מו"ר רבינו הרב בוגיד חנינא סעדון כמנהיג הדור

אנו תלמידיו וכל מי שהכיר את רבנו אינו יכול שלא להתפעם ממידת ענוותו שלא ידעה גבולות וממידת הנתינה מכל הלב ובכל הכוח והעוצמה ככל שהתלמיד רצה ללמוד רבינו רצה כפלי כפליים ללמד, כמעט בכל רגע נתון, על חשבון זמנו הפרטי וללא כל תמורה או התניה.

מו"ר רבינו הרב בוגיד חנינא סעדון כמנהיג הדור

אנו תלמידיו וכל מי שהכיר את רבנו אינו יכול שלא להתפעם ממידת ענוותו שלא ידעה גבולות וממידת הנתינה מכל הלב ובכל הכוח והעוצמה ככל שהתלמיד רצה ללמוד רבינו רצה כפלי כפליים ללמד, כמעט בכל רגע נתון, על חשבון זמנו הפרטי וללא כל תמורה או התניה. אך האם רבנו היה מנהיג? לכאורה דמותו שיקפה האנטי תזה של המנהיג כי הרי לכאורה תכונותיו של מנהיג הן: כריזמה, אומץ לב, כושר שכנוע, נחישות, כושר דיבור לוחם, קבלת החלטות, ועוד . . . ואילו רבינו נהג כאחד מפשוטי העם, שייף עייל שייף נפיק, ובאופן ניכר מאוד לא התבלט כאיש לוחם בעל עוצמה וכריזמה, או כבעל כוח שכנוע מיוחד. או מכושר דיבור או נאום סוחף. ההיפך מורנו היה איש צנוע ומצטנע נחבא אל הכלים ומסתיר מכל עין רואה את יכולותיו כישוריו למדנותו ונשאלת השאלה איך איש ללא כריזמה ללא עוצמה ללא כושר דיבור מיוחד ללא כל תכונה מנהיגותית לכאורה הצליח להוביל \ לבנות קהילה ממש יש מאיין וליצור דווקא בפריז עיר החופש והליברליות מעין ג'רבה קטנה שוקקת חיים ובה ישיבה תורנית בלב לבה של פריז שלא מביישת שום ישיבה בשערי מאה שערים או בלב לבה של בני ברק בניגוד לכל הגיון סביר ובניגוד לכל חזון או מעוף הגיוני. אכן למורנו ורבנו היו תכונות של מנהיג דגול שהצליח להחביאן ולהסתירן תחת גלימת ענוותו הענקית אשר הצלילה על יתר תכונותיו אלו. ואם נתבונן בתכונות המנהיג על פי מקורותינו וכדוגמה נתבונן בדמותו של משה רבינו המנהיג נבחין כי לרבנו תכונות רבות של מנהיג על פי דרך התורה וגם אפיונים רבים משותפים ודומים למשה רבינו ולמורנו ולהלן פירוט:

האנטי תזה

האנטי תזה: משה רבינו המנהיג הראשון של עם ישראל אשר מלא שליחות ה' להוציא את בני ישראל ממתרים והנהיגם במדבר 40 שנה וגבשם לעם, הופיע בתור מנהיג ייחודי לדמות המנהיג המוביל. משה רבינו התרחק מקבלת משרה ציבורית או מנהיגותית שמות פרק ו פסוק יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון מגמגם. בדרשות הר"ן (דרוש ג) כתב שהקב"ה הסיר ממשה רבינו בהשגחה גמורה את הדיבור הצח, כדי להעביר מסר לדורות שמהות הדיבור הוא העיקר ולא עטיפתו, כדי שיהיה ברור שכלל ישראל לא נמשך אחרי משה רבינו בגלל כושר השכנוע שלו. משה רבינו לא היה אף פעם איש הנהגה, אלא רועה צאן פשוט. משה רבינו נבחר אך ורק בשל היותו "נאמן בית ה'". כיוון שהיה באמת נאמן בית ה', הקב"ה סייע בידו שדבריו נשמעו, שהרי כל מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעין (ברכות ו ע"א)..
וכך היה רבינו מעולם לא היה נואם חוצב להבות, מעולם לא שכנע, מעולם לא הטיף, מעולם לא דבר ברמה ולא בקש לעשות נפשות, וכוחו ועוצמתו האדירה אך ורק מכוח היותו נאמן בית ה' ומכוח הקרבתו ונתינתו הבלתי נלאית לכל מבקש ולכל דורש ללא כל תמורה או התניה. ויחד עם זאת גרר אחריו המונים רבים שהלכו והולכים בדרכו וגם לאחר פטירתו נוכחותו הרוחנית קיימת ומלווה אותנו תלמידיו מעריציו מוקירי שמו.

ענווה

ענווה: הענווה תנאי בסיסי לכל מנהיג זו תכונה המאפשרת קשר וחיבור של המנהיג עם אנשיו בעלי תפיסות ותכונות שונות. התורה ציינה במשה רבינו דווקא תכונה זו מכל התכונות הרבות שהיו בו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"‏ כאשר קבל שליחות מהקב"ה להוציא בני ישראל ממצרים השיב ויאמר משה לפני יי שמות פרק ג פסוק יא ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: בבקשתו מבורא עולם למנות לו מחליף הוא אומר " במדבר פרק כז פסוק טז יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה: רש"י אלהי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו:
כזה היה רבינו הנהיג את קהילתו בדג'רבה ובפריז בנועם בענווה באהבה ובחן לכל אחד ואחד לפי דרכו. והרי ידוע לכולנו מידת ענוותו של מורינו ורבינו שאין לה גבולות ענוותו של הרב ניכרת בכל רמ"ח איבריו לכל תלמידיו ומכריו, הרב ראש הישיבה הגאון מאיר מאזוז בהספדו את הרב אמר "סעדון אותיות סד ענו". חכמים אמרו מותר לאדם שמינית שבשמינית גאווה שזה אחד חלקי 64 ואילו מורנו כל ה- 64 ענווה. עמוקה נקייה וטהורה סד ענו

מסירות נפש למען הכלל

מסירות נפש למען הכלל: שמות פרק ב פסוק יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו: (מובא בעמ' ש"ז ב"קטעי פרושים") – "מה זה "בימים ההם"? לכאורה הביטוי מיותר, הרי ודאי שזה קרה בימים ההם! ונראה שזה חל על מה שכתוב קודם לכן "ויהי לה לבן". שהיו ימי משה ימים של עושר וכבוד וגדולה שהרי היה בן לפרעה ואהוב עליו, ובכל זאת, דווקא "בימים ההם" של גדולה יצא אל אחיו".
אחרי מעשה העגל בתפילתו עבור עם ישראל היה מוכן למסור את נפשו עבור עם ישראל כמו שנאמר שמות פרק לב פסוק לב וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
בדברי פרידתו מן העם (בפרשת "כי-תבוא") משה רבינו מביע חשש לגורל העם לאחר מותו ולאחר כניסתם לארץ, וחששו מהשפעת הפולחן הכנעני: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם"
מורנו ורבינו זצ"ל היו לו הזדמנויות רבות לשמש בקודש במשרה המאפשרת לו חיים פרטיים שקטים אך הוא בחר לתרום לצבור הן ברבנות, והן בלימוד התורה ללא שום גמול, מסירות הנפש שלו למען הכלל קדמה לצרכיו הפרטיים כל זמנו הקדיש להנהגת הציבור להרבצת התורה ורק במעט זמנו הפנוי עסק בצרכי עצמו בעבודה במכולת ובבית דפוס
חוש צדק מפותח: משה רבינו לפני שהגיע אל הסנא הוכיח במעשיו חוש צדק מפותח כמפורט להלן:
מעשה ראשון: שמות פרק ב פסוקים יא יב וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
מעשה שני: שמות פרק ב פסוק יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
מעשה שלישי: שמות פרק ב פסוק יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם:
המנהיג מגיב לגופו של אירוע, בשונה מאירוע לאירוע. במעשה הראשון כשקיימת סכנת נפשות של היהודי הרגו למצרי המכה, במעשה השני שאין בו סכנת נפשות נזף בו, ובאירוע השלישי קם ועשה צדק.
רבינו בעל חוש צדק מפותח בשיקול הדעת ידע לנתח מצבים, וביושרה שלו ידע להסיק מסקנות. לרבינו חנות מכולת נהג שפותחה שעות ספורות בלבד ביום, ושאר עתותיו הקדיש ללימוד התורה, שמעתי שהוא נהג למדוד שמן לא בליטרים כמקובל אלא ע"פ משקל וזאת כי הגמרא אומרת שאת השמן שקלו במשקל וליטר שמן לא שקל קילו. ליטר מים שוקל קילו אך ליטר שמן שוקל 900 גרם. תום ויושר היו לרגליו וקיים דברי הפסוק ויקרא פרק י"ט מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם

המעוף החזון והאמונה

המעוף החזון והאמונה: משה רבינו היה רועה צאן יתרו במדבר והנהיג את עם ישראל 40 שנה במדבר . לפי ההיגיון אי אפשרי לגדל צאן במדבר, גם לרועה וגם לצאן יש חוסר במים ובמזון, המסע מעייף, כמעט בלתי אפשרי, וגם אי אפשר להנהיג עם במדבר על כל מצוקותיו מה שזה אומר שלמשה היה רצון חזק והצליח בדברים כמעט בלתי אפשריים.
וכך גם מורינו ורבינו בניגוד לכל הגיון סביר הקים קהילה מעין ג'רבה קטנה (עם הזמן הפכה לגדולה) בלב פריז וכולם השתרכו אחריו, וחסו בצלו, בביטחון גמור, ללא ערעור או פקפוק כמלוא הנימה, ועד היום דמותו משתקפת מעלינו וכמו מהלכת אתנו כעב הענן המהלך אחר עם ישראל במדבר. ואולי במיתתו יותר מאשר בחייו מתעצמת דמותו, ושואף כל מי שהכירו לשמר את אורחותיו וללכת בדרכו שהנחיל לנו.

דוגמה אישית

דוגמה אישית: במשך כל תקופת הכרותינו וכך מעידים גם תלמידים רבים שלו. מעולם לא העיר, לא הטיף, לא כעס. אלא בהתנהגותו האישית שימש דוגמה ומקור השראה איך לנהוג ואיך להתנהג ראיתי במפרשים על השימוש בביטוי "הוא היה אומר" דהיינו התנהגותו הייתה אומרת ולא אמירת פה ממש. הרב רצה שנשתדל בשיעור ביום שבת בצהרים בבקיאות. כך נהגו לימוד עיון בימי חול אצלו, ולימוד בקיאות בשבת שהתקיים אצל הרב בן ציון חדד ז"ל הוא הודיע לנו כי הוא משתתף בזה ואז ברור לנו כי גם אנו צריכים להשתתף

מנהיגות עצמית

מנהיגות עצמית: הכוזרי מאמר שלישי סימן ה' החסיד הוא המושל בכל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים סרים אל משמעותו, והוא מנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר [משלי ט"ז ל"ב]: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, כך רבינו בחייו הפרטיים משל בחושיו, זכורים לנו ביקורים בארץ עת לוינו אותו בכמה מקומות, הבחנו היטב איך שלט בחוש עיניו מלראות רע, ואוזניו מלשמוע שקר ולשון הרע, את פיו שמר מלהכניס בו דברים שאינו בטוח כי הם לרוחו. עליו ניתן להגיד כי שמר מוצא פיו כמו ששמר מה להכניס לפה.
קרוב אבל רחוק: קרוב מאוד לחניכיו מדבר אתנו בגובה העיניים ואולי אף בנומך עיניים קרוב למצוקתנו, מזדהה ושמח בשמחתנו אבל רחוק. הרגשתינו כתלמידיו כי הוא ענק ואנחנו רחוקים ממנו מלהגיע אליו הן במידות, הן בידע, הן בחוכמה, והן בקיום המצוות, משה רבינו מנהיגם של ישראל היה קרוב לעמו האזין למצוקותיהם אך קרן עור פניו

דאגה וחרדה לצאן מרעיתו

דאגה וחרדה לצאן מרעיתו לא רק בחיוו אל גם לאחר מותו: (בפרשת "כי-תבוא") משה רבינו בדברי פרידתו מן העם מביע חשש לגורל העם לאחר מותו ולאחר כניסתם לארץ, וחששו מהשפעת הפולחן הכנעני: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם"
מורנו ורבינו זצ"ל הנהיג את קהילתו בדאגה וחרדה מתמדת. מה יהיה על צאן מרעיתו ולא רק בחייו היה חרד אלא אף דאג וחרד מה יהיה לאחר פטירתו. שמעתי סיפור מפי הרב גד חדד שהרב סיפר לו באחת השיחות אתו, שאין הוא יודע אם עשה נכון שנשאר בפריז ולא הגיע הארץ, ואין זו שאלה אם זה נכון מבחינתו שלו חלילה, אלא האם זה נכון מבחינת הקהילה, ולמרות הצלחתו הרבה בקיבוץ ובליכוד קהלה גדולה תחת כנפי התורה והיראה. דאגתו הייתה לעתיד. לאמור איני יודע מה יהיה עליהם לאחר פטירתי? האם ימשיכו בחיזוק התורה או חלילה יושפעו מהתרבות הזרה של פריז.

נקי כפיים ובר לבב

נקי כפיים ובר לבב: משה רבינו עצמו קיים בגופו את הדבר שלא נהנה מן הבריות, מובא במדרש נקי כפים ובר לבב זה משה שנאמר במדבר פרק טז וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל־יְקֹוָק אַל־תֵּפֶן אֶל־מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם: רש"י לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי. ואין נשיאה אלא לשון עמיסה, כמה דתימא (בראשית מד) ויעמוס איש על חמורו. לא חמור אחד מהם נשאתי מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש ואני בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהם ירדתי ולא נטלתי וכן שמואל הצדיק אמר (שמואל א יב) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי
וכידוע לכולנו ולכל מי שהכיר את מורנו ורבינו עבד ושרת את הציבור ללא שעות קבועות, וללא הגבלה, וללא קבלת כל תמורה, ואף סירב לקבל כל טובת הנאה אפילו בזאת שאין בה הפסד ממון, כמו להסיעו מבית הכנסת לביתו הרב סירב בתוקף והיה אומר "יאנדרא לקיתני עאייב". הרב נתן ונתן מכוחו ממרצו מזמנו מעצמו וסירב בתוקף לקבל כל טובת הנאה אפילו הפעוטה ביותר.


משה החל את מנהיגותו בגיל שמונים ולמעשה עד גיל זה היה רועה צאן, מקצוע שעל פניו אינו מכשיר אותו לתפקיד של מנהיג עם.
מורנו ורבינו הגיע לפריז בגיל 70 ללא קהילה, ללא מוסדות תורה, ואפילו בית כנסת לא היה. זוכר אני בשבת בקושי התקבץ מניין בדירה קטנה, ואפילו ספר תורה היה צורך להעבירו מבית כנסת סמוך וכלום לא היה בבחינת מדבר שממון וצייה, ואט אט בקול דממה דקה ללא קול קורא, אחד ועוד אחד ועוד אחד התקבצו סביבו, וחסו בצלו, בבחינת כל צמא לכו למים ואכן מורנו ורבנו שפע מים רבים ונתנם לכל מבקש בבחינת תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול.

כולם היו בניו

כולם היו בניו: למורנו ורבינו בן יחיד שאהב. אך כל תלמידיו למאות ולאלפים היו בעיניו כבנים שלו ואהבם כאהבת בן יחיד. זוכר אני יום שישי ערב שבת קודש דפיקות על דלת העץ של ביתינו בזרבה. אני יוצא לפתוח הדלת ובפתח שליח בית הדין כלפא מצ'אר אביו של הרב הקדוש רבי מסיעד מצ'אר זצ"ל ומסר בידי חבילה קטנה ואמר לי זאת מהרב. פתחתי החבילה ובה סידור תפילה מהודר בדפוס ירושלים שכריכתו ריקוע נחושת של קבר רחל. זו המתנה הראשונה שקבלתי בחיי וזו המתנה היחידה שעדיין מעוררת בי ריגוש מיוחד ונשמרת לי בזכרון עד עצם היום הזה. מה עושה מחווה כה פשוטה של מתנה קטנה להיות הזכרון הדומיננטי המהדהד עדיין בזכרון ממרחק עשרות בשנים ורישומו עדיין מתוק כמו זה היה היום או רק אתמול. וזאת בעצם אחת מחידות הרבות הלא פתורות בדמותו הממגנטת של הרב שהיטיב באפס מעשה לכאורה להותיר רישום כה עז בתלמידיו ובקהל צאן מרעיתו בקול דממה קטנה ללא רעש וצלצולים שתיקתו, אמירתו העזה, התבטלותו עוצמתו, צניעותו רק מעצימה נוכחתו.
חידוש על פרשת תרומה ששמעתי מהרב גד חדד תיאור בניית המשכן אנו רואים כי המעטפת של המשכן עצים ועורות תחשים, וככל שאנו נכנסים לעומקו של המשכן עולים בהידור כך שבפנים כבר יש זהב טהור וזו דמותו של רבינו מבחוץ נראה איש פשוט ולכאורה אין בו שום רושם או הידור חלילה וככל שאנו מתקרבים אליו מכירים אותו יותר ויותר עומדים על עוצמותיו כדמות המשכן שחיצוניותו קרשים ועורות תחשים ופנימיותו זהב טהור.
אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם. תחילה ביחיד עוז לו בך ומסיים ברבים מסילות בלבבם. ניתן לפרש כאשר האדם מונע מעוז לו בך מאמונה צרופה בהקב"ה כי אז מסילות בלבבם כי אז יוצר מסילות ונתיבים ללבבם של רבים. וכך רבינו עוזו בהקב"ה מכוח אמונתו ודבקותו בלימוד התורה יצר מסילות רבות ללבות תלמידיו וקהל צאן מרעיתו.
אכן מורנו ורבינו דמות מופלאה יחידה ומיוחדת ואינה משויכת לעולם שבו אנו חיים, עולם המזוהם בחומריות ובנהנתנות. ואילו רבינו בתוך העולם הזה חי כמו בבועה סטרילית ולא דבק בו רבב, אף לא אבק דחומריות או נהנתנות שהיא. דמותו כמו לקוחה מעולם הקדמון מתקופת התלמוד אכן חידה הוא בעיניי ובעיני תלמידיו ומכריו. יהי רצון שנהיה ראויים לו. יהי רצון שזכותו תגן עלינו ודמותו תשמש


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל