הנפשי הלך והתדרדר."
ועוד הוסיף פרופסור שני כי בהיותו סמוך למיטתה שמע אותה קוראת בשם של בחור ללא הפסקה.
ביקשתי רשותו לגשת ולבדוק את החולה. תוך שליבי מדלג על פעימה פניתי במהירות לחדר המיון ושם ראיתיה שוכבת כולה רועדת לאחר שטיפות קיבה. פניתי אליה ואמרתי, "איה מה קרה?" הביטה בי בעיניים כבויות חסרות מבע ולא השיבה, כל גופה כוסה בסדין ורק ידה השמאלית הייתה שמוטה מחוץ למטה הבחנתי כי אגרוף ידה קפוץ בחוזקה, קראתי לאחת האחיות על מנת שתסייע לי לפתוח אגרופה הקפוץ, לאחר שהפעלנו כוח רב הצלחנו לפתוח כף ידה וממנו נשרה לה חרצית צהובה קמלה!!!
בעיניים רוויות דמע יצאתי לחצר בית החולים וממול הבחנתי בפריחתו המדהימה של שדה חרציות צהוב.

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל