אורי אבנרי האיש בלי מורא

לא בכל יום נקרית הזדמנות לשמוע הגיגים של האיש מה"שבועון המסוים" כפי שכינה ראש הממשלה דוד בן גוריון את שבועון "העולם הזה". במפגש עם עיתונאי "האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית" שהתקיים החודש פרש אורי אבנרי, הבעלים והעורך המיתולוגי לשעבר של העיתון, את האני מאמין שלו למצבה של התקשורת ועתידה של המדינה. איש מרתק.

אבדון ואופטימיות

אם תחזיתו של אורי אבנרי (95) תתממש אז ימיה של מדינת ישראל קצרים, אך מאידך הוא גם מלא בתקווה כי המצב הפיך. "ההיגיון אומר לי כי המדינה הזו אבודה. היא הולכת לקראת אבדון עם מלחמת נצח. יום אחד הצד השני כוחו יגבר והכל ישתנה. הניסיון אומר לי הכל שטויות. בשום פנים אין לדעת מה יהיה בעוד 50 שנה. יכול לקום איש חדש וייקח את ההגה של ה'טיטניק' ויסובב אותה על מנת למנוע התנגשות. אני מאמין בזה, אני אופטימי".
דרכו של אבנרי יליד גרמניה כעיתונאי החלה עוד בצעירותו. בשנת 1933בהיותו בן 10 עלתה משפחתו שהייתה ציונית לארץ והתיישבה בתל אביב. בגיל 14 בהיותו בכיתה ז' נאלץ אבנרי להפסיק את לימודיו על מנת לסייע בפרנסת משפחתו שנקלעה לקשיים כלכלים. הוא עבד במשרד עורכי דין, במשרד חקירות, במערכת עיתון רוויזיוניסטי ובעוד עבודות מזדמנות. כנער התנדב אבנרי לאצ"ל ופרש ממנה כשדרכה של המחתרת לא נשאה חן בעיניו. הוא החל לכתוב מאמרי דעה בהם תקף את ההתנהלות הטרוריסטית של הארגון. אין לאבנרי השכלה פורמאלית. הוא אוטודידאקט שלמד מקריאת ספרים. במלחמת השחרור התנדב ל"שועלי שמשון" שהייתה יחידת הקומנדו של ההגנה. נפצע קשה בבטנו ואושפז לתקופה ארוכה.

פוליטיקה או עיתונות

בשנת 1950 רוכש אבנרי את השבועון "העולם הזה" שהיה עד אז בבעלותו של אורי קיסרי, אחד מאושיות העיתונות באותה עת. "היו שני מועמדים 'ענקים' שחפצו לרכוש את השבועון. גרשון שוקן ועזריאל קרליבך. אני הילד בן ה-27 קפצתי באמצע ו'חטפתי' להם את העיתון דבר שלא שכחו לי כל ימי חייהם". אבנרי התלבט רבות בסיום המלחמה באם להיכנס לפוליטיקה או לעולם העיתונות. "בעת המלחמה אנוכי, כמו רבים מחברי, התחלתי להתנגד לשלטון החדש ובמיוחד לדוד בן גוריון. חשבתי כי אנו החיילים הקרביים הקמנו את המדינה ולא הפוליטיקאים שישבו בת"א והפכו לשרים. הם לא היו מדינאים הם היו עסקנים. ההתנהלות שלהם ובמיוחד של בן גוריון לא מצאה חן בעיני והחלטתי שחייבים להלחם על דמותה של המדינה שהקמנו". לדברי אבנרי, החיים שקיבל במתנה בזכותם של ארבעה חיילים עולים חדשים ממרוקו לאחר פציעתו הקשה שכמעט גרמה להגעתו לעולם הבא, הביאה אותו לתובנה כי הוא חייב להקדיש את עצמו לעתידה של המדינה. "החלטתי כי הסיכוי בפוליטיקה עבור חייל קטן ופשוט כמוני לעשות מהפכה בארץ הוא קלוש, אז גמרתי אומר ללכת לעיתונות כי בזה הבנתי". שנים לאחר מכן הקים אבנרי מפלגה, התמודד לכנסת וכיהן בה 3 קדנציות.

אויב המשטר

בזמן שאבנרי רכש את השבועון, העיתונות בארץ הייתה 'מטעם'. לכל מפלגה היה ביטאון ששיקף את עמדות ראשיה. "רציתי להלחם על שינוי העיתונות הישראלית. מאד לא מצא חן בעיני כיצד העיתונות נראתה אז. רציתי לעשות עיתונות חדשה מסוג חדש". אבנרי מאמץ את הקונספט של השבועון האמריקאי "טיים מגזין". מאמרים קצרים ללא שמות כותבים ועם סגנון שפה ייחודית. "בשביל לחקות את הסגנון של טיים מגזין נאלצנו להמציא מילים לא מוכרות. העולם הזה נודע ברבות הימים כמי שיצר מילים עבריות חדשות שאומצו על ידי האקדמיה". עם הזמן מחליט אבנרי על תוספות ייחודיות לעיתון שהיו קשורות להווייתה של המדינה. "התחלנו לחשוף פרשיות שחיתות. השחיתות אז עדין לא פשתה במימדיה כפי שהיא כיום. אז היה יותר קשה להגיע למקורות. היה מוסר פוליטי גבוה ודברים לא יצאו החוצה. המקורות שלנו היו עיתונאים ממערכות אחרות שהיה להם מידע ולא יכלו לפרסם אותו בעיתונם. מעולם לא שילמנו שקל עבור מידע. באופן הזה דרכנו על בהונות הרגלים של הרבה אנשים חזקים וחשובים. לא נרתענו להלחם בבן גוריון שבוע אחר שבוע, שהדביק לנו את הכינוי 'השבועון המסוים'. ראש השב"כ דאז איסר הראל הצהיר פומבית כי 'העולם הזה ואורי אבנרי הם האויב מספר אחת של המשטר'. הדבר החמיא לי מאד. אך היה לזה מחיר כי התחילו להתפוצץ פצצות במערכת".

געגועים לרחל

אבנרי האיש והאגדה, אייקון תקשורתי אמיץ שרבים בתעשיית התקשורת מנסים לחקותו אך לא תמיד בהצלחה יתרה, נראה כמי שהזמן לא נותן בו את אותותיו. הוא רהוט בדיבורו. המבטא היקי שלו עם העברית התקנית, טבועים בו היטב ומשמשים כסמלו המסחרי מזה שנים. הוא נעזר בפתקים שהכין מראש על מנת שלא יגרעו נושאים בהם בחר להתמקד. שמיעתו לוקה והוא נעזר במכשיר שמיעה. למרות השיח הרציני בכינוס מול אנשי התקשורת ששותים בשקיקה את האני מאמין שלו הוא מצליח לסחוט פרצי צחוק מקהל השומעים ונראה כי גם אבנרי נהנה מהמפגש עם קולגות למקצוע. בערגה רבה הוא מתאר את תחילת יחסו עם רחל שתהפוך לאחר זמן לרעייתו למשך קרוב ל-60 שנה (עד ליום פטירתה בשנת 2011) ושותפתו לרעיונות השלום והצדק בהם הוא דוגל. אבנרי התוודה כי מעולם לא הצהיר בפניה כי הוא אוהב אותה. "בעיני שלוש המילים 'אני אוהב אותך' הם חסרי תוכן. הקשר בניינו היה מאד עמוק ללא צורך בהצהרות" יחסי הקרבה בניהם החלו בשנת 1953 לאחר אירוע שנאה שחווה אבנרי על בשרו בעקבות עמדותיו הפוליטיות. לימים יחשוף אבנרי כי משה דיין היה יוזם התקיפה בעקבות מאמרים ביקורתיים של השבועון נגדו. "הכרתי את רחל באופן שטחי, והחלטנו שניפגש באחד הלילות קרוב לחצות בעת שאני מסיים את עבודתי במערכת. באותו לילה, בעת שרחל חיכתה לבואי בבית קפה סמוך, התנפלו עלי 4 אנשים עם ידיות טוריה ושברו את שני ידי. הועברתי מיד לבית החולים. רחל ראתה שאיני מגיע לפגישה ובאה לחפש אותי במערכת. אנשים שהיו בקרבת מקום סיפרו לה על התקרית והיא הגיעה מיד לבית החולים ולאחר מכן הסכימה לסעוד אותי במשך מספר ימים בה לא יכולתי לעשות שימוש בידי השבורות. הימים הפכו ל-50 שנה פלוס שמבחינתי היו שנים של אושר גדול עם אישה מאד מאד מיוחדת שהייתה מורה לכיתות א' ו-ב' בלבד, והפכה לאגדה בקרב הורי הזאטוטים שהיו תלמידיה"

חשיפת שחיתויות

"העולם הזה" בשנות קיומו הצטיין בחשיפת שחיתויות שהעיתונות המסורתית/ממסדית לא העיזה לגעת בהם. אבנרי 'נכנס' במי שרק היה יכול מנציגי הממסד ובסמלי שלטון שדרכם סרה. זה החל נגד עיריית חיפה שהתגלו בה שחיתויות ולימים החשיפה נודעה בשם פרשת 'חושיסטאן'. נגד עמוס בן גוריון שהיה סגן מפכ"ל המשטרה שניהל במסגרת תפקידו עסקים פרטיים. נגד אשר ידלין מבכירי תנועת העבודה ועוד.
"הפרשה הכי קשה שלנו הייתה עם איש הכלכלה יעקב לוינסון, שהיה איש מרכזי מאד בנושא כספים. למעשה הוא היה דיקטטור כלכלי במדינה, יותר חשוב משר האוצר. באחד הימים, כשאני יושב בכסית ניגש אלי אדם שלא הכרתי אותו וסיפר לי כי יש לו חומר שאף עיתונאי בארץ לא מעז לגעת בו וגם אני בודאי אמנע מכך. אמרתי לו 'תנסה אותי'. ואכן לאחר שבדקנו את החומרים מצאנו שהם אמיתיים ונכונים. החלטנו לצאת בסדרת מאמרים על אי סדרים שהוא ניהל בכספים הציבוריים עליהם הוא היה אמון. לאחר הפרסום הראשון, חנה זמר, עורכת דבר, ביקשה ממני לפגוש את לוינסון בביתה ושוחחנו על הגילויים שהביאו אותנו לכתיבת המאמרים אך לא השתכנעתי מדבריו והפרסומים בשבועון המשיכו, לצערי. אני אומר לצערי כי בעקבות הפרסומים האיש שלח יד בנפשו. בדיעבד אני מתחרט על הפרסום. אילו הייתי יודע שזו תהיה התוצאה לא הייתי מפרסם".

אתיקה עיתונאית

העולם הזה היה ממודר מוועדת העורכים של העיתונים הממסדים. אבנרי מעולם לא הוזמן לשיחות רקע שלא לפרסום על ידי גורמים ממשלתיים. "העיקרון שלי היה לפרסם הכל, אך היו גם מקרים שנעניתי לא לפרסם סקופים כי השתכנעתי שהדבר עלול להזיק יותר מאשר להועיל. באחד הפעמים קיבלתי בחצות טלפון מעו"ד מאד חשוב שמבקש להגיע אלי מיד. תיארתי לי שהדבר דחוף. האיש מגיע מלווה באדם שלא הכרתי ומציג אותו כפסיכיאטר המטפל באשת הנשיא קציר שמצבה הנפשי היה רעוע. הד"ר מסביר לי כי נודע לו כי אנו מתכוונים לפרסם את המידע בשבועון ואם זה יקרה היא עלולה להתאבד. ברור שלא פרסמנו ואבדנו סקופ. דוגמא נוספת- נמנענו מפרסום שישראל מוכרת נשק לסין".
התקשורת של היום, מנקודת הראות של אבנרי, ברובה פשטה את הרגל, והדברים שהוא חושב עליה חמורים ביותר.
"דעתי על התקשרת של היום אינה טובה. יש תחומים מסוימים שהיא פועלת בסדר. אבל בדבר העיקרי הנוגע לחיים ולמוות שלנו, מלחמה ושלום, העיתונות
משועבדת לחלוטין כמו במדינה פאשיסטית. העיתונות כולה עוסקת בשטיפת מוח יום יומי, והבעיה עם זה שהכותב לא מודע לכך וגם הקורא לא מודע לכך. הכל נכתב מנקודת המבט של השלטון. ההבדל בין גושי הימין והשמאל הוא מזערי. אין דעות אחרות. חסר לי עיתון כמו "העולם הזה" שישמיע דעה שונה. לכן הדמוקרטיה במדינה היום מוגבלת. אנו לא מדינה פאסשיטית אך גם לא דמוקרטיה אמיתית ומלאה. זה מדאיג אותי". אבנרי מתגאה כי היו מעט מאד תביעות דיבה נגד העולם הזה כי "ידענו להתנצל כשטעינו".

אחרי מותי

מאז פרץ אבנרי לעולם התקשורת בשנות החמישים של המאה הקודמת, הוא הפך לדמות שנויה במחלוקת עד היום הזה. גם כשפנה לפוליטיקה והפך לחבר כנסת מטעם מפלגה שהקים והייתה מזוהה עם השמאל הרדיקאלי הוא לא רווה נחת.
הוא ומפלגתו הותקפו על ידי כל סיעות הבית באופן קבוע. אבנרי היה חבר הכנסת הראשן שהוצא בכח מאולם המליאה בעת דיון, בשעה שלא פסק בקריאות ביניים שהפריעו למהלך הדיון. הוא זכה לעשרות פרסי הוקרה ישראלים ובינלאומיים בתחום העיתונאות ומפעליו למען השלום. אבנרי שטווה בשבועונו את הסיסמה " ללא מורא וללא משוא פנים" עיצב את עולם העיתונות והתקשורת לכזו שחושפת שחיתויות ודורשת צדק ונלחמת ללא לאות בממסד. בעשירי לספטמבר השנה ימלאו לאבנרי 95 שנים. הוא אינו פוחד מהמוות. הוא כבר היה מספר פעמים בסיטואציה להיפרד מ'העולם הזה' בעת פציעתו במלחמת השחרור ובמספר ניסיונות התנקשות בחייו. אינו רוצה להיקבר, מבקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בחוף הים בתל אביב. "לא אכפת לי איך יזכרו אותי לאחר מותי כי אני לא אראה את זה. לא אהיה נוכח. אני רוצה שיזכרו אותי בעודני בחיים. את פעולתי העיקרית אני רואה למען השלום אפילו יותר חשובה מהעיתונאות ודברים נוספים. אני אוהב שמזכירים לי את המילים שהמצאתי, כאילו נולדו עם השפה העברית. זה תענוג אמיתי".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל