נפאל: ההחלטה הספונטנית לטרק בייס קאמפ Base camp בנפאל

נולדתי בעידן של מסגרות, תבניות, ומסלולים. כמעט מיום היוולדו של האדם עד אחריתו נקבע לו מסלול קבוע מובנה מתוכנן מראש. לימודים, צבא, אוניברסיטה, עבודה, נישואין, ילדים משפחה . . . בבחינת דע מאיין באתה ולאן אתה הולך. ואני למרות שבאופיי מעט הרפתקן, שובר מסגרות, מזל דלי אוהב חופש ומרחב הוכנעתי בעל כורחי למסגרות, לתבניות, לנורמות החברתיות, ונהגתי כמנהג המ

נולדתי בעידן של מסגרות, תבניות, ומסלולים. כמעט מיום היוולדו של האדם עד אחריתו נקבע לו מסלול קבוע מובנה מתוכנן מראש. לימודים, צבא, אוניברסיטה, עבודה, נישואין, ילדים משפחה . . . בבחינת דע מאיין באתה ולאן אתה הולך. ואני למרות שבאופיי מעט הרפתקן, שובר מסגרות, מזל דלי אוהב חופש ומרחב הוכנעתי בעל כורחי למסגרות, לתבניות, לנורמות החברתיות, ונהגתי כמנהג המקום. כמו כל ברואי עולם הנוהגים אף הם כמנהג מקומם, וכנורמות חברתם. תכתיבי הנורמות המנהגים, הנוהגים והמקובלים במקומם. אף אם יהיו הנורמות שגויות מעוותות בלתי סבירות מקולקלות והזויות. מנהג המקום הוא הקובע הוא המוביל והוא המעוות את המתוקן, ומתקן את המעוות, וכך אף אני מצאתי את עצמי מהלך במסלול שנקבע לי מראש ולא אני סללתיו.
חלף דור והשתנו ערכיו, השתנו גיבוריו, השתנו מנהגיו, והגיע דור הטיילים. דור שבירת המסגרות דור הרפתקני שואף מרחבים ומוחק גבולות דור של מטיילים במזרח ובדרום, באסיה באפריקה ובאמריקה בטרקים ועוד . . . קנאתי ואמרתי לעצמי אעשה זאת גם אני בהגיעי לגמלאות. אך הגעתי לגמלאות והחלום נשתכח ממני, והיה כלא היה. ושוב השגרה וחיי היום יום. עד אשר יום אחד בשיחת טלפון אקראית שאלני חברי מהיכן באת? ולאן פניך? השיבותי באתי מזנזיבר ופניי לקנדה. ולאן פניך אתה? שאלתי. השיבני לנפאל לטרק. קפצתי למים עמוקים מבלי לדעת מה עומקם ביקשתי להצטרף והצטרפתי ולא ידעתי למה הצטרפתי.
הזמנתי כרטיסי טיסה לקטמנדו וטיסה פנימית מקטמנדו ללוקלה תחילת המסלול ל –Base camp והתחלתי להתארגן. תוך כדי הבנתי שזה גדול עליי. קבלתי רשימת הצטיידות, ורשימת הכנות כמו שזה היה הכנה לפני קרב או לפני מאבק הישרדות. אחדים עודדו אותי, אחדים הרתיעו אותי, הפחידו אותי אל תיסע תיזהר מהטיפוס, הרעלת קבה, מחלת גבהים לא לאכול ברחוב, לא לשתות מים מקומי, מתחי גבהים ועוד . . . מיום ליום הבנתי שזה כבד עליי. יש להתחסן מספר חיסונים, ולהיערך בהצטיידויות מיוחדות הרתיעה אותי. אך מה עושים את מילתי כבר נתתי וכבר רכשתי כרטיסי טיסה אזרתי אומץ בטחתי בהשם וכיוונתי לטוב.
יצאתי מהטרמינל ואני רואה לפניי עולם שלישי מאות מקבלי פנים עמדו מאחורי גדר ובידם עשרות רבות של פתקים עם שמות הנוסעים האמורים לקבל את פניהם. ים של שלטים. חיפשנו את השלט עם השם של למסע יהורם. נהג מקומי קבל את פנינו והסיענו למלון שבעיר. סדרנו ענייני ניירת תשלומים ביטוחים, השכרת מלווה מקומי סבל ועוד . . . טיילנו בחוצות העיר הסאונה והצפופה והססגונית. הכבישים צרים חצי סלולים מהומרים ובכל זאת רב שימושיים קרי כל סוגי התנועה מתנקזים לאותו מסלול. מכוניות, אופנועים, קטנועים, אוטובוסים, ריקשות, וגם עוברי אורח. כולם בערבוביה אחת מתערבבים אלו באלו ומתנגשים אלו באלו עניין שבשגרה. אכלנו ארוחת צהריים הודית וקינחנו את היום בבירה מקומית עם חטיפי פטריות בתיבול הודי אפויות. התחלה נעימה ומפנקת.


מקדש הקופים בקטמנדו

הליכה ברגל למקדש הקופים. עולים ועולים וזה לא נגמר סוף סוף נדמה לי שאני כבר מגיע לראש ההר אך בהגיעי לאן שהגעתי, נחשף בפניי רכס מדרגות נוסף שאין רואים את קצהו וכך המשכתי לעלות עוד ועוד . היה קשה היה מעייף מה גם שהמדרגות גבוהות ותלולות לא סטנדרטיות לכשהגעתי שאלתי כמה מדרגות בסך כל והתשובה 445 מדרגות. הכפול 30 סנטים גובה המדרגה שזה כמעט עליי של 1.5 ק"מ. זה היה מעין מסע הכנה קטנה לטרק לטיפוס המחכה לנו. במיוחד העלייה במדרגות. המקום מלא מקדשים גדולים וקטנים וסוגים רבים של פסלים. המקום מלא תיירים משקיף מגובה רב על נפאל והעיר נפאל נפרשת לעיין כשטיח גדול כמפה שטוחה. קופים רבים משפחות, משפחות זוגות ובודדים משתעשעים בין המקדשים, מקפצים מטפסים עולים יורדים ומתכבדים על ידי תיירי המקום במיטב מרכולתם. ואם לא התכבדו הרשו הם לעצמם לשלוח יד ולקחת ככל שחשקה נפשם. פסלים ובודהות מסוגים שונים ועובדיהם המאמינים בקדושתם מאכילים אותם בפתיתי אורז ובשאר מטעמים ויום יום מפנים את פתיתי האורז שנשאר, ושוב מעניקים להם מנת אורז נוספת ושוב מפנים ושוב מנקים ממרקים ומבריקים וחזור חלילה. מוזר עד כמה אדם יכול אדם רציונאלי להאמין במה שההיגיון אינו קולט פסל מעשה ידי אדם הופך להיות למקור התפלה הישועה והתקווה של האדם הנואש נראה מוזר נשמע מוזר נראה הזוי נשמע הזוי אך האם אין לכאורה בדת שלנו הדומה?! מה שמוכיח אולי שלא תמיד הדברים נמדדים ונחקרים על פי השכל הישר וההיגיון האישי נפלאות דרכי השם. הגענו למלון ארגנו את התיקים. אחד לפורטר (סבל) ואחד עם ציוד אישי על הגב ההתארגנות לא קלה מה לקחת מה לא לקחת זה הניסיון הראשון שלי ומה לשים בתיק של הפורטר ומה לשים בתיקי האישי ארזנו משהו פרקנו ושוב פרקנו וארזנו יהיה מה יהיה ככה זה וזהו. אכלנו צהריים וערב במסעדה נפאלית טיפוסית ישראלית אוכל מתובל טבעוני מזין וטעים. מחר מתחיל המסע הטיפוס.


נפאל

נפאל אחת הארצות היפות והמעניינות ביותר בעולם. פסגות הרים בוהקות בשלג נצחי, מדרונות הרים צבועים בירוק עז, מפלי מים אדירים, פלגים ונהרות זכים, כפרים ציוריים, גשרים תלויים, מקדשים אדירים ומקומות נפלאים של שקט רוגע ושלווה. נופי טבע פראיים ומראות עוצרי נשימה. הנופים שמימיים כמעט בתוליים משכרים משגעים ממלאים כוח ואנרגיה , אנשיה מקסימים ומסבירי פנים, אתרים נהדרים לטרקים מאתגרת כל חובבי הנוף והטבע , נפאל שוכנת סביב ולמרגלות הרי ההימלאיה העצומים, כלואה בין שתי מדינות גדולות ממנה בהרבה – סין והודו. נמצאת על שרשרת הרים מהגבוהות בעולם, בה מזדקר ברוב פאר והדר ההר הגבוה ביותר על פני כדור הארץ, הר אוורסט שהפך למוקד אתגרי לכל חובבי האקסטרים ולכל הרפתקני העולם. ולמרות הקרבנות הרבים שנפלו למרגלותיו עדיין רבים מכל קצווי העולם נוהרים אליו. ורק יחידי סגולה עטורי תהילה הצליחו להגיע לפסגתו ורשמו לעצמם הישג היסטורי יחיד במינו בחיים.

תחילת המסע הטיסה מקאטמנדו ללוקלה

השכמנו קום התארגנות זריזה הגענו לשדה התעופה עומסים צפיפות רעש ואי הסדר שולט במקום. יש עיכוב בטיסה. כמה עיכוב? איש לא יודע. ואנו ממתינים בסבלנות אין קץ נמנום אחר נמנום פיהוק אחר פיהוק . סוף סוף נפתחה הטיסה עברנו בידוק ועברנו לאולם יציאה לטיסה. אך שוב עיכוב ושוב המתנה ארוכה שלא נגמרת. וסוף סוף נקראנו לצאת לרכב שיסיע אותנו לכבש המטוס. הרכב נסע מספר מטרים ונעצר יש תקלה ממתינים לתיקון. תוקנה התקלה והנהג נוסע כמאה מטר ושוב נעצר ושוב עיכוב מה הסיבה? לא יודעים ושוב התקדמות לעבר המטוס ושוב עצירה. ושוב ממתינים באין יודעים מה הלאה מה קורה ואז מודיעים לנו כי יש רוחות חזקות ומסוכן לצאת לטיסה יתכן ותבוטל הטיסה יתכן ולא. בינתיים חוזרים לטרמינל וממתינים להודעה החדשה שתבוא או שלא תבוא. המתנה ארוכה ומציקה באולם לא מאוורר ומחניק וצפוף בנוסעים ושוב נקראנו לעלייה למטוס. מטוס קטן צעצועי. מטוס קראתי לזה? יותר סוג של צינור חלול עם שני מנועי פרופלור בצדדיו המכיל לא יותר מ-20-15 נוסעים, חום אימים במטוס ושוב המתנה במטוס לאישור המראה. מתקדם מטרים ספורים ונעצר ושוב מתקדם ונעצר סוף סוף המריא מחיאות כפיים אדירות. כמו זו היה מעין הצלה כמו איזה נס קרה. המטוס נאבק עם הרוחות והטלטל כמו איזה רחפן צעצועי בידיים של ילד קטן. בשל גובה פני האדמה המטוס נראה כמו טס על פני הקרקע .

תחילת המסע מלוקלה לפאקטין

הגענו ללוקלה נקודת ההתחלה, נמצאת בגובה של 2,860 מטר מעל פני הים. נקודת הסיום מחנה הבסיס בגובה 5,616 מטר. המסלול קשה במיוחד, בעיקר בשל אורכו ונתיב ההליכה לרוב משופע ותלול. התחלנו במסע אני לבוש שכבות, שכבות. חשבתי שיהיה קר מאוד ככה הכינו אותי תיק הגב מעליי עמוס מלא וכבד התחלנו ללכת וזה החלק הקל יחסית של הטרק כשמונה ק"מ בירידות ועליות אך הרוב ירידות. למרות שזה החלק הקל יחסית אני התקשיתי בעליות דופק הלב עלה והגשתי קוצר נשימה הרהרתי אם זה הקל מה עוד מצפה לי מה עושים נסוגים? מוותרים? הגענו לפאקדינג גובה 2650 מטר. תנאים לא תנאים אך מתאקלמים אין מקלחת אין נייר טוואלט אין מגבות. מקלחת בחוץ שירותים בחוץ קור מקפיא. תוספת תשלום על המקלחת, על המגבת, על נייר טואלט על טעינת הטלפון

המשך המסע מפאקדינג לנמצ'ה בזאר 3340 מטר

היום השני של המסע היה היום הקשה ביותר במסלול ( וכך אמרו לי כולם זה הקטע הכי קשה במסע כולו) יצאנו מפאקדינג ב 0830 קבוצות, קבוצות, בודדים בודדות, מבוגרים, וצעירים, המסלול בכיוון עליות תלולות. מטפסים, ומטפסים, ומטפסים, וזה לא נגמר. פעם אני חולף על פני אחרים ופעם אחרים חולפים על פניי. הספקתי להכיר כמה פנים יפות מה שנקרא אנשים יפים באמצע הדרך. המסלול קשה במיוחד עליות תלולות, תלולות. וירידות תלולות, תלולות. והכיוון כלפי מעלה. היה לי קשה מאוד. עולים ועולים והטיפוס לא נגמר. דופק הלב עולה לגבהים, והנשימה מתקצרת הרגליים כבדות מסרבות ללכת או אולי אין בכוחן ללכת. אני נעמד מנסה לספוג לי מעט חמצן ממה שאין. מסדר את הנשימה משיב מעט חמצן לראות ומוריד מעט קצב הלב. אט אט מרגיש קצת יותר טוב אוזר מעט כוח מעט חמצן מעט מוטיבציה ושוב שולח הסטיקים קדימה, מרים רגל וממשיך הלאה תוקע הסטיקים באדמה נשען עליהם ומרים רגל ועולה מדרגה אחת, ויש עוד מדרגה, ועוד מדרגה, ועוד מדרגות רבות מגיע לקצה רכס המדרגות ונדמה לי הנה, הנה זהו נגמרו המדרגות אך לא! לפתע מתגלה עוד רכס מדרגות אין סופי שלא רואים את קצם ואינן מסתיימות בשום מקום. סוף סוף הגעתי לנמצ'ה בזאר. זה היה וואאוו. המסע בראשיתו ואני מרגיש כאילו כבר כבשתי את ההר.


העיירה נמצ'ה בזאר

נמצ'ה באזאר העיירה הגדולה באזור נמצאת בגובה 3,440 מ’,. ומשמשת כמרכז של כפרי האזור, עיירה מקסימה ביופיה מין אמפיתיאטרון שיצר הטבע אל מול ההרים המושלגים. בעיירה גסט האוסים מעולים, מסעדות וחנויות ובתי קפה לרוב המעניקים מעט פינוק לחוויית המסע המפרכת. בנמצ'ה בזאר נשארנו 3 ימים להתאקלמות תנאי דלילות החמצן לפני המשך הטיפוס בגובה. פגשנו חברים וחברים של חברים. חלקם בכיוון העלייה, וחלקם בכיוון הירידה בדרך חזרה. אלו לפני החוויה ואלו אחרי החוויה. אני מנסה לדלות אינפורמציה ככל שניתן לדעת מה עוד מצפה לי אחר הקשיים שכבר חוויתי. האם הקשה מכל כבר מאחוריי? ואולי זה עוד לפניי? המסע של היום השני שבר אותי ואני חושש ממסע קשה יותר היעמדו לי כוחותיי ? רוב החברים שפגשתי טיילים מקצועיים ושועלי טרקים ותיקים ומנוסים. כולם נחמדים כולם מעודדים ומפרגנים. היה כיף לנוח לטייל בסביבה אף שהטיולים היו לכיוון הגבהים והטיפוסים בכל זאת זה היה קשה אך קצר יחסית ולא היו שברות מוראליות.

מוזיאון שבט השפרה והתצפית לאוורסט

בנמצ'ה בזאר יש מה לראות יצאנו לטיולים קצרים של עד חצי יום. השכמנו קום התארגנו ארזנו קשרנו הצטיידנו ויצאנו לדרך שהתחילה בטיפוס מתמשך של כ 3 שעות רצופות זה היה קשה מאוד רכס מדרגות שלא נגמר מטפסים ומטפסים מגיעים לפסגה ושוב מתגלה רכס מדרגות נוסף שאין רואים את קצהו. הגענו לנקודת תצפית מול האוורסט וזה נראה לנו כה קרוב כה קל רק הושט היד וגע בו. בקרנו במוזיאון ההיסטוריה רבת השנים של מטפסי האוורסט ועל תרבות שבט השרפה. במוזיאון היסטוריה מקיפה מלווה בתמונות ומיצגים מעניינים על היסטוריית הטיפוס על אלט שהצליחו להגיע לפסגת ההר ועל אלו שהקריבו חייהם על טיפוס לפסגת ההר ולא הצליחו. הביקור במוזיאון עודד אותי ונטע בי רוח חיים ועודף מוטיבציה להמשיך במסע.

היום האחרון בנמצ'ה בזאר

אני שמח שהצטרפתי לטרק הזה אני שמח שעברתי בהצלחה רבה את הקטעים הכי קשים אך בכל זאת עדיין יש בי חששות ופחדים מסוימים לקראת הימים הבאים מה תהיה רמת הקור ? ואיך אתמודד עם הקור מה רמת הקושי בהמשך? יותר קשה יותר קל? מה רמת דלילות החמצן? האם אצלח את המסע או אולי אכנע באמצע הדרך? קור חודר לעצמות מזג אוויר נפאלי חשוך, קדור, וקר. שמיים קודרים, מעוננים, עננים בגובה האדמה. שמים וארץ חברו יחדיו. אפשר זו אווירה רומנטית. אפשר זו אווירה קדורנית. הבחירה בידי הבוחר. בתי הקפה מלאי תיירים טרקיסטים משועממים עייפים משחקים בקלפים קוראי ספרים גולשי איפונים בהמתנה למסע הבא. עם חשכה העיר מסוגרת אין יוצא ואין בא חשכה עלטה נופלת על העיר כולם מסתגרים בבתיהם הן מחמת הקור והן מחמת השעמום אין מה לעשות.
לילה אחרון בנמצ'ה בזאר ליל יום רביעי לא נרדמתי לרגע התקפת שיעול בלתי פוסקת מרגיש נחנק נשנק. ואין אוויר לילה שלם לא ישנתי רגע. השיעול לא פסק וגם מנוזל איני יודע איך אמשיך במסע. השעה 0430 השיעול פסק נרדמתי עד לשעה 0530. שעה וחצי של שנה עשו לי טוב והחזירו לי מעט מהכוחות. הרגשתי טוב והחלטתי להמשיך במסע מה גם שהיום המסע קל יחסית כך לפחות נאמר לי.

מנאמצ'ה בזאר לטינגבוצ'ה ' 3,870 מטר

יצאתי לדרך במצב רוח טוב ובמוטיבציה גבוהה. השכמנו קום התארגנו התלבשנו הצטיידנו ויצאנו לדרך בחוץ תנועה רבתי כמו בבסיס צבאי כולם מתארגנים עושים מתיחות מתחממים ונערכים למסע ארוך. איש איש ותרמילו על גבו איש איש וציודו שלו איש איש ואבזורו אין סוף להשתכללות האבזור להקל ככל שניתן על המשימה שבמסע. כולם לבושים חבושים כובעים מיוחדים משקפיים צעיפים כפפות מעילים כמו בדווים במדבר בקושי רואים את פניהם. בהתחלה היו קצת עליות רצופות של כרבע שעה אחר כך שיפורים קלים ומישורים ריחפתי כמו פרפר ואף השגתי את חבריי מחצית הדרך צהריים הפסקה . המחצית השנייה כולה עליות קשות מאוד . חזר לי השיעול גופי חלש הרגשתי עייפות תשישות אין יותר כוח בקושי מרים רגל והדרך ארוכה ורבה. הליכה מתמשכת שלא נגמרת הליכה אמרתי? זו לא הליכה זה טיפוס מתמשך במעלה המדרגות שלא נגמרות מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה בלב ציפייה הנה, הנה, כבר מגיעים לפסגה כבר מגיעים למדרגה האחרונה אך מה רבה האכזבה מגיעים למדרגה האחרונה ולפתע צץ נפער נפתח עוד רכס מדרגות שלא רואים את קצהו בבחינת מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. הגוף נסחט עד טיפת האנרגיה האחרונה הנשימה מתקצרת וקצב הלב עולה וכבר אי אפשר להרים רגל לעוד פסיעה. נעמד דום נותן ללב לרדת מקצבו המטורף לוגם מספר לגימות חמצן דליל וממשיך הלאה. נשברתי לא יכולתי יותר נחתי שוב ושוב מספר צעדים ושוב מנוחה הרגשתי סחוט לחלוטין השיעול גבר ונדמה לי גם חום הגוף עלה ואני בקושי זז הדרך ארכה למעלה משש שעות שנראו לי כמו נצח. בעודי נלחם בגופי להתקדם צעד קטן חולפים על פניי הפורטרים ( הסבלים ) כשעל גבם משא כבד בנעלי אצבע ללא מקל וללא כל אביזר עזר מדלגים קלות מעלה מעלה אצים רצים במעלה המסלול התלול כמו היו מהלכים בטיילת להנאתם או אולי אלו היו רובוטים או אולי איזה בטרייה סמויה מאחורי גבם מניעה אותם. אני מביט בהם משתאה ומתקנא על יכולתם הפיזית. הגעתי בשאירית כוחותי בזחילה למלון בטינגבוצ'ה מרוסק לגמרי גמרתי אומר איני יכול יותר. פשוט אני חולה. יש לי חום. יש לי ברונוכיט. משתעל ללא הפסקה וגם קצת צמרמורת. הרגשתי שהגעתי לקצה היכולת. מחד רציתי להמשיך במסע ולהגיע למטרה. ומאידך הרגשתי שאיני יכול יותר ונדרשת אחריות החלטתי לא להמשיך מה עושים? לחזור כל הדרך חזרה? ולבד?
• למדתי להעריך את טיפת המים המתוקה.
• למדתי להעריך את טיפת המים החמה במקלחת
• למדתי להעריך את טיפת החמצן במרומי ההר
• למדתי להעריך את כוחה של הפסיעה הקטנה לכיוון המטרה

הפנוי

שוחחתי ( התייעצתי ) עם המלווה ועם הסוכן המקומי בקטמנדו, התקשרתי לחברת הביטוח בארץ והוחלט על חילוץ בלילה. ישנתי טוב קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים קצת משתעל אבל מרגיש טוב חזק יותר להמשיך או להפסיק החלטתי לקחת אחריות על עצמי ולהפסיק. ירדתי לארוחת הבוקר ובטרם הוגשה לי ארוחת הבוקר, הגיע ההליקופטר המחלץ . ממעוף ההליקופטר נשקף לעיניי נוף מדהים מהמם צילמתי מספר תמונות נחתנו בלוקלה. ושם הצטרפה נערה שהגיעה אף היא לחילוץ. ההליקופטר התרומם והמשיך לקטמנדו. צוות האמבולנס ואחות נעימה קבלו את פנינו אני כבר מרגיש יותר טוב. ביקשתי מהאחות אם אפשר לוותר על הבית חולים. אך היא אמרה שאם אוותר אשא בכל הוצאות החילוץ . בית החולים קטן ובוטיקי ברמה בינלאומית עשו לי סדרת בדיקות דם שתן צואה רנטגן חום ועוד . . . . קבלתי חדר פרטי מטה נקייה סדין כרית טי וי תנאי בית מלון הצוות נעים החדר מאובזר המיטה נוחה כל כשעתיים מגיעה אחות ובודקת חום. הוי כמה טוב ישנתי כמה נעמה לי המיטה הנוחה הנעימה והסדין הרך והכרית התעוררתי באמצע הלילה עיינתי בספר טללי אורות של הרב קוק מידטתי קצת וחזרתי לישון התעוררתי לשירותים נורמאליים בתוך החדר מקלחת חמה בשטף מים חמים זורמים. אחרי יום שהייה בבית חולים השתחררתי והמשכתי טיול רגיל נורמאלי בקטמנדו ופוקהרא שכולו הנאה סיפוק וחוויה גדולה.

העיר פוקארה

פגשתי איש בבית חב"ד וחברנו יחד מה עושים? טסים לפוקארה הזמנו כרטיסים ובאותו יום נחתנו בפוקארה. לחופו של אגם פיווה התכול והמקסים ולמרגלות הרי ההימלאיה המושלגים שוכנת לה ציורית ופסטורלית עיירת הנופש הקסומה הזו. העיר פוקרה, השנייה בגודלה בנפאל, שוכנת לצד אגם ציורי שמעליו מתנוססות כמה מהפסגות הגבוהות בעולם. פוקרה אשר לדעתי העיר היפה ביותר בנפאל. מי שנמצא בנפאל מעבר למספר ימים קרוב לוודאי שלא יוותר על ביקור בפוקארה. נוף פסטורלי, אווירה כפרית שקטה, אוכל מצוין ומפגשים נעימים עם מטיילים, העיר די מפנקת ודי מזמינה את התייר לחוויה מרגיעה ונעימה לאחר הכאוס של קאטמנדו מעבר לנופים המדהימים והאגם המרגיע שלה העיר נקייה ונעימה וגם התושבים נראים יותר מערביים ותרבותיים מאשר בקאטמנדו. הרחובות שקטים ומוצלים מרווחים ונעימים וכיף להסתובב בהם. כשמגיעים לפוקרה אחרי קטמנדו, קשה להבין ששתי הערים שייכות לאותה מדינה, גם האוכלוסייה שונה בפוקרה מגוון גסטהאוסים, מסעדות, חנויות ציוד טיולים, חנויות מזכרות והלבשה, שירותי אינטרנט, סוכנויות טיולים זו הייתה חוויה די מתקנת ומרגיעה אחרי המסע המפרך. אני קנאתי בחברי שהמשיכו במסע והשלימו את המסע עד למרגלות האוורסט ל- Camp .Base והם קינאו בי על שאני במסלול תיירותי חוויתי רב סיפוק ומהנה. על חווית הטיול וקסמי נפאל אולי בכתבה הבאה



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל