עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר

משנכנס אלול מרבים בתפילות בקשות ותחנונים. משנכנס אלול משחרים קום ובחשכת הליל מתפללים סליחות ותוקעים בשופר ונדמה כי מפלס הקדושה עולה וחשים קרבה אל הקב"ה. משנכנס אלול אדם מפשפש במעשיו, מדקדק בקיום המצוות, ובעיקר מרבה בתפלה ותחנונים לפני המקום. וכי הקב"ה באמת זקוק לתפילות שלנו? לשם מה? לחמם לו את "האגו"? את הביטחון? מה אם כן מטרת התפילה?

משנכנס אלול מרבים בתפילות בקשות ותחנונים. משנכנס אלול משחרים קום ובחשכת הליל מתפללים סליחות ותוקעים בשופר ונדמה כי מפלס הקדושה עולה וחשים קרבה אל הקב"ה. משנכנס אלול אדם מפשפש במעשיו, מדקדק בקיום המצוות, ובעיקר מרבה בתפלה ותחנונים לפני המקום. וכי הקב"ה באמת זקוק לתפילות שלנו? לשם מה? לחמם לו את "האגו"? את הביטחון? מה אם כן מטרת התפילה?
התפילה הינה המזון הרוחני של הנפש. וכך כותב ספר "הכוזרי": "ובדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד גרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות של שעה זו, שלבואה הוא מצפה... תפילת האדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. התפילה הנכונה, הסועדת את הנשמה, זו התפילה הבאה מלב נקי ונשמה טהורה שאין בה רבב של חטא או של רמייה. האדם מתפלל לעצמו והתפילה מזככת את נשמתו.
הרמב"ם, בסוף ספרו מורה נבוכים אומר: "אם כשתתפלל בתנועות שפתיך ואתה מסב פניך אל הקיר ומחשב במקח ובממכר, אל תחשוב שהתפללת, אבל תהיה קרוב למי שנאמר בו- קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותם". כלומר, הרמב"ם מדריך אותנו להבין שתפילה שאינה נובעת מפנימיותו של אדם והיא ניכרת רק בתנועות שפתיו, איננה נחשבת בכלל כתפילה. אך כדאי שיידע האדם המתפלל, שאין הוא מרמה את הקב"ה מקבל התפילות הנאמרות באמת, וגם לא את רואיו, אלא בעיקר את עצמו. על כן מן הראוי בטרם הרבינו בתפילה מוטב היה לפשפש במעשינו ולתקן דרכינו למען נגיע לתפילה נכונים וראויים להתפלל
אך השאלה היא באלו מעשים אנו מפשפשים? נדמה לי כי אנו בעיקר מפשפשים במעשים שבינינו לבין המקום. נדמה כמו שאנו מבקשים לפייס אותו, להרבות בתפילה בקשות ותחנונים שיסלח לנו על כל העברות שעברנו ושחטאנו לו, נדמה כאילו הקב"ה זקוק לתפילותינו. ולא היא התפילה למעננו לזיכוך לטהר הנפש המחשבה והנשמה. ולא למענו כל יכול ואין בו כל חיסרון. לעתים נדמה לי כמו אנו מתחנפים מתרפסים למלך בשר ודם ומבקשים לרצותו. מדקדקים אנו ומקפידים במצוות שבינינו לבינו, אך מה עם כל העבירות שנהגנו וממשיכים לנהוג עם חברנו, עם שכנינו, חברינו לעבודה, חברים למקצוע, חברים ללימוד ועוד . . . האם אנו מדקדקים ומקפידים במצוות שבין אדם לחברו? האם אנו נזהרים יותר בדיני ממונות? האם אנו נושאים ונותנים יותר באמונה?
נדמה לי כל אלו לא במודעות שלנו וכל מעיינינו ומבטינו מופנים אל הקב"ה שיסלח לנו על עבירות שחטאנו כלפיו ובעיקר כלפיו ולא כלפי יצוריו ברואיו וטעות גדולה היא בידינו.
כידוע, מצוות התורה מחולקות לשניים: יש מצוות שבין אדם לאלוקיו, ויש מצוות שבין אדם לחברו.
ואין מצוות בין אדם למקום אלא כדי לשפר המידות בהתנהגות יום יומית בין האדם לחברו. יום כיפור מכפר על עבירות שעבר האדם כלפי אלוקים. אבל בכל הנוגע למצוות שבין אדם לחברו - האדם צריך לפייס את חברו ישירות. אם מישהו פוגע בזולת, לא יעזור אם הוא יבקש סליחה מאלוקים. צריכים לבקש סליחה מהאדם שבו פגעת. כותב הרב יהושע השל בספרו "אלוהים מאמין באדם": אין בכוחו של אלוהים לסלוח על חטאים שבין אדם לחברו עלינו להקדים ולבקש מחילתם של אלו שחטאנו כלפיהם לפני שנוכל לבקש מחילה מאלוהים" . "עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ" אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
"מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ" . כותב ומפרש האור הקדוש "עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר: קרי אין יום הכפורים מכפר כלל ועיקר, אף לא את העבירות שבינו לבין המקום. היינו התנאי הראשוני לכפרת החטאים מול אלוהים הוא קודם כפרת החטאים שבין אדם לאדם.
לצערנו הפן הזה של מצוות בין אדם לחברו, הולך ונשחק, הולך ונעלם, ואף בארזים נפלה השלהבת.
לא אחת אנו מבחינים ברבנים גדולים בתורה, אך קטנים מאוד במידה הטובה. מדקדקים הם בזוטות, בסייגי סייגים של עבירות קלות - סייגים מדרבנן ובו זמנית דורסים ברגל גסה, ביד קלה ובפה רך עבירות חמורות מהקשות שבתורה. עבירות בין אדם לחברו בלי הנד ריס או עפעף.
ראה לאחרונה במפעלי ברקן השפילו, העליבו ושפכו דם עובדים אתיופים בכך שפקפקו ביהדותם וביקשו להזיזם מעמדת העבודה שלהם, מתוך חשש, צל צלו של חשש ליהדותם חלילה. וזו עבירה חמורה פי כמה וכמה. יין נשך שסיבת איסורו היא חשש לנסוך עבודה זרה - דבר שכבר לא קיים, מה גם שמדובר בבקבוקים פקוקים. סייג דסייג מעבירה דרבנן מול עבירת שפיכות דמים, הרי כל המלבין פני חברו כאילו שפך דמו. אך ההקפדה היתרה בעברות שבין אדם למקום מול הזילות הגמורה בעברות שבין אדם לאדם יש בה משום עיקור מוחלט של ההלכה התורה רוחה ונשמתה.
סיפור ששמעתי על רב גדול בג'רבה ( ורבני זרבה לאו מילתא זוטרתא היא) באחת השבתות איש אמיד שאינו מדקדק במצוות, ואף אינו שומר שבת. לרגל הולדת בנו הזמין את הרב לביתו לקידוש של שבת, הושיט האיש בקבוק יין לרב שיקדש על היין. החזיק הרב את בקבוק היין והרהר דקות אחדות. לאחר מכן מזג לכוס וקידש על היין. תמהו הנוכחים על מעשהו זה של הרב, שתקו ולא הגיבו. משיצאו מביתו של האיש האמיד שאלוהו בתמיהה: "רבנו איך קידשת על יין שהוא יין נשך? הרי ידוע לך וידוע ברבים שהאיש אינו שומר שבת". השיב הרב: "הרהרתי ביני לבין עצמי האם אסרב לעשות קידוש ולהעליב אותו ברבים, או אולי אעבור עבירה ולא אעליב אותו ברבים. העדפתי לעבור עבירה לקדש על יין נשך ובלבד שלא אלבין את פניו ברבים.
נדמה לי שהיום אנו רחוקים מרחק מזרח ממערב ביחסנו לכבוד הזולת, ולאו דווקא אצל ההדיוטות שבינינו, שאינן בקיאין בהלכה, אלא אף אצל גדולי הדור שבקיאין בהלכה המהדרין עד אין קץ במצוות שבין אדם לבוראו וברגל גסה פוסחין על עברות בין אדם לחברו. למרות ביודעם היטב מה חומרתם של העבירות שבין אדם לחברו, אך משום מה יותר ויותר משום מה מקצינים בקנאתם למצוות שבין האדם למקום, ומאידך פחות ופחות זהירים, אם בכלל, במצוות שבין אדם לחברו ובעיקר בכבודו של האדם.
שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם: "אשר לא ישא פנים" (דברים י י"ז) וכתיב: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו כ"ו) נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לאדם שנושה בחברו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חברך. הכא נמי, כאן – בעבירות שבין אדם למקום, כאן – בעבירות שבין אדם לחברו.
הגאון רבי יעקב אורין שטיין, אב בית הדין של לבוב, דרכו הייתה להקל בדיני איסור והיתר ואילו הרב ר' הרצל מורה הוראה בלבוב, היה מחמיר גדול בדיני איסור והיתר. פעם אחת בערב יום הכיפורים הזדמנו שניהם לסעודת ברית מילה. כשנפטרו זה מזה, אמר ר' הרצל (המחמיר) לרבי יעקב (המקל): יהי רצון שיהיה לנו גמר חתימה טובה וסליחה ומחילה ביום הקדוש הבא עלינו לטובה. השיבו רבי יעקב: אני אינני צריך לבקש על זה שהרי אם הכשרתי את הטריפה, הרי זה מן העבירות שבין אדם למקום, ועל עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. אבל מעלתו (כבודו) שמחמיר ומטריף בחינם, הריהו מזיק בחסרון כיס והתורה חסה על ממונם של ישראל - נמצא עובר על עבירות שבין אדם לחברו. ועל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.
וראה בסיפורי בעגנון ספר שלישי, שרבי מאיר מפרימשלן לא נכנס לבית הכנסת להתחלת אמירת "כל נדרי" עד שלא ריצו זה את זה ומחלו זה לזה: "אפילו אתם עומדים עד הבוקר, לא יאמר מאיר כל נדרי עד שלא ירצו זה את זה.
כל האמור לעיל ידוע ומפורסם ואין בו שום חידוש ואם כן מדוע זה אנו כל כך מזלזלים בעברות שבין אדם לחברו, וכל כך נרעשים נחרדים מהעבירות שלנו מול המקום. נדמה לי שהסיבה לכך הנה האנשה שהאדם עושה או מדמה את האלוהים. בן אנוש שאין בכוחו או בהשגתו השגת האלוהים, אשר אין לו גוף ולא צורת הגוף, ואין בו כל חיסרון ולא נזקק לשום תפלה בקשה תחינה או חנפנות, אך אולי טבעי הוא, בדעת או בבלי דעת, אנו מאנישים את השם, ומדמים אותו כמעט לדמוי של מלך בשר ודם הזקוק לכבוד לחנופה לתפלה ולתחנונים. ואין זה כך.
בעידן הדיגיטאלי כאשר לכל אחד יש במה ציבורית להתבטא בה, שוחררו חרצובות הלשון וכל אחד ואחת מצא לעצמו דרור לשוני להשתלח בכל מי ששונה ממנו, שחולק על דעתו, שאינו בעמדתו או במחנהו, ולא אחת אף בלשון בוטה של גידוף ונאצה וכל אחד מבקש להקצין מרעהו איש הימין רואה באיש השמאל עוכר ישראל, ואיש השמאל רואה באיש הימין פאשיסטי, האיש החרדי רואה בחילוני כגוי, והחילוני רואה באיש החרדי כפרזיט טפיל שאינו מועיל לחברה. וכך נמצאו הפערים בחברה הישראלית נסדקים יותר ויותר, נפערים יותר ויותר, עד אשר נעשו פלגים, פלגים, שברים, שברים, דתיים נגד חילוניים חרדלים נגד חרדים שמאל נגד ימין, וימין נגד שמאל, ועוד כהנה . . . השיח הציבורי הפתוח מעל כל במה וירטואלית הפך לזירת התגוששות צעקנית ואלימה, שקולות הגידוף והנאצה החליפו את קולות הנועם השכנוע ההיגיון והסברה. מי ייתן והשנה הבאה עלינו לטובה נשכיל לסלק שנאה קנאה וקיטוב, ונחכים להוסיף אהבה קבלה הכלה יהיו חילוקי הדעות אשר יהיו. הרי מסורת היא בעולם היהודי שכולו פלוגתא, שכולו פלפול של טעמים נימוקים וסברות ובכל זאת נאמר אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי ייתן ובטרם נעמוד בבית הכנסת לבקש מחילה סליחה וכפרה מבורא עולם נגיע אליו כשאנו נקיים מכעסים גידופים ונאצות, בבחינת כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ. קרי בטרם שנגיע לעמוד לפני השם חובה עלינו להיות טהורים ונקיים בינינו.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל