ההיסטוריה של הנטייה ההומוסקסואלית

ההיסטוריה של הנטייה ההומוסקסואלית (האדם בצלם) קיום יחסי מין בין גברים הנו התנהגות המלווה את המין האנושי, מן הסתם, משחר ימיו. משכב זכור היה נהוג בין אנשי דור המבול, אנשי סדום ועמורה; אצל המצרים והכנענים הקדמונים; הוא מתואר במעשי שבט בנימין בעניין פילגש בגבעה; בימי מלכי ישראל, החל מרחבעם; נבוכדנצר הרבה במשכב זכור. אף בתלמוד יש מספר סיפורים המרמזים

ההיסטוריה של הנטייה ההומוסקסואלית

קיום יחסי מין בין גברים הנו התנהגות המלווה את המין האנושי, מן הסתם, משחר ימיו. משכב זכור היה נהוג בין אנשי דור המבול, אנשי סדום ועמורה; אצל המצרים והכנענים הקדמונים; הוא מתואר במעשי שבט בנימין בעניין פילגש בגבעה; בימי מלכי ישראל, החל מרחבעם; נבוכדנצר הרבה במשכב זכור. אף בתלמוד יש מספר סיפורים המרמזים ואולי מעידים על אהבת גבר לגבר אם כי לא מדובר על משכב זכר אך תשוקה אהבה ומשיכה לצד השני היו גם היו במספר סיפורים תלמודיים. בין המדענים והחוקרים יש דעות שונות ביחס לסיבות הגורמות לאנשים מסוימים להתנהג כהומוסקסואלים.
יש הסבורים שמדובר בבעיה נפשית והתנהגותית;
יש הסבורים שמדובר בבעיה חברתית-תרבותית;
יש הסבורים, שמדובר בהפרעה הורמונלית;
ויש הסבורים, שמדובר בנטייה תורשתית.
בעבר סברו הפסיכיאטרים שמצב זה הוא מחלה, אחר כך הם הגדירו את המצב כסטייה מינית. לאחרונה מדענים אמריקנים שבדקו מאות אחים הומואים מצאו דמיון גנטי באזורים שעל שני כרומוזומים. כך שהתופעה לפחות בחלקה הגדול גנטית.
הנטייה ההומוסקסואלית הייתה מאז ומעולם כחלק אינטגראלי מבריאת הבורא אלא שבכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה קבלה התייחסות כזו או אחרת פעם טרנדית סובלנית ומקובלת ואף אוהדת ופעם דחויה ומתועבת. תגובות החברה והממסד להומוסקסואליות במהלך ההיסטוריה היו שונות ביוון העתיקה ובחברות עתיקות אחרות הייתה ההומוסקסואליות נורמה חברתית מקובלת. לעומת זאת, הדתות המונותיאיסטיות (המאמינות באל אחד) - כמו היהדות, הנצרות והאסלאם - אסרו על יחסים הומוסקסואליים וראו בהם חטא. אך האיסור הדתי או הדחייה החברתית לא מנעו מעשי אהבה בין בני אותו המין והופעה זו חייה קיימת ונושמת ובועטת בכל תקופה ותקופה פעם בריש גלי ופעם במסתרים.
פעם הוגדרה ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית. הומואים אושפזו בכפייה במטרה "לרפא" אותם ולשנות את נטייתם המינית. נטייה זו נחשבה לעברה פלילית שבגינה הועמדו למשפט נכלאו ואף נידונו למוות. בהם הסופר הנודע אוסקר וויילד. אף הנאצים ימ"ש בשל טיהור הגזע רדפו את ההומוסקסואלים בשל נטייתם המינית, הושפלו ואף נשלחו למחנות ריכוז שבהם רבים מהם מצאו את מותם.
וכך אנו רואים אף היום בעולם החשוך במשטרים האסלאמיים הזורקים הומואים מהגגות ודנים אותם למוות. בשלהי המאה ה-20 חל שינוי ניכר ביחס החברה אל הומוסקסואלים, בעיקר בחברה המערבית. ההומוסקסואליות נתפסה כנטייה מינית לגיטימית. ורוב מדינות המערב ביטלו את הגדרת הנטייה כהפרעה נפשית, וכן ביטלו את האיסור בחוק הפלילי על קיום יחסים הומוסקסואליים. אך האיסור הדתי נותר בעינו ואף אולי קבל העצמה יתרה. משכב זכר נחשב כתועבה והמלה תועבה למרות שנאמרה פעמים רבות בתורה בהקשר לעברות שונות, לגבי משכב זכר המלה תועבה מקבלת דחייה יותר מעוצמתה המילולית התנכית.
יש המנמקים את חומרת האיסור בכך שמדובר שעונשו סקילה, אך ראו זה פלא, בחוק המקראי לא רק על משכב זכר יש עונש סקילה, אלא גם על עובד עבודה זרה, אישה נואפת, מחלל שבת, מקלל ה', מקלל אביו ואמו, השוכב עם אמו או עם אשת בנו, מכשף ועוד. לאלו לא קרא הרב מלמד "מחלת הדור", את אלו לא הדגיש "כחמורים שבמצוות".

המילה תועבה המתלווה למשכב זכר: "מאי תועבה?" "תועה אתה בה".

המלה תועבה המתלווה לאיסור משכב זכר ("וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא.") מעוררת קונוטציה שלילית המעוררת דחייה מיאוס וריחוק המקושרת בעיקר להומוסקסואליות. כאשר בעצם המילה תועבה בתורה מוזכרת 16 פעמים בהקשרים אחרים. ומעניין הביטוי החריף ביותר נקשר איך שהוא דווקא למשכב זכר ולא ליתר העברות שלגבן הוזכרה המילה תועבה כמו למשל המרמה במשקל. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן… אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ… כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. ושם משום מה נאמרת כלאחר יד כמעט באפס התרגשות. להלן פירוט 16 המקומות בהם מופיע הביטוי תועבה בתנ״ך:
בראשית, מג, לב: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם."
ויקרא, יח, כב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא."
ויקרא, כ, יג: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם."
דברים, ז, כו: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא."
דברים, יד, ג: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה."
דברים, כד, ד: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה."
ישעיהו, א, יג: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה."
ישעיהו, מא, כד: "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם."
ירמיהו, ו, טו: "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
ירמיהו, ח, יב: "הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
יחזקאל, טז, נ: "וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי."
יחזקאל, יח, יב: "עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה."
יחזקאל, כב, יא: "וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ."
יחזקאל, לג, כו: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ."
משלי, כא, כז: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ."
משלי, כח, ט: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה."
המילה תועבה במשמעות התלמודית: הגמרא במסכת נדרים שואלת: "מאי תועבה?" "תועה אתה בה". רש"י פירש: כלומר שמניח את אשתו של היתר ותפס זו של זנות. כלומר טעות היא בעלמא

מדוע התורה אסרה משכב זכר

ישנו מיתוס משום מה כי משכב זכר חמור יותר מעבירות אחרות, ויש המנמקים את חומרת האיסור בכך שמדובר שעונשו סקילה, אך על פי התורה עונש סקילה חל לא רק על משכב זכר, אלא גם על עובד עבודה זרה, אישה נואפת, מחלל שבת, מקלל ה', מקלל אביו ואמו, השוכב עם אמו או עם אשת בנו, מכשף ועוד. ואנו חיים לצד מחללי שבת ואוכלי טרפה ללא כל התרגשות יתרה וללא זעקות גיוואלט. אם כן מה יצר את השנאה והתיעוב על משכב זכר יותר מאשר על עברות אחרות? יש המנמקים זאת כי בתורה והוא נקרא "תועבה". אך המילה תועבה הוזכרה בתורה 16 פעמים וכ- 40 פעמים בתנ"ך. ואף על עברות קלות לכאורה כמו: הונאה במידות ובמשקלות, גזל, לקיחת נשך ותרבית, עבודת אלילים, ניאוף, שבועת שקר, ועוד . . .
איננו יודעים מדוע התורה אסרה משכב זכר. ברור שיש לכך סיבה; אך היא נעלית מבינתנו. הרי אין גוזרים גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. ולגזור איסור על משכב זכר לאלו שנטייתם כזו. זו גזרה שלא ניתן לעמוד בה. רבים מנסים לומר שבחברה שבה רווחת הומוסקסואליות נשבר התא המשפחתי. ייתכן שיש בכך אמת, אך ברור שאין בכך מיצוי טעמיו של הקב"ה לאיסור זה. מבחינת ההלכה משכב זכר אסור כי ה' אמר זאת. על כן מבחינה הלכתית איסור משכב זכר מפורש מהתורה. ספר ויקרא "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" ונשאלת השאלה למה? חז"ל נתנו גרסאות שונות לסיבת האיסור:
1. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא, ולכן ציווה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונתה.
2. הכיעור שיש במעשה - הדומה, לנישואין בין ילד לאישה מבוגרת (נישואין "מכוערים") או בין זקנה לגבר פורה.
3. טעם האיסור בכך שזו התפרעות מינית שאינה נובעת מתאווה כמו תאוות גבר לאשה אלא מהתפרעות מינית המבקשת למקסם התנסויות וריגושים שונים.
ואולי משום כך קיימת הבחנה במסכת סנהדרין בין אדם שנרבע על ידי זכר בהסכמתו, שפסול לעדות, לבין אדם שקיים יחסי מין אסורים עם נשים, שכשר לעדות. בעלי התוספות (סנהדרין כו:) הסבירו את ההבחנה בכך, שמי שבעל נשים האסורות עליו חטא משום ש"יצרו תוקפו", לעומת מי שהסכים להיבעל על ידי זכר שאין "יצרו תוקפו כל כך". מה שמשתמע מכך אולי האיסור למשכב זכר הוא איסור על התפרעות מינית ולא מכוח שיוצרו תוקפו. קרי לא מכוח נטייתו הגנטית. מן האמור לעיל משתמע כי יש הבחנה באיסור אם מדובר במשכב זכר כהתפרעות מינית משוללת תאווה, כמעשה הרומאים ועובדי האלילים בימים ההם, או כמשכב זכר מכוח נטייה מינית שיש בה תאווה. מכוח זה יש הגורסים כי האיסור התורני מיועד דווקא למי שנמשך לנשים אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים מכוח התפרעות והתפקרות מינית. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו כלומר: לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים. כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה כשלעצמה (זה ברור), כי הרי נטייה זו טבעית מולדת ולא בבחירתו של האדם. וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. טעון ברור אשמח לביקורת והבהרה בנדון.
איסורי משכבים למיניהם מופיעים בספר ויקרא פרק י"ח ונדמה לי שמתחלקים ל- 3 קטגוריות כדלהלן:
• פסוקים ו עד פסוק כ עוסקים באיסורי ערווה למיניהם (איסורי עריות )
• פסוק (כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’. (ברבריות פולחנית )
• פסוק (כב) וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. (התפקרות מינית )
• פסוק (כג) וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא. (התפקרות מינית )
• פסוק (כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם… ( נופך פולחני )
פסוק כ"א העוסק באיסור העברת הבנים למולך, מפריד בין איסורי העריות (פס' ו-כ) לבין האיסור על משכב זכר (פס' כ"ב). מכאן ניתן להבין אולי כי האיסור על משכב זכר בהקשר של פסוקים כ"א-כ"ג. קרי ברבריות + נופך פולחני. רואים איפה ואולי ניתן ללמוד מזה כי האיסור למשכב זכר מכוון להטרוסקסואל המחפש לו כל מיני סוגי ריגושים מיניים כמו משכב זכר למרות שאין נטייתו לכך וכמו משכב בהמה אשר בוודאי אין נטייתו לכך ומעשהו זה נובע איפה רק מתוך התפקרות והתפרעות מינית. אך זה שנטייתו המולדת היא לבן זוגו יש אולי לחשוב שהתורה לא מכוונת אליו. כאמור הסוגיה טעונה מורכבת ואינה פשוטה כלל ועיקר. . נדמה לי אפילו חז"ל שהשכילו לפרק כל סוגיה הלכתית לפרקי פרקים לדקויות דדקויות ולנגזרות שונות. כאשר נשאלו בעניין משכב זכר לא ידעו מה להשיב והשיבו בחמקנות בטיעון לא אלגנטי שאינו נכון עובדתית. והוא שבני ישראל לא נחשדו על משכב זכר. חז"ל כמעט לא עסקו בה והותירו אותה כגחלת בוערת שורפת ואין מענה. ופליאה היא שאין מסכת שמוקדשת לכך ואין כמעט סוגיות שלמות ומפותחות בנושא זה. וחבל! מה שמלמד אולי שלא היה להם מענה ברור בטעם האיסור הזה. – אשמח לביקורת ולהבהרות

דה-לגיטימציה או ההומניזציה (האדם בצלם)

כאמור האיסור מהתורה חל על המעשה ולא על הנטייה המינית לבן זוגו. כמו שאיסורי בעילות אחרות הנו על המעשה עצמו. קרי על הבעילה בפועל ולא על יצר המיני עצמו או על התאווה המינית, כך גם לגבי הנטייה המינית ההומוסקסואלית אין בה עברה. כי זה נטייה טבעית מולדת ולא בבחירתו של האדם. לצערי לעתים קרובות מתחסדים ומטיפים בשער מטיחים בהומוסקסואלים עלבונות צורבים, שאינם מוטחים כלפי עוברי עבירות אחרות. ואין לכך כל הצדקה. וייתכן מאוד שהעלבונות הללו אינם נובעים מתוך מוטיבציה דתית צרופה וטהורה, אלא ממקום אחר לחלוטין. ויש כאלו המרחיקים לכת ומגדילים עשות מקללים מגדפים ומנאצים לא רק על העושים את המעשה האסור, אלא גם על אלו בעלי הנטייה אף שהם נמנעים לעשות את המעשה - שאלו וודאי צדיקים גמורים שעמדו במבחן אשר ספק רב אם מגדפיהם המתחסדים היו עומדים בו. לא קל לכל בן אנוש לכבוש את יצר המין שלו ויתנזר מחיי מין על אחת כמה וכמה לא קל לו לאדם להתנזר מחיי אהבה לכל ימי חיוו. הרי כבר אמר החכם באדם "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:" ואם יש כאלו שנטייתם כזאת ועומדים במבחן הרי שאין צדיקים כמותם. ומעלתם גדולה לאין שיעור מאלו שמטילים בהם דופי.
מצעדי הגאווה והמטיפים בשער
אין אני בעד מצעדי גאווה כאלו או אחרים ברחובות הערים. מצעדים פומביים על בסיס מיניות כזאת או אחרת אינו ראוי בעיניי. יחד עם זאת נדמה לי כי ההתלהמות והעליהום של כל אלו נביאי הזעם מטיפי בשער הזועקים מרה! מרה! מרה אין בהם כלל ועיקר. כי אם התחסדות חנפנות ושקריות לשמה. כי אם היה באמת חורה להם מעצם התופעה לא זו הדרך להפחיתה. ההיפך קריאות הקרב והפגנות הנגד רק מעודדות מלבות אש ואף מגבירות את השנאה. מי שחורה לו בעניין זה באמת ויש רבנים גדולים בעלי שם דעה ותבונה שקנאים לדבר השם, יחד עם זאת קנאים לאדם לכבודו ולמצוקתו עושים מלאכתם נאמנה בצנעא בדרך זו או אחרת ומסייעים לאלו שנטייתם כזאת ולא בהכרזות של קללות גידופים נידויים והחרמות. מוקיעים את התופעה כחריגה או כסטייה כזאת או אחרת אך לא שונאים את אלו שיש בהם נטייה זו. מה שאדם עושה בחדרי חדרים זה בינו לבין עצמו ובינו לבין בוראו. ולדעתי אין לו מקום לפרופגנדה בחוצות העיר בבחינת כמו להאדיר או להתגאות בעצם היותו שכזה. מאידך אלו המגדפים והמנאצים בריש גלי יעמדו נא מול המראה יתבוננו וישאלו את עצמם בכנות ביושרה ובתום לב. לו חלילה נטייתם המינית המולדת הטבעית הייתה לבן זוג האם יכלו לכבוש את יצרם ולהתנזר כל ימי חייהם מחיי המין? האם יכולים היו לוותר על חיי אהבה לנצח? והיה ותשובתם כנה ואמתית כי אין הם יכולים לעמוד במבחן זה. כי אז מובן שימלאו פיהם וידומו לעת הזאת. מה להם כי להלין לנאץ ולגדף. ההשתלחות שלוחת הרסן של מטיפים בשער הן של דתיים והן של "מוסריים" הכוללת לא אחת התקפות נאצות קללות ואף פגיעה פיזית הנה מתחסדת מתנשאת והן בה לא מרוח הדת ולא מרוח המוסר. " אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" הזהירו אותנו חז"ל וכאשר ייפול דבר מעין זה בביתם אצלם בחצרם אם בן או בת או איש או אישה ימצאו בביתם עם נטייה כזו כי אז ירכינו ראש יקפלו זנב ויתחילו להרהר פעמיים בהתנהלותם התנהגותם הברברית כלפי אלו שלא מזמן הוקיעום. וכבר היו דברים מעולם אצל רבנים חרדים דתיים מסורתיים "שומו שמים" נתגלו כאלו אצלם בארון.
והיה ותשובתם כן! קרי כן יכולים הם לעמוד במבחן זה דבר שבספק רב אם יש בו כנות כי אז גיבורים גדולים הם שכבשו את יצרם. אך אין לגזור מכך על כל אחד אחר שיוכל להיות גיבור כמוהם. המילה תועבה המתקשרת למשכב זכר מופיעה בכמה וכמה איסורים מהתורה כמו למשל " לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן… אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ… כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. כלומר – גם שימוש במשקולות מזויפים מהווה תועבה!
כתב יהושע השל בספרו אלוהים מאמין באדם: " מחובתנו להתייחס בכבוד ובחמלה לכל אדם בהתעלם מערכו המוסרי. אלוהים כרת ברית עם כל האדם. . . צלם אלוהים מצוי בפושע כשם שהוא מצוי בקדוש. . . . . יש דבר מה בעולם שהתנ"ך מתייחס אליו כסמל של אלוהים. אין זה מקדש ולא עץ. אין זה פסל ולא כוכב. הסמל של אלוהים הוא האדם. כל אדם. ( יהיה ערכו המוסרי אשר יהיה) כמה רבת משמעות היא העובדה שהמונח "צלם" ( פסל) שבדרך כלל משמש במובן של גנאי כלפי דמות אלוהים מעשה ידי אדם, וכן המונח "דמות" שעליו טוען ישעיהו " ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו. משמשים שניהם לציון האדם כצלמו ודמותו של אלוהים. יש להתייחס בכבוד לאדם לכל אדם. לאור דמותו המסמלת מלך מלכי המלכים ולאור צלם אלוהים שבתוכו."

התמודדותם של הומו-לסביים דתיים:

כאמור נטייה זו חוצה גבולות ומגזרים ואף בעולם הדתי חרדי מסורתי קיימים מקרים שכאלו מאז ומעולם המצוקה ועינוי הנפש של הבחור הדתי מחד בהתמודדות מול רצונו לעבוד את השם ולשמור את התורה, לבין נטייתו הטבעית לא ניתן לתאר. נמצא במחקר כי ישנם הבדלים מובהקים בין הומוסקסואליים דתיים וחילוניים בבריאות הנפשית וכי הומוסקסואליים דתיים חווים רמות גבוהות יותר של חרדה, דיכאון ובדידות." ואף היו מקרים רבים של התאבדויות. וזה שרבנים קיצוניים כאלו או אחרים המתעלמים מהתופעה ודוחקים אותה הצדה כמו לא הייתה מעולם, זו בריחה מהתמודדות עם המציאות ורק מעצימה את התסכול ובכך עוברים על הציווי אל תעמוד על דם רעך. לאחרונה נמצאו כמה אבירי נפש בעלי אומץ המנסים לתת מענה ככל שניתן לפחות להבין ללבם של ההומואים הדתיים ולא להחרימם מהקהילה. אם הומו דתי יקבל את אותה התמיכה שמקבל אדם שמתקשה לקיים את ההלכה (שהרי לכל אחד יש יצר הרע), כי אז חייהם יהיו קלים יותר. ולא יצטרך לעבור את ההכחשה, השנאה, הדיכאון והקשיים הכרוכים בלהיות מתבגר הומו דתי בארון. ראש ישיבת הר עציון יוצא נגד ההוקעה הנחרצת של הציבור הדתי את ההומואים, ומכנה אותם "השעיר לעזאזל" של המגזר. לדבריו, חילול שבת והונאת עניים הן עברות חמורות יותר.
להלן סיפור של בחור דתי המתייסר בנטייתו המינית הנוגדת את דעת התורה: ופונה בשאלה זו לדמות הלכתית אך הומנית בבקשת עצה ותושייה בחיפוש אחר מזור למצוקתו זו:
"אני סטודנט ב 29 . אני אדם שומר מצוות, שמשתדל להיות דתי ורוצה לעבוד את האלוהים בכל מה שרק אוכל. אלא מה, יש לי בעיה שיוצרת לי ניגוד עם התשוקה אל האלוהים. הבעיה היא שיש לי תשוקה לבני מיני שכמובן אסורה על-פי דתנו. כל ניסיונותיי להיפטר מתשוקה זו עלו בתוהו. האמן לי שאת כל ימי מאז שעמדתי על דעתי, אני מוציא בשאלה מה לעשות עם עצמי, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. הדבר מדיר שינה מעיני ואין לי מנוח. כבר חשבתי לעצמי ללכת עם, להרגיש בלי. כלומר, לא משנה מה התשוקות שלי אבל להינשא ולהקים משפחה כדת וכדין. אלא מאי? - מתחבט אני עם מצפוני האם לספר לאשה שתרצני. כלומר האם היא עדיין תרצה אותי אם תדע שכך הדבר. שאלה זו גורמת לי מתח רב בניסיון ליצור קשר עם נשים שכן אני חש רמאי ולא אמין. וביותר חושש אני שמא מה שאסתיר היום יתגלה מחר. שאף אמנם אם כוונותיי טובות, לנסות לרסן את האש הזרה הזאת בזרועות אשה ובמסגרת משפחה אינני בטוח כלל בסיכויי להצליח. ואם כן, האם יימחלו לי עוונותיי מאתמול. האם נכון לדעתך, מבחינת האמת הפילוסופית, או שמא אומר מניסיון חייך עלי אדמות, לא לספר או להסתיר אמת כזו מאדם שאתה הולך לחלוק עמו את אותו נושא עצמו? עוד יורשה לי לשאול האם לדעת אדוני, אפשר שתפילות מתקבלות למרות החטא הזה? כלומר, האם אפשר שחטא זה הוא עומד בסטטוס אחר כלשהו מחטאים אחרים? בכלל, איך צריך אני להתייחס אל עצמי בנושא הזה? ולהלן התשובה שקיבל שאולי יש בה נחמה פורתא לאלו שנפשם מתייסרת בין אהבת השם וקיום מצוותיו לבין נטיות לבם לאהבה אחרת". ולהלן התשובה שקיבל:
במצוקת נפשך פנית אלי בבקשת עצה ועזרה, וזה מחייב אותי להיענות לך כמיטב יכולתי אע"פ שאינני כדאי והגון לכך, בהכירי כמה יכולתי זו מוגבלת – שהרי אין אני פסיכולוג ואף לא פה לתורה ולהלכה. אבל אין אני רשאי לעבור על "לא תעמוד על דם רעך" במקרה זה שבו "הדם הוא הנפש".
העולם של יצרך, תחושתך ותשוקתך זר לי, אולם אני יודע על מציאותו, ודומני שאני מבין – ואולי גם חש – את סבלך ואת מצבך "בין המצרים": בין הדחף הנפשי מזה ותודעת האיסור מזה. הדחף – אפשר שהוא טבוע בך וכפוי עליך. ואילו תודעת האיסור והעבירה באה לך מהכרת החיוב בעבודת ה', ואתה מדעתך ומרצונך הכרעת להכיר בחיוב זה. בזה נקרעה נפשך קרע עמוק, רב הסבל והייסורים, אולם מודעותך לקרע הזה היא דווקא עדות גדולה לאמונה בה' ותורתו שישנה בך.
אין לאדם שליטה על יצריו ועל הרהורי לבו, ואין כוח רצונו לבטלם או לחסלם. אבל במידה מסוימת – ואולי רבה מאד – הוא אדון למעשיו, וכאן מקום המאבק הגדול בנפשו המוטל עליו. המלה הראשונה בטקסט של השולחן ערוך היא: "יתגבר"! מודע לניסיון הקשה שנגזר עליך לעמוד בו. יש אומרים, שזכות גדולה היא לאדם המעולה להיות מועמד בניסיון, ושהייסורים הנפשיים הנגרמים לו בזה הם "ייסורים של אהבה". אם נמנע אדם מן העבירה, כשהיצר מוסיף להדריך את מנוחתו ומונע ממנו סיפוק נפשי ואף מעורר בו חשש שמא אין הוא נאמן ברוחו עם ה' – יסמוך על מאמר חז"ל: "מי שבאה עבירה לידו ולא עשאה – מצווה גדולה עשה". ועוד יש לומר שהעושה את המצווה ללא סיפוק נפשי בעשייתה – עשה מצוה לשמה, ז.א מצוה שאין מתן-שכר בצדה, ואפילו לא סיפוק נפשי. "פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך, עד שאי-אפשר לו שלא יחטא... ובזה הוא נחשב אנוס גמור דרחמנא פטריה, וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי-אפשר לנצחו שייך אונס... יש יצר גדול כזה שאי-אפשר באדם לכופו, והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף שעשה איסור, כיון שהיה אנוס. אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי עדיין היה לו כוח לאכוף היצר..." (צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין, סי' מ"ג)
לאור האמור ישכילו כל חמומי המוח ומטיפים בשער לקיים את אשר נאמר על "לא תעמוד על דם רעך" במקרה זה שבו "הדם הוא הנפש".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל