אני והירושלמי

הגיע הזמן להודות מעל לשורות אילו שמצאתי אהבה והיא בוערת בליבי כבר חצי שנה.

קצת אחרי חג הפסח קיבלתי טלפון מאחת מהדודות שלי (ברוך ה' התברכתי ב – 10 דודות), "יש לי בחור להכיר לך", אמרה בהתרגשות, ואני השתדלתי לא להישמע אדישה לדבר החדשות שאני שומעת מכל דודה כל שני וחמישי. "ספרי עליו", השבתי. "הוא בן 40 ומשהו בעל עסק. גרוש עם 2 בנות". דבריה של דודתי הקפיצו לי את אמות הסיפים. שוב פעם בחור שלא יודעים עליו הרבה פרטים, והחליטו שהוא עשוי להתאים לי בגלל שהוא גרוש. בקשתי מדודתי לקבל פרטים יותר מדויקים (כמו: איזה עסק יש לו, גובה, יחס לדת, מגורים וכו') בתקווה שימאסו עליה הברורים והיא תשכח מהעניין.

למרבה הפלא והאימה היא חזרה אליי אחרי שעה אם כל הפרטים: "הוא שותף עם אחים שלו בעסקי פרחים ובגדים, בגובה שלך, מסורתי ולא שומר שבת וגר בירושלים. הוא גם קרוב משפחה, אז אני יודעת שהוא בחור טוב"...

מה לתל אביבית כמוני ולירושלמי, הרהרתי, ועוד עצמאי ואב ל - 2 בנות. כל חיי ברחתי מאילו שמתפרנסים מעסק עצמאי ומשלמים מזונות, מחשש לחוסר יציבות כלכלית. "קרוב משפחה" בטח עוד בן משפחה פרימיטיבי תהיתי. בנוסף, המילים "בגובה שלך" תמיד באו לידי ביטוי במפגש בבחור שגבוהו מגיע בקושי לכתפיי (גובהי הוא 175 ס"מ). והדובדבן שבקצפת "בחור טוב", המושג הזה שלא ברורה המשמעות שלו, לאור ניסיוני המר במפגשים עם בחורים שהוגדרו ככאלה.
על מנת להיפטר מדודתי השבתי שתשלח לי תמונה שלו. היא לא הרפתה ושלחה תמונה של עלם החמודות וגם מספר טלפון. אמרתי לה שאצור עימו קשר, בתפילה שהיא תשכח מהעניין ותעזוב אותי לנפשי.

ואז החלו הניג'וסים והשאלות מצד דודתי היקרה, אם התקשרתי אליו ולמה לא יצרתי קשר. השמשתי במשך שבוע בתירוצים של "עומס בעבודה" "וסידור כלי פסח", עד שלא יכולתי יותר לעמוד בלחצים והבטחתי שאתקשר. התקשרתי לירושלמי בשעה 15:30 בצהרים בידיעה שיהיה עסוק בעבודה ולא יענה לשיחה ממספר טלפון לא מזוהה. כמובן שהוא לא ענה ושלחתי מסרון עלום שקיבלתי את מס' הטלפון שלו מדודתי. מבחינתי עשיתי את שלי ואפשר היה להגיד "שלום ולא להתראות" לסיפור.

להפתעתי, הירושלמי התקשר אליי לעת ערב, והשיחה הייתה קולחת ונעימה. הוא צחק מהבדיחות שלי ואני משלו. היה לי כייף לדבר איתו תוך כדי ארגון הדירה והכנת ארוחות הערב, ולא שמתי לב ששעה עברה ושאנחנו משוחחים. וכך כל ערב במשך שבוע הוא התקשר אלי באותה שעה ודיברנו בטלפון יותר משעתיים. הרגשתי שמצאתי ידיד נפש נחמד לשוחח עימו, אך יחד עם זאת הרגשתי שפרפרי ההתאהבות אינם מרחפים. אחרי שבוע הוא ביקש שניפגש והסכמתי מתוך רצון לסמן V על הפרשה.

נפגשנו בבית קפה בשוק הפשפשים התל אביבי. הירושלמי הגיע כשהוא אוחז בשושן אדום עטוף בצלופן. היה ברור שמדובר בתרגיל חיזור ידוע ושכיח מצידו, מאחר ולירושלמי יש עסק של פרחים. בנוסף, ממש לא נפלתי ממראה שלו, ואפילו נחרדתי מהלבוש שזעק "ערס לפניך" (ג'ינס קרוע ודהוי וחולצה עם כיתוב של מותג). בעודי שותה את התה שהזמנתי הוא קיבל שיחת טלפון. "זה חבר שלי טוב, ואני חייב לענות". ממש הזדעזעתי מחילופי הדברים בשיחה ומכך "שהחבר" ביקש שיבוא דחוף ויעזור לו בקניה דחופה של ריהוט כבד. חשבתי שמדובר בתרגיל בריחה ידוע מדייט, וחמתי בערה בי. בתגובה התחלתי לגלגל עיניים ולהביט למרומי בית הקפה. לא שמתי לב שהירושלמי סיים את שיחת הטלפון עם חברו ומביט בי. "אני משעמם אותך... למה את מסתכלת למעלה ולא בי". נבהלתי מהישירות שלו ומלמלתי משהו חסר משמעות. בחנתי שעברה שעה וחצי ומיהרתי לסיים את הדייט.

יום למחרת התקשרתי אליו ואמרתי לו שהוא בחור ממש נחמד, ושאני לא רואה עתיד רומנטי בנינו. אבל מאחר והיה לי כייף לשוחח עימו בטלפון אשמח אם נתקשר אחד לשני מידי פעם וננהל קשרי ידידות. המשכנו לשוחח בטלפון כל ערב בשעתנו הקבועה והתחלתי משום מה להרגיש את מגע פרפרי ההתאהבות על ליבי. גליתי איש שיחה מעמיק, נעים הליכות, סובלני, דואג ומתחשב. אז החלטתי לשחרר את התחושות והחששות המעכבות ולתת צ'אנס לירושלמי. כבר חצי שנה שאנחנו ביחד, תחזיקו לנו אצבעות.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל