זעקה גדולה

יותם עובדיה

עולה בי זעקה גדולה וקריאה גדולה, כזאת אשר אדם רגיש מאוד, זועק וכותב, תיכף ומיד, כאשר יהודי נרצח, ועתה זהו יהודי כמו יותם עובדיה: הנני כולי דמעה אחת, נמזגת לתוך אוקיינוס הדמעות, על חללי והרוגי עמנו. בכל פעם נוסף שק של דמעות חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, תינוקות וילדים, צעירים ומבוגרים, שנשפך דמם בידי בני נכר ערביים פה בארץ אבות. ולא סתם יהודים, אלא יהודים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה וענווה ואצילות, כמו יותם, שהקים משפחה עם אשת חיל, ולהם צאצאים יפי תואר ויפי מראה. ועתה אם הבנים אלמנה והילדים יתומים.

ולבני ציון היקרים כאלה, שנרצחים ונהרגים כי הם יהודים, מידי ערבים מרצחים מחבלים מוסתים לשנאת יהודים, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!

אמנם הזעקה שזעקתי, כללה קריאה גדולה לאחיי ואחיותיי מהקהילה הגאה, מהשמאל הרדיקלי, מהפמיניזם הרדיקלי, שיתעשתו ויפקחו עיניהם, להבחין כיצד בהתנהלותם הם משחקים לידי האויב הערבי הרוצח יהודים ללא הבחנה בין ימין לשמאל, בין מגדר למגזר, בין ותיק לעולה חדש, בין צעיר לזקן.

וזאת תדע כל נפש חיה, כי בלא כל יסורים ודכדוכי נפש נוראים על שפך דם יהודי נקי וטהור, בלא שתקום מחאה והפגנה שתרעיד את אמות הסיפים על רצח כזה, על שכול ואלמנות ועל יתומים יהודים, לא תצלח דרכה של אף כת או מפלגה או תנועה וקהילה. זהו מבחן האמת, הכוונה הטהורה והכנות.

כי יש כאן איזה העלם דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה דברים כהווייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה, שהנני נרדף על אהבתי את בני עמי, גם כן יש להזיל איזו דמעה, והיתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך אוקיינוס הדמעות הבלתי נגמר הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.

החזיון הזה, שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזלים, וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות ולהתיחס אליהם במדה של כובד ראש הראוי להם, אנו צריכים לבא מן הקל אל החמור, "הלוואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד. וכשהדבר בא לידי מדה גדולה וגסה מאד, לידי מדה מוחלטת של התערטלות והצגת הנטיות האישיות לגאווה, לעין כל, אז מתמלא כוס היגונים על כל גדותיו, ואימה חשכה מקדרת את החיים.

רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת - בבני דעה הכתוב מדבר - יחס חוקי. כלומר אין אנו תולים אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל, שדבר אין לו עם חוקים איתנים וכלליים, שאז אין אנו צריכים כ"כ להתחשב עמו, אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חוקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשורשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים שאותם חוקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שורשיו, והעץ כולו גם הוא הוא רק חזיון יחידי המתגלה מתוך מלא עולם מלא, שחוקיו איתנים והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו, עד שאנו מחויבים להתחשב בהם כי הם חוקי חיים.

כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני, רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה, והאומה היא האומה שלנו, שכ"כ אנו קשורים וחבוקים בה, שכל כך הננו חיים רק בחייה, וקיימים קיום חומרי, מוסרי ושכלי בקיומה, בודאי שכך המידה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חוקית, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת בדמות דעה והלכה הנוגעת לרגשי נפש, תתגלה בו.

יש כאן חוק שמתברר לכל: אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה. אם לא נתאחד יחד כעם אחד, כאיש אחד, בלב אחד, לא ננצח את אויבינו והם ימשיכו להכות בנו. אחדותנו תלויה בתורתנו. תלויה בקבלת עשרת הדברות ותורת ישראל, שבכתב ובעל פה. זו מוסריותנו. זו צדקת דרכנו. זהו עוז רוחנו. זהו סוד קיומנו. זהו סוד ייעודנו. התאחדנו סביב תורתנו הקדושה אלפי שנות דור, ואנו חייבים לחזק את אחדותנו, דווקא אל מול פני המלחמה החזקה באויב הטרור.

לפעמים תוכל הערה כזאת, תובנה כזאת, להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת, עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו. יוכל להיות שיתגלה לנו עולם מלא ואדיר, שאנו זקוקים לחיות בתוכו, תחת אשר חשבנו שיש לנו עסק עם איזה דברים קטועים ובודדים. יש לנו כאן ברירה אחת שהולכת ומתבררת: באיזה דרך אנו בוחרים? אנו בוחרים בחיים, בטוב ובאחדות, וזה אומר ברורות: אנו בוחרים בדרך התורה שלנו.

אני נזכר במשפחת פוגל, במשפחת סמואל, בדפנה מאיר, בשלומית קריגמן, בטוביה וייסמן, בחיים מזרחי, באיטה ואפרים צור, ולצערי הגדול, יש עוד רבים וטובים, והננו חייבים להיות ברורים ונחושים, - לא עוד !!!!

למראה נורא זה, לכל נשמה כזאת שנרצחת כי היא יהודי או יהודיה, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. קדושה. "מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".

אל תנודו לי, אבירי הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכוח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו שנגזלו מאיתנו ונרצחו. "שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש". ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים.

אבל "דום", קורא קול מאחרי, מי אתה ומה אתה? אמנם כתבת ואתה כותב על רצח יהודים, ואתה קורא למדינה ולממשלה להפסיק את הטרור, להוציא אותו מחוץ לחוק, לרדוף אותו, לנצח אותו, ולהפסיק את הפגיעה ביהודי ובעם היהודי, אשר מופצץ, שורפים את שדותיו, משפילים אותו ונוטלים את כבודו ואת הרתעתו. אמנם, אך אותנו זה לא מעניין. אותנו מעניין שהעזת לקרוא עלינו תגר, העזת לבקר אותנו, העזת להעיר את תשומת ליבנו, שייתכן ושכחנו והתעלמנו לחלוטין מהמציאות הלאומית, בה אנחנו כולנו תחת מתקפת טרור, נמצאים במלחמה, וייתכן שההפגנות שלנו, והקריאות שלנו שהן נגד ההלכה, נגד התורה, נגד רבנים, נגד ראש הממשלה ואשתו וילדיו ומחנהו, ונגד הממשלה, - ייתכן שכל זאת, מסכן את הבטחון הלאומי, פוגע ברוח העם, מחליש אותנו מוסרית רוחנית ונפשית, ויוצר מלחמה פנימית מסוכנת מאוד בנוסף למלחמה נגד אויבינו שעל הגבולות. אותם אויבים ממתינים לרגע בו שנאה פנימית, מחלוקת פנימית, תגבר בתוכנו, ואז הם יתקפו שוב ושוב, והטרור יתחזק ויתעצם, על חורבות גוש קטיף ועוטף עזה ועמונה ועפרה ומיגרון, כשקהילות לוחמניות בתוכנו מאיימות ופועלות לפרק אותנו מבפנים.

ואתה חביבי צא פרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף.

שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד. רבים הם מקרב הקהילה הגאה שהינם שוגגים, הינם נשטפים במבול התרבות הזרה לעם היהודי, למורשתו, ולתכליתו הנשגבה, להיות מופת של חברה ההולכת בדרך המלך, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. שוגגים הם אחיי ואחיותיי, מהקהילה הגאה, מהשמאל הרדיקלי, מהפמיניזם הרדיקלי, והם אינם מביאים בחשבון את ההשפעה שלהם על חשבונות אלוהיים, על מחשבות האויבים, ועל הסיכויים שלנו כולנו יחד, לגבור על ניאו נאצים ושונאי ישראל, המבקשים להשמידנו ולכלות אותנו כיהודים וכמדינה יהודית.

סוף כל סוף המצב נורא, המעשים הזרים, המחשבות הזרות, דווקא האדיקות של רוח דווקא זר, עושה שמות ומרבה חרבן ומשטמה נוראה. מי צריך את זה? מי צריך את הכוחנות, את האלימות, את ההתעלמות, שכל קבוצה רואה רק את צרכי עצמה, עיוורת לקבוצות אחרות, ועוינת עד כדי שנאה ומלחמה בכל מי שחושב ומדבר ופועל אחרת ממנה? מי צריך את הפראות הזאת ואת חוסר האחריות הלאומי הזה? הרי אנו כולנו בכל רגע נתון, כיהודים וכמדינה יהודית, נתונים תחת איומים קיומיים ממשיים, מכל עבר.

הגיע זמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו, שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין אורחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים והאחיות השוגגים - והחביבים.

לצערי הגדול, עדיין בני מזל אנו שיש לנו דמעות, שאנו כואבים ונשבעים לא עוד !!

שאנו נשבעים על קברם של הבנים והבנות היקרים והיקרות, הללו שנהרגו בידי נכרים ערבים מחבלים ואנשי טרור מרושעים וערמומיים. אנו נשבעים שננצח את הטרור ולא ניכנע לו. ננצח את הטרור הערבי הנאצי, בכך שנתעשת כולנו בוני המדינה היהודית, הלהט"בים, הדרוזים, הבדואים, הערבים מבקשי השלום, בעד ראש הממשלה, בעד הממשלה, בעד המדינה היהודית, בעד העם היהודי. רק כך ננצח. יחד.

בתקוה לנחומים, שגבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל