כאן עכשיו ובארץ רחוקה

סיפור פרקי חייו של אלי מַצְרִי (74) יכול לשמש תסריט לסרט עלילה/דרמה/ריגול. הוא משורר, סופר, איש חינוך, מרגל, בשלן, מורה דרך, וגם איש משפחה למופת. בהחלט אין לו רגע משעמם.

משורר וסופר

זה היה מעין אירוע של 'חיים שכאלה'. העילה: השקת ספר הפרוזה הראשון, "כאן עכשיו ובארץ רחוקה", של אלי מַצְרִי. המיקום: גינת בית משפחת מצרי בתל-מונד. המשתתפים: חברי ילדות מבת ים, חברים מהתיכון, מהצבא, מ"המוסד" וממעגלים אחרים, וכמובן בני המשפחה המורחבת.
ראובן מירן, סופר מתרגם עורך ומו"ל, הוא חברו של מצרי מימי שירותם ב"מוסד". "במקום שבו עבדנו", ברך מירן, "יש מעט אנשים עם שאר רוח שעוסקים בספרות ובשירה. אלי הוא אחד מהם".
ואכן, מצרי כבר כתב והוציא לאור ספרי שירה לפני עשרות שנים. מצרי: "הספר הראשון יצא לאור ב-1966 ונקרא "ילדות של נצח", ואילו השני "ימים של שבר עשן" התפרסם ב-1970 אחרי שהשתתפתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה בתעלה". הספר "כאן עכשיו ובארץ רחוקה" שיצא זה עתה לאור החל להתבשל על אש קטנה כבר לפני שני עשורים. מירן: " מצרי תופס עם הספר הזה מקום מכובד על מדף הספרות הישראלית. השילוב בין הצד המעשי של החיים, לבין היותו קצת אפלולי הוא שילוב מנצח". הספר נחטף בשווקים וזוכה לביקורות חיוביות ביותר.
 

ראשית דבר

משפחת מצרי הגיעה לישראל מכורח הנסיבות. "הייתי בן 5 כשעליתי ארצה עם הוריי ואחי הצעיר ממני בשנה. התגוררנו באלכסנדריה שבמצרים. אבי היה עיתונאי ואחד ממנהיגי הקהילה ופעיל ציוני. כשפרצה מלחמת השחרור אבי נאסר וישב בכלא שנה וחצי. בשנת 1949 הוא שוחרר בתנאי שנעזוב את מצרים". משפחת מצרי נקלטה ב"שער העלייה" בחיפה ששימש מחנה מעבר לעולים ומשם הועברה המשפחה למעברת פרדס חנה. לאחר זמן, אב המשפחה מתקבל למערכת העיתון בשפה הצרפתית "לאקו דישראל". הדבר מאלץ את המשפחה לעקור לתל-אביב בה הם מתאכסנים באופן זמני בחדרון קטן במלון ששכן בכיכר הרברט סמואל בטיילת של העיר. לאחר תקופה קצרה עוברת המשפחה להתגורר בשכונת "ולהאלה" הצמודה לנווה צדק.
"גרנו שם בדמי מפתח עשר שנים עד 1960. אבא, שהרוויח טוב והחל להתבסס, קנה דירה בשכונת 'רמת יוסף' בבת ים".
 

 

תלמיד מבריק

קליטתו של מצרי בתיכון "חשמונאים" בבת-ים הייתה טבעית וקלה. מצרי: "הגעתי לתיכון בשישית השתלבתי מיד והייתי אחד מעמודי התווך".
שוש קונפינו-פנחס, חברתו לכיתה: "הגיע לכיתה תלמיד מצטיין, בהחלט בולט באיכויות האינטלקטואליות שלו ובהיותו ידען גדול בהיסטוריה". "הייתי תלמיד מצוין בעיקר במקצועות ההומאניים", מוסיף מצרי, "בהיסטוריה, בספרות, ובתנ"ך ופחות במתמטיקה". בסיום הלימודים בתיכון, בשנת 1963, מתקבל מצרי לעתודה האקדמאית באוניברסיטת ירושלים ולומד פסיכולוגיה וספרות. עם גיוסו (המאוחר) מתבקש מצרי לחתום קבע על מנת שיוכל לשרת בתחום לימודיו כעתודאי. מצרי מסרב. הוא מתמנה לעוזר קצין חינוך בחיל השריון ואחראי באופן ישיר על להקת פיקוד השריון. "הייתי מפקד להקת השריון בתקופת הפאר שלה. היא כללה כישרונות שהפכו ברבות הימים לכוכבים כמו יצחק קלפטר, שלמה גרוניך, שלמה ידוב דודו זר ועוד. כתבתי ללהקה מערכונים ופזמונים רבים כמו גם ללהקת התותחנים ולזמר רומן שרון ז"ל". הכתיבה הייתה עבור מצרי מקור הכנסה חיוני כחייל בשירות חובה שכן כבר היה נשוי לצילה והיה חייב לפרנס את משפחתו: "על כל פזמון קיבלתי 300 לירות ועבור מערכון 600 לירות. סכומים נכבדים באותה עת".
 

 

חינוך בדימונה

בעת היותו סטודנט באוניברסיטה העברית ירושלים מצרי עוקר לדימונה בהשפעתו של חבר ילדות שעבר לשם קודם לכן. מספר שרגא בן ארי שגדל עם מצרי בשכונת רמת יוסף בבת ים: "עבדתי בחווה של פרופ' אבן ארי בעבדת והתגוררתי בדימונה. אלי השתכנע מסיפוריי ועבר להתגורר אתי בדירה". יום אחד שמעו השניים שאחת המורות בבית ספר "אפיקים" יוצאת לחופשת לידה ומחפשים מורה מחליף. מצרי: "תמיד חלמתי על חינוך. זו הייתה עבורי הזדמנות פז. יצרתי קשר עם מנהלת בית הספר והיא קיבלה אותי בהתלהבות". בנובמבר 1966 החל מצרי את פרק החינוך בחייו. "אלו היו 11 שנים של עבודה מהנה ומרתקת בתחום החינוך בדימונה. דימונה הייתה עדיין מועצה מקומית אז ואנחנו כמורים בדימונה שימשנו בו זמנית גם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ויועצים. הכרנו לא רק כל תלמיד אלא גם את המשפחות שלהם שכן נהגנו לבקרם בבתיהם. זה היה משהו אחר שלא היה קיים במקומות אחרים".
 

 

עזר כנגדו

הראיון עם מצרי נערך בביתו רחב המימדים בתל-מונד. הבית מוקף בצמחיה ועצי פרי לרוב. עשבי תיבול בהם משתמש מצרי לבישוליו (אליהם נגיע בהמשך) פזורים באדניות הגינה בחזית הבית. דיבורו שוטף והוא משרה אווירה רגועה. יש לו זיכרון פנומנאלי לתאריכים, שמות ומקומות. הוא נשוי לצילה 50 שנים ולהם ארבעה ילדים ו-10 נכדים. את צילה הכיר ב"חברה סלונית" בבת- ים: "למעשה צילה התחילה אתי. באחת הפעמים יצאנו קבוצה קטנה של בנים ובנות לאחד הגנים ושיחקנו במשחקי חברה בה חיפשנו הזדמנות לנשק את הבנות. זה נגמר בכך שליוויתי אותה הביתה ומכאן החל קשר רומנטי שהגיע לשיאו בתום שלוש שנים בחתונה".
זה לא היה דבר של מה בכך באותה תקופה. מצרי, שמוצאו מעדות המזרח מתחתן עם בחורה אשכנזייה ממשפחה פולניה גאה?
"למרבה ההפתעה מקבלת אותי משפחתה של צילה יפה מאד. לא נתקלתי בגילוי הסתייגות כלשהו בשל המוצא שלי. זה לא אומר שהתופעה לא הייתה קיימת. אחד החברים הטובים שלי ממוצא מזרחי, האבא של החברה האשכנזייה שלו, לא הסכים שייכנס לביתם".
לפתע עולה חיוך רב משמעות על פניו של מצרי. "ייתכן שההורים של צילה קיבלו אותי בזרועות פתוחות בגלל שהייתי סטודנט לפסיכולוגיה...אהבו אותי מאד. גם אני נקשרתי אליהם. אצלם למדתי לאכול אוכל אשכנזי כמו חמין ורגל קרושה". צילה רעייתו של מצרי מאוששת את גרסתו של בעלה. "הייתי ילדה יפה ואלי גילה בי עניין. הוא היה שונה, מאוד בלט בחוש ההומור האבסורדי שלו, בהיותו תמיד עליז ושמח ובהיותו רקדן מעולה. כשהתחלתי לחלום עליו הבנתי שהתאהבתי בו. עניין המוצא של אלי לא היווה בעיה אצל הוריי כי החבר הקודם שלי היה ממוצא סורי, אז הם כבר התרגלו לזה שיש לי נטייה לכיוון ה'מזרחי'. (צוחקת) כשהצגתי את אלי בפני הוריי אימי אמרה: 'אהה אז ממצרים, זה בסדר גמור דווקא אנשים מאוד נחמדים".
 

 

שליחות חינוכית

צילה, מורה בהכשרתה, מצטרפת לסגל המורים בבית-ספר "אפיקים" בדימונה שם עובד כבר בעלה, ושניהם מוצאים סיפוק במשימת החינוך שלקחו על עצמם. מצרי: "יום אחד שמעתי שמחלקת החינוך של הסוכנות מחפשת זוגות מורים לשליחות בקהילות יהודיות ברחבי העולם. התייעצתי עם צילה והיגשנו מועמדות. לשמחתנו הרבה התקבלנו ונשלחנו למכסיקו". לאחר תקופת הכנה ולימוד השפה הספרדית מגיע הזוג מצרי עם ילדתם הבכורה אופירה בת השנתיים לארץ האצטקים. "זה היה בקיץ 1973. אני בן 29 וזו יציאתי הראשונה מישראל מאז הגעתי אליה כזאטוט בשנת 1949. במקסיקו הוצבנו בבית הספר העברי-ספרדי " "Colegio Hebreo Sefaradi. זהו בית-ספר מקיף מכיתות גן עד י"ב, עם הרבה מאד תלמידים, מסודר ומאורגן להפליא. מאוד נהנינו לעבוד שם. קהילה מאוד חמה כמו שהספרדים יודעים להיות. לא רק לימדנו. היינו גם יוצאים איתם לטיולים. ניהלתי חוג דרמה והעליתי הצגות בעברית. ארגנו את כל החגים. חיינו ממש בתוך ועם הקהילה. זו הייתה תקופה מעשירה מלאת חוויות אין סופיות". בעת שהייתם במכסיקו נולדת הבת השנייה נועה. בשנת 1976 שבה משפחת מצרי לדימונה בתום שליחות בת 3 השנים במכסיקו ובני הזוג ממשיכים בעבודת ההוראה.
 

מודעה בעיתון

שנה לאחר חזרת המשפחה לדימונה מתחיל מצרי לחוש מיצוי ושחיקה והוא מבקש לקחת פסק זמן. "נתקלתי במודעה בעיתון של מוסד ממשלתי שמחפש מועמדים לתפקידים מעניינים מבלי לפרט יותר מדי". במשך 8 חודשים מצרי מגיע מדימונה לתל אביב לתשאולים וראיונות. "בשום שלב במפגשים שלי לא הוזכר השם "המוסד". רק לאחר שעברתי את כל המבדקים והתבקשתי להגיע לנקודת איסוף לתחילת הקורס המיועד נאמר לנו, שהתקבלנו ל"המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים" ואנו מתחילים קורס צוערים של 4 חודשים".
החלטתו של מצרי לשנות כיוון מקצועי הייתה כרוכה בסיכונים וגם בקונפליקט משפחתי.
"צילה מאוד הסתייגה מהמהלך שלי. הייתי כבר מנהל חטיבת הביניים בדימונה והחלטתי נראתה לה, במידה של צדק, נטילת הימור לא אחראי מבחינת המשפחה. אבל ככל שהתקדמתי בראיונות, והתחיל להתברר יותר ויותר שמדובר במשהו רציני, התחילה צילה להבין שאולי הכיוון הוא חיובי".
צילה: "כשאלי החליט על שינוי כיוון מקצועי עמדתי אני לקבל ניהול בית-ספר חדש שנפתח בדימונה. המהלך חייב אותי לוותר ואותנו כמשפחה לעבור למרכז. לא הייתי שלמה עם ההחלטה אבל הבנתי שאם אינני מיישרת אתו קו, יהיה המחיר המשפחתי גבוה. בדיעבד, לא קלטתי אז באיזו מידה ההחלטה שלו תשפיע על החיים שלנו לטובה. מישהו פעם אמר לי כי 'בעלך סידר לך חיים מעניינים', וזה לגמרי נכון ".
 

המוסד

לאחר קורס צוערים, ותקופה של מעל שנתיים בהכשרות במחלקות הארגון מקבל מצרי הסמכה של עובד מבצעי ומשובץ לאגף "קיסריה"- אגף המבצעים המיוחדים של המוסד.
"בפברואר 1980 אני נקרא למשרדו של ראש האגף, שבתי שביט, שלימים עמד בראש הארגון, והוא הציע לי שליחות באחת מבירות אירופה שמאוד נהנינו ממנה כמשפחה. עם זאת, עול משק הבית נפל במלואו על צילה שכן נעדרתי רבות מהבית. למזלנו צילה היא אישה חזקה ועצמאית והשכילה לנהל את הבית ובמקביל לעבוד כמורה ומנהלת בבית-הספר היהודי בהצלחה רבה. לא כל המשפחות הצליחו להתמודד עם הקשיים הרבים ואחוז המתגרשים בקרב משפחות ה"מוסד" היה גבוה. לשמחתי הצלחנו להתגבר, הרבה בזכות צילה".
בתום השליחות באירופה שבה המשפחה ואז נולד בנם השלישי יונתן. בשנת 1986 חוזרת המשפחה למקסיקו לשליחות נוספת ושם נולדת רוני, בת הזקונים.
 

מבצע שלמה

"כשחזרנו ממקסיקו התמניתי לסגן ראש המחלקה שעסקה בהעלאת יהודי אתיופיה, במבצע שנקרא "מבצע שלמה". זהו המבצע היחיד שמותר לי לדבר עליו, וזה גם המבצע שאני הכי גאה בו. עוד קודם לכן, בעת שליחותי במקסיקו, שותפתי בתכנון "מבצע משה", להעלאת יהודי אתיופיה מסודן"
מצרי מצרף למחלקה אנשי צוות נועזים עם עבר מבצעי מוכח, המסוגלים לעבוד בתנאי לחץ וקושי יוצאי דופן. "לא היה מדובר במבצע מודיעיני רגיל. זה היה מבצע ה'דגל' של גאולת יהודים, אולי אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם".
תכנון המבצע דרש תיאומים וקשירת קצוות עם גורמים רבים כולל ועד הקהילה האתיופית שחלקם היו מגויסי המוסד. "נשלחתי עם מי שהיה מפקד המבצע לסיור של 3 שבועות באתיופיה ובקניה לבנות תרחישים מבצעיים אפשריים. היינו אמורים לבדוק אם אפשר להוציא אותם דרך הים, דרך מנחתים באתיופיה, דרך מנחתים בקניה, אם אפשר להעביר אותם מדרום אתיופיה לקניה. זו הייתה אחת הנסיעות הכי מטורפות שאני זוכר בחיים. חרשנו את אתיופיה וקניה לאורך ולרוחב. בדקנו את כל האופציות. אסור היה לנו לחשוב על אפשרות של כישלון".
הדבר לא מסתכם רק בסיור מבצעי באפריקה. נערכו הרבה סימולציות עם חיל האוויר בדרום הארץ. "עברתי קורס מיוחד להנחתת מטוסים. ערכנו תרגילי מודל עם מטוסי ההרקולס, ותפקידנו היה לסמן להם נקודות מנחת ליום בו יוחלט על הרכבת האווירית".
לאחר שלב ההכנות ובדיקת התרחישים נערך סיעור מוחות בין כל הגורמים הקשורים למבצע: המוסד, הסוכנות, חיל האוויר, אגף מבצעים של צהל. "בסופו של דבר סוכם שהאופציה הכי סבירה ואפשרית, היא הכי מטורפת. להשתלט על שדה התעופה של אדיס אבבה בסוף שבוע, להביא את כולם לשם מראש ולהפעיל את הרכבת האווירית. זה גם כלל שוחד של הרבה מאד כסף למי שאמור היה 'לעצום עיניים' מבין בכירי הרשויות המקומיות".
לבסוף, במבצע הונאה חסר תקדים של הפעלת רכבת אווירית, במהלך של 36 שעות בסוף השבוע של 24-25 למאי 1991 הועלו כ- 15,000 יהודי אתיופיה. "לא היה רגע מתוק מזה עם סיפוק עצום כל כך של מבצע הומניטרי של העלאת היהודים מאתיופיה. זה דבר שילווה אותי כל החיים".
 

כלתי האתיופית

"שנים לאחר שפרשתי מהמוסד, הכיר בננו יונתן בסמינר יוגה את הדס, בחורה אתיופית יפהפייה והם התאהבו ממבט ראשון. עם זאת לקח זמן עד שיונתן הציג אותה בפנינו".
יונתן: "כל עוד לא ידעתי לאן מוליך הקשר שלי עם הדס לא מיהרתי לספר להורים, בלי שום קשר למוצא שלה".
מצרי: "חברים רבים שאלו אותי איך קיבלנו את הקשר של יונתן עם בחורה אתיופית. לא ראינו בזה שום דבר חריג. מהיכרותי עם הקהילה האתיופית ידעתי שהם אנשים איכותיים, ולצבע העור אין משמעות".
צילה: "באיזה שהוא שלב נמאס לי מהשאלה והייתי עונה בהתרסה 'האם עלה בדעתכם לשאול כיצד ההורים של הדס קיבלו את יונתן?' משפחתה של הדס היא משפחה מופלאה ושלוש מאחיותיה נשואות לחיוורי פנים".
מצרי: "הפרט הכי פיקנטי בסיפור האהבה הזה הוא שאני העליתי ארצה את כלתי מבלי לדעת את מה שצופן העתיד".
הדס עלתה ארצה ב"מבצע משה" בהיותה בת 4. למצרי היה חלק רב בשלבו האחרון של המבצע. הדס הייתה חולה מאד והוחלט להביאה ארצה ולנסות להציל את חייה. הדס החלימה ונדרה בגיל 5 כי תהפוך לרופאה על מנת להציל חיים. והיא אכן עשתה זאת.
הדס הוסמכה כרופאה ועובדת במחלקה הפנימית בבית החולים 'סורקה' בבאר-שבע. היא הרופאה הראשונה מהקהילה האתיופית. לה וליונתן 4 ילדים. מצרי: "ילדים יפהפיים אחד אחד. גוון עורם נע בין שחור ללבן. מוקה בהיר, מוקה כהה". אביה של הדס, גובאו מלדה, היה מבין הפעילים בוועד הקהילה האתיופית שהבריח יהודים מאתיופיה לישראל. באחת הפעמים הוא נתפס וישב שנה וחצי בכלא.
הדס: "אבא היה פעיל ציוני באתיופיה. הוא העלה יהודים דרך סודן לארץ ישראל. הלך את הדרך בין אתיופיה לסודן 12 פעמים ברגל. מעולם לא דיבר על כך. רק בשנת 2000 הדברים קצת החלו להיפתח ונחשפנו לכל הדברים המדהימים שהוא עשה כדי להעלות יהודים לארץ ישראל, ובשנת 2005 הוא קיבל הכרה ממדינת ישראל כאסיר ציון".
 

מאסטר שף

אחת החוויות המכוננות של מצרי בצאתו לגמלאות הייתה התמודדותו בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף". "אהבתי תמיד אוכל טוב. גדלתי בבית עם אימא שנחשבה בשלנית ברמת על. ממנה למדתי, בעיקר מראייה, בישולים מתרבויות שונות: יווני, מצרי, סורי וצרפתי. כשלמדתי באוניברסיטה נאלצתי לבשל לעצמי וככה זה התחיל. בדימונה הייתי הבשלן של הקומונה". ההצעה להשתתף בתוכנית ה"מאסטר שף" הייתה מקרית. "תחקירני התוכנית רצו את יונתן והדס בשל היותם זוג ציורי בצבעים שלהם, אבל נאלצו לבסוף להסתפק בי".
נועה-בתו של מצרי:" הצפייה בתכנית הייתה היה כמו בסרט טורקי. כל הזמן דמענו וצחקנו". מצרי היה המבוגר במשתתפים. "הייתי בעת התחרות בן 72. מיכל אנסקי שאלה אותי מה לי בגילי ולתחרות המאסטר שף, השבתי לה כי אני אוהב אתגרים, וזה הדבר שמנחה אותי כל חיי". מצרי צלח מספר שלבים בתחרות אך באתגרי הבישול המתקדמים הוא כשל ונפלט מהתכנית. "זו הייתה חוויה אנושית וחברתית מן המעלה הראשונה. זוהי תכנית הריאליטי היחידה בה המשתתפים עוזרים ותומכים זה בזה. לא הייתה לי כל טענה לגבי הדחתי. המנה שלי לא הייתה מספיק טובה. ב'מוסד' למדתי לקחת אחריות על מעשיי".
את סיפור השתתפותו בתחרות אני למד בעוד מצרי מכין בחצר ביתו מנת פסטה מוקפצת עם 3 סוגי פיטריות, ירקות שורש ועשבי תבלין אותם הוא מגדל בגינת ביתו. מנה טעימה להפליא.
 

היום אחרי

בקיץ 1996, עם פרישתו מה'מוסד' חוזר מצרי לאהבתו הישנה, החינוך. "התקבלתי כיועץ לחינוך לראש מועצת תל-מונד, היישוב בו אני מתגורר, ולאחר מכן שימשתי בתפקיד ראש אגף החינוך. אחד ההישגים שלי בתפקיד היה הקמת בית ספר התיכון ע"ש יצחק רבין". אחר כך שימש מצרי כראש אגף חינוך וקהילה ביישוב שוהם. בהמשך עבר האיש הבלתי נלאה קורס למורי דרך, הוסמך והחל להדריך תיירים בארבע השפות השגורות בפיו: אנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית.
מצרי שקל גם כניסה לפוליטיקה אבל נרתע מהלכלוך הכרוך בכך. דרך חברו, אל"מ (מיל) מאיר בלייר מפקד ליב"י לשעבר, הצטרף לחוג הידידים של בי"ח אסף הרופא. כשבלייר פרש מונה מצרי למנכ"ל חוג הידידים.
אל"מ (מיל) בלייר: "צרפתי את אלי לסגל על מנת שיתרום מקשריו בתפוצות למען בית החולים. הוא עשה עבודה נהדרת".
מצרי לא נח לרגע. הוא ממשיך בהדרכות טיולים בארץ, יועץ לחברות ביטחוניות, ומעביר הרצאות בהתנדבות בנושאים שונים בחוגי בית ובעמותות גמלאים. וכן, יש לו גם זמן, אם כי מדוד, לעשרת נכדיו. "לצערי הרב חברים מהמעגלים הקרובים לי הלכו כבר לעולמם. יש לי חברים החולים בפרקינסון ובאלצהיימר. אני עצמי עברתי מספר ניתוחים קשים ואני חושב שהדבר חיסן אותי. אני תמיד אומר שהכי טוב זה למות בריא. עדיף לחיות את חייך ולתרום את מה שאתה יכול באופן הכי טוב ולהשאיר את כל היתר לאלוהים".
 

 

הכתבה מתפרסמת במגזין "כיוון חדש-רעננה" גיליון 257 נובמבר 2018
 

פרומו לסרט "כאן עכשיו ובארץ רחוקה" שיוקרן בערוץ 98

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל