פני החברה הישראלית – לאן ? "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"

אנשי צמרת במדינה העלו על נס את המעשים הגדולים והמפוארים שהתחוללו במדינה מאז היווסדה - ובצדק, אבל אין זה אומר שצריך להתעלם מן הדברים הקשים שמתהווים בחברתנו. אז בואו יחד נביט במראה.. נתבונן בעצמנו.. בפגמים החמורים שאנו לוקים בהם. הדברים נכתבים כאן מתוך תחושת קדרות ולב דואב.

פני החברה הישראלית – לאן ?
"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"

גם בעת הזו ששרידים ממנה עומדים עדיין בסימן של חגיגות 70 שנה לייסוד מדינת ישראל – אין אנו פטורים מלראות את מציאות חיינו לאשורה בארץ הזו.. אנשי צמרת במדינה העלו בהזדמנות זו על נס את המעשים הגדולים והמפוארים שהתחוללו בה מאז ייסודה - ובצדק, אבל אין זה אומר שצריך להתעלם מן הדברים הקשים שמתהווים בחברתנו. אז בואו יחד נביט במראה.. נתבונן בעצמנו.. בפגמים החמורים שאנו לוקים בהם. הדברים נכתבים כאן מתוך תחושת קדרות ולב דואב.

נכון, בשבעים שנות קיומה התפתחה מדינת ישראל בצעדי ענק, זוהי מדינה ריבונית והמשטר בה הוא משטר דמוקרטי, על-פי ספרם החשוב המפורט של אדם רויטר ונגה קינן – ישראל היא סיפור הצלחה; אכן, יש מקום לגאווה, אבל מי שבוחן מקרוב את החברה האזרחית לא יקשה עליו לגלות שזוהי חברה שיש בה לא מעט רוע, שהריקבון פושה בה ואוכל כול חלקה טובה, שהשיח הציבורי שמתנהל בה לוקה בהקצנה שאינה יודעת גבולות; שהערכים המוסריים נמחקו מעל סדר-יומה ודומה שמתקיימים בנו דבריו של הנביא ישעיהו: "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו".
ואם להיתלות באילנות גבוהים – אזכיר כאן את דברי האזהרה החמורים שהשמיעו לפני כחצי שנה שישה ראשי מוסד לשעבר במפגש נדיר שיזם "ידיעות אחרונות"; בפורום גלוי זה הביעו הנאספים חרדה מהפירוד החברתי ודאגה לעתיד המדינה. "אני מרגיש רע מאוד עם מה שקורה במדינה היום.. הקלקול כל-כך עמוק ומקיף .. אין קווים אדומים, אין טבו, ותוסיפו לזה את השסע בעם", אומר שבתי שביט. "הבעיה היא של ערכים ושל שסעים", אומר תמיר פרדו. מחרה-מחזיק אחריהם נחום אדמוני: "עכשיו זה חמור יותר מכול תקופה אחרת, הקרע בין דתיים לחילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים .. לא זו בלבד שקרע זה לא נסגר אלא הוא אף הלך וגדל".

כנער שספג מסורת יהודית ואהבת הארץ – אני מרשה לעצמי לומר עם חלוף חגיגות ה-70 לעצמאות ישראל, כי לא זו המדינה שחלמתי עליה; לא זו המדינה היהודית-ישראלית היפה והטהורה שהעליתי בדמיוני לקראת עלייתי ארצה; לא לארץ זבת חלב ודבש ציפיתי, למרות ההבטחות במקרא בעניין זה, כי לא נעלם ממני שיהיו קשיים כבדים כשמדובר במדינה שבהתהוות, אבל האמנתי שאני הולך לחיות במדינה שיהודי התפוצות נקבצים בה כדי לבנות ולהיבנות בה בכוחות משותפים ואיש את רעהו יאהבו; שהחברה שצומחת ועולה היא חברה שרוח טובה מהלכת בה, לא רק מכוח היותה הארץ היעודה, ארץ הקודש, אלא גם נוכח האיומים הקיומיים שריחפו ומרחפים עליה.

עם סגולה נועדנו להיות, אחוות-אחים קיוויתי לחוות; פעם נשמעה "טענה" שהמדינה לוקה בחסר מאחר ש"חסר" בה נגע הזנות, אבל מאז ועד עכשיו – רבות הן הרעות החולות שפקדו ופוקדים אותה: לא העליתי על דעתי שבעשור השביעי לתקומתה של המדינה – נגיע לממדים כה מבהילים-מבחילים של רוע וכיעור; פסיפס קודר ואפל של אירועים קשים-טרגיים קונה לו שביתה מזה זמן רב בחברה האזרחית. מדי יום אנו שומעים או קוראים בתקשורת דיווחים על אירועים אלה; בן רוצח את הוריו; אימא הורגת את ילדתה; גבר מחסל את אשתו ואת ילדיו.. אב דוקר את אשתו והורג את בנו ומתאבד; אימאם נרצח רק משום שהצטייר בעיני הרוצחים כמתון; מאות אלפי ילדים סובלים מנחת זרועם ולשונם של האנשים הכי קרובים להם – מהוריהם; אין ספק שכול מקרה סיבותיו עימו, אבל אין הצדקה חברתית-מוסרית אף לא לאחד מהם . לאיזו דרגה שפלה הגענו!!

האומנם זוהי המדינה היהודית אליה נשאנו עינינו?

אין יום ללא תאונות דרכים, לא מעט מהן קטלניות – ורובן נובעות מן הגורם האנושי; בכבישים הבריונות חוגגת, כול דאלים גבר, אין כבוד לזולת, גם לא לקשישים; אלה מהווים במקרים רבים מטרה למעשי שוד והתעללות; אלימות מינית ומעשי אונס הם תופעה של קבע בחברה, גם של קטינות.. בעיתונות דווח על שחקני כדורגל שמתעללים מינית בצעירה חסרת-אונים; אלפי סרטים ותמונות בעלי אופי מיני אלים ופדופילי נמצאו במחשבו של גבר בשנות ה-60 לחייו באזור השרון – דוגמא אחת מני רבות. תופעת המי-תו חשפה גל של עבירות-מין ושל צביעות מוסרית גם בהיכלי האמנות והתרבות; במועצות העירוניות, בחברות הכלכליות השונות, ובמשרדי הממשלה - גילויים של מעשי שחיתות. האזרח הפשוט צופה ותוהה חסר-אונים.
האומנם זוהי המדינה היהודית אליה נשאנו עינינו?

אהבת אדם באשר הוא אדם אינה רווחת במדינה הזו שעליה חלמתי.. תופעות של ניכור, קנאה ושנאות היא משדרת כמעט בכול אתר ואתר - ולא רק כלפי הזרים היושבים בתוכנו; שכנים באותו בנין ואף באותה קומה לא טורחים לברך זה את זה בברכת שלום או בוקר טוב. לא מביטים איש בפני רעהו, על חיוך אין מה לדבר; איש לא סופר את אחיו ממטר, זרים וכמו מתכחשים לעצם קיומו של הזולת; האינדיבידואליזם שולט; היחס אל השונה, אל הזר, משדר בוז; במערכות הבריאות – בבתי-חולים ובמרפאות ואף במערכות החינוך - האלימות קונה לה אחיזה. חובטים ברופאה בחדר מיון שבבית חולים אכילוב, משום שנדמה למלווים שהסבתא לא זכתה לטיפול הראוי; נער בן 17 חשוד שדקר למוות את חברו בגלל ויכוח על פרוסת-לחם; צעיר אחר נעצר בקריית-שמונה לאחר שתקף קשות את ראש העיר ואת בני משפחתו, הורים לתלמידים בבית-ספר מתלוננים שילדיהם חשופים לצעקות, השפלות ואיומים, ואלה רק מתי-מעט מן המקרים הרבים.

אמנם המדינה התפתחה ומתפתחת, אבל בעיקר בחומר - בהייטק, ולא ברוח, גם לא ביחסי אנוש. אמנם יש לא מעט מעשים טובים בארץ הזו, מעשים של התנדבות ומסירות-נפש, של אחווה ורעות, כמו מתנדבים ברמות שונות שנחלצים לעזרת החלשים ותורמים מיכולותיהם ומכישוריהם, אנשים מתארגנים כיחידת חילוץ לעזרת אזרחים שנתקעים בדרכים – בהתנדבות, ללא תמורה; פה ושם נובטים וצומחים גאונים, וממציאים בתחומים שונים, יש לנו בדרך-כלל נוער נפלא, אבל כול אלה הם בחזקת איים הנבלעים וכמו אינם קיימים בים של חברה מנוכרת וגזענית. הפילוג העדתי בה חי ובועט.. הניכור והזלזול כלפי המזרחיים – שורשים עמוקים להם ולמרבה הצער לא פסו מסדר-יומה של המדינה גם לאחר 70 שנות עצמאות, למרות כול הדיבורים היפים בעניין זה. ערכי הבושה והמוסר – נמחקו מהלקסיקון הציבורי והממלכתי.. מתחם האיסור נפרץ: אדם אחד כולא בביתו נשים והופך אותן לשפחות מין שלו; עיתון נפוץ אחד מקדיש מדי שבוע עמוד שלם שבו מתארות נשים את חוויותיהן המיניות בצורה ישירה ובוטה – וכולם קוראים, גם בני נוער; עיתון אחר מספר על מאות נשים שמועסקות מזה זמן רב בסצנות המבוצעות על-ידי מצלמות-סקס חיות באינטרנט – ואיש אינו פוצה פה ומצפצף לעצור את הנחשול העכור והנורא הזה.

מאות אלפי זוגות מוצאים עצמם פרודים, אינם מסוגלים להמשיך לחיות בצוותא, בגלל בגידות על רקע רומנטי או בשל קשיים כלכליים וכך רבים מן הילדים נשארים בחסות אמהות שמתקשות לקיים את עצמן ופונות לחסדי הסעד או הרחוב ומכאן ועד לנפילה במלכודת הפשיעה - המרחק לא רב; קולניות ובוטות הם ממאפייני השיח הבין-אישי והציבורי; גסות-רוח ומריבות תפשו את מקומם של הקשבה ודיבור ענייני; וויכוח מילולי עובר מיד לפסים של תגרנות ואלימות; כך נחשף לאחרונה פרצופו המכוער של הישראלי - בתגרה המונית שפרצה באילת במלון שנועד ביסודו לבילוי והנאות.

הארץ משופעת כול טוב, ניתן להשיג בה הכול .. מגוון רחב של מוצרי בית ומותגי לבוש.. מזון על כול גווניו והרכביו, כלי-רכב מכול סוג.. שפע של מכוניות מפוצצות את הכבישים.. ריהוט מודרני עשיר לבית ולגן.. מכשור טכנולוגי מכול הסוגים בהישג-יד - למי שרק ידו משגת – ועם זאת השחיתות על כול צעד ושעל; היא נוגסת גם במערכת האכיפה והחוק, שלא להזכיר עבירות מרמה בסדרי-גודל ענקיים, הנחשפות מעת לעת בשוקי ההון.

האומנם זוהי המדינה היהודית אליה נשאנו עינינו?

אתה מתהלך לאורכה ולרוחבה של הארץ הזו, משוטט ברחובותיה ובקניונים שלה ושומע בליל של שפות. מה לא? יידיש, פולנית, ערבית, טורקית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פרסית, רוסית, אוקראינית, אמהרית, הונגרית, רומנית, כורדית, נורווגית ופה ושם - עברית, לרוב עברית קלוקלת; ואתה שואל את עצמך היכן השפה העברית ? למה אינה מראה את פניה היפות, למה לא נשמע קולה המרענן? דומה שהיא הפכה נחלתם של יחידי סגולה בלבד; נכון, מדובר כאן בקיבוץ גלויות, באנשים שעלו מכול קצות תבל, ולא כולם יכלו להיקלט, אז למה לא משקיעים בהם די כדי שילמדו לדבר עברית, למה לא מנחילים להם את השפה שהייתה יכולה לתרום לליכוד ולגיבוש, למה לא לחוקק ברשויות השונות תקנות שיעודדו את האנשים לדבר עברית בפרהסיה? היכן הכספים? היכן המיליארדים? אומרים שהלכו לכיסים פרטיים; נבלעו במנגנוני הממשל. וכשאתה משקיף על הפרסומות ברחובות הערים אתה עומד מול מגוון עצום של שפות ושואל את עצמך - היכן אני נמצא.. על מה דורכות רגליי? האומנם זוהי ארץ ישראל שחלמתי עליה?, שלא לדבר על בעיית המסתננים הזרים שבטווח הארוך יש בה כדי לפגוע קשות באופייה היהודי של המדינה, ושלא לדבר על תופעות הלוואי והמטרדים שנלווים לנוכחותם כיום.

האומנם זוהי המדינה היהודית אליה נשאנו עינינו?

והברוקרטייה המתישה מוציאה כמעט כול אדם מכליו, נוטלת ממנו את החשק לממש את זכויותיו; תחושה של זלזול והשפלה – היא נחלתו של כול מי שמנסה או מעז לטבול בביצתה; להשיג בטלפון גורם כלשהו בשרות הציבורי – זוהי קריעת ים סוף; בזבוז זמן. הבטחות הן לרוב הבטחות שווא; אמירות כמו "אנחנו נתקשר אליך" ולא מתקשרים או שמתקשרים מאוחר מדי הם עניין שבשגרה.. מילה היא לא מילה ואתה חש שלא אכפת

פעם דיברו על כור היתוך; נופפו בו כסיסמה, תקופה מסוימת חשבו שהוא בר-ביצוע, אלא שלא חלף זמן רב עד שהחלה להישמע מנגינה אחרת – שימור המורשת העדתית, שימור ייחודה של כול עדה ועדה; מרכזי מורשת של עדות רבות עלו כתפרחת ברחבי הארץ; לא שזה חלילה דבר רע, אבל היכן המורשת היהודית המאחדת של העם הזה? מה יודע מרכז אחד על התכנים של המרכזים האחרים? היכן המורשת המאחדת של ישראל ההיסטורית? בית התפוצות אולי עונה במידה מסוימת על הצורך הזה, אבל לא די בכך; כמה לומדים את מקורות העם היהודי? כמה לומדים תנ"ך ?

גם אני אוהב את הארץ הזו, שעליה חלמתי, גם אני אוהב את יפי נופיה ואת מזג-האוויר ההפכפך שלה ואת הקיץ ואת החורף ואת הסתיו ואת האביב ואת הריה ואת נחליה ואת פירותיה העסיסיים; לא לחינם בחר בה אלוהים להנחילה לנו – צאצאי האבות. אבל אני סולד מהתנהגותם המוקצנת והמרושעת של חלקים בחברה, מהרוע החבוי והמתפרץ שלהם; אמנם זו הכללה ויבוא מי שיטען ש-70 שנה בחיי עם הם כאין וכאפס בהיסטוריה; שמדובר במצב שנובע מכורח המציאות, שמדובר בתופעות טבעיות של עיוותים וקלקולים של מדינה מתחדשת. כול זה נכון, אלא שלא בזה אני דן, כי אם ברוח הרעה שמהלכת בשיח הציבורי, בתופעת הרוע בחברה האזרחית שרק חלק מגילוייה הזכרנו כאן והם מאפילים על כול הטוב והיופי שבארץ הזו. הממד המדעי-טכנולוגי, עם כול חשיבותו, לא יציל את המדינה מפשיטת-רגל חברתית-מוסרית, מקריסה – אם בסיסה רעוע ורקוב, ואם מוסיפים לכול זה את הממד הפוליטי על כול השלכותיו, את הקרע שבין גורמי הימין הקיצוני לגורמי השמאל הקיצוני – את השנאות שרווחות ביניהם – תצטייר בפני כול בר-דעת, אוהב ישראל, תמונה מחרידה.

ההידרדרות הערכית החמורה שאנו עדים לה כיום בחברה האזרחית מן הראוי שתשמש נושא למחקר רציני, לברר את גורמיה - כיצד הגענו עד הלום, כיצד השלילה והכיעור מטביעים את חותמם על החברה האזרחית; כיצד ה"ביחד" שאפיין פעם את החברה נמוג וכאילו לא היה; כיצד הכמיהה למדינה ישראלית-יהודית משלנו – לאחר 2000 שנות גלות מרים - לא הובילה אותנו במסלול של לכידות חברתית ואחווה? לא נביא זעם אנוכי ולא בן-נביא, אבל ראליסט – כן; אין זה סוד שהעולם הפראי שמסביבנו ולא רק מסביבנו עוקב אחר המתרחש בתוכנו, מייחל ופועל לחיסול המדינה היהודית בעודה באיבה. יהיו בוודאי כאלה שיטענו שבעת מצוקה לאומית, אם וכאשר תתרגש עלינו חלילה מלחמה אימתנית – כול העם יקום כגוף אחד ויתייצב אל מול המערכה.. ייתכן, אפילו ייתכן מאוד, אני רוצה להאמין בנצח ישראל, אבל במצב של פירוד כה עמוק של שנאות ושל ערכי מוסר ירודים – אני מרשה לעצמי להציב כאן סימן-שאלה כואב ומכאיב

למזלנו, כוח המגן של המדינה - מערכת הביטחון על שלל מרכיביה, צה"ל וקהיליית המודיעין לזרועותיה השונות - הוא כוח מרתיע, שניצב איתן מול כול אויב העלול להתנכל למדינת ישראל ולסכן את קיומה, וישראל, לדעת מומחים, היא מדינה חזקה מבחינה צבאית, והאיום הצבאי הישיר עליה פחת במידה רבה, אלא שעם כול זאת, קברניטי המדינה ומעצבי דעת-הקהל בה אינם יכולים לשחרר עצמם מן האתגר של החזרת החברה האזרחית לשפיות, לסולידריות ולאחווה למען ביסוס והבטחת עתידה של המדינה.










אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל