מהם הסימנים המקדימים לדייט כושל? קשר כושל? נישואין כושלים? ולמה קשה לנו להבחין בהם בזמן אמת?

מהם הסימנים המקדימים לדייט כושל? קשר כושל? נישואין כושלים? ולמה קשה לנו להבחין בהם בזמן אמת? שתי שאלות מייסרות הן, האם היו סימנים מקדימים לכך שהקשר בינינו גרוע? ולמה לא ראיתי אותם? בדיעבד אנחנו רואים דפוס או מספר סימנים שהדייט/קשר/נישואין נועד לכישלון. המנבא הידוע ביותר לקשר או לנישואין כושלים הוא ריבוי מריבות ופרידות. אך לא תמיד זה המאפיין המובה

אנשים מתלבטים ובצדק , האם אני צריך לנתק מגע מפרטנר עקב התנהגות לא הולמת או שאני בררן מדי ואז אשאר צודק ולבד. דילמה אכזרית שלא קל להכריע בה בזמן אמת. אם אכן כל עניין ייהפך לקו פרשת המים לא נהיה בקשרים מנגד כאשר הקשר מסתיים בדיעבד אנחנו יכולים להצביע על התנהגויות מאיימות כמו: אני לא בטוח שאני רוצה קשר כזה, אם את/ה מתנהג בדרך כזו... לא בטוח שיהיה לי טוב אם ... אז אלך. האיום פועל ובן הזוג הופך למושתק ומשותק.
סימנים מנבאים לדייט כושל
הם לרוב התעקשות של צד אחד לפעול בדרך מסוימת וקבועה כמו: להגיע לפאב באזור מגוריו. הידיעה ששם נערכו כל הדייטים הקודמים, אולי העיניים הרבות הנעוצות בדייט החדש כבר מורידים את סיכויי החיות של הקשר שעוד לא נבט. העדר רצון לעשות מעשה מיוחד שייחד את המפגש, הקפדה על הסתמסויות ולא לעבור לשיחה קולית (עוד מממד של היכרות), קבעון על הרגלים קודמים, העדר אמפטיה, דחיה חוזרת של המפגשים, דיבור אגוצנטרי ואי התעניינות באחר, מפגש בשעה מאוחרת שבה שני בני הזוג "נבולים", וכמובן הגעה עייפה ומרושלת...על הדרך. הם מצע גרוע לדייט שנועד מראש לכישלון.
אבל.. מי יודע ... אולי יהיה קסם במפגש? אולי ניתן צ'אנס זה לזו? יש גם סיפורים מבלבלים שזה הצליח לאיזה זוג... התקווה הזו מניעה מוטיבציה רבה להיפגש למרות שבתוכנו אנחנו די יודעים שלא נרגיש טוב. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו עונים? יוצאים בעשר וחצי בלילה לדייט?
אני קוראת לזה מצב של "מכירת חיסול", תחושה של ייאוש, אי אמון בעצמי, פחד מלהיות לבד, חשש שמא אפסיד משהו , אמונות ותקוות שכל "השווים מתנהגים כך", בקצרה- פחד עצום הגורם לוויתור על העצמי והערך שלי. כאשר נפגשים והערב מסתיים בלא כלם נשארת תחושה כבדה, שאולי התועלת בה היא לא למכור את עצמנו בזול ומהר.
סימנים מנבאים לקשר כושל או נישואין כושלים
כאן כבר התמונה מסתבכת, האם כל שקר קטן? איום. קצר בתקשורת צריך ללכת? מהו הגבול היכן הוא עובר בזמן אמת? לדעתי הגבול עובר בשתי קטגוריות של מקרים:
• מעשים לא אתיים, כמו: חיטוט במסמכים אישיים, לקיחת כסף וחפצים יקרים ללא רשות, רמיסת כבוד הזולת, שקרים, פלירטוטים, מחזור בני זוג קודמים מהעבר, נעיצת מבטים כרוניים באנשים מהמין השני, סתימת פיות, פחד מלהעיר ותחושה של "ללכת על ביצים", פחד בכלל לגלות דברים פחות טובים שעשינו או צדדים פחות טובים שלנו, קושי להיות חלש ונזקק ליד בן הזוג, ציפיות מוגזמות מבן הזוג וקרוביו, מריבות תכופות על חברים, על הורים ואחים, קושי להשתלב במשפחת בן הזוג.
• הקטגוריה השנייה: חוסר התאמה המתבטא בחוסר הסכמות, העדר שמחה, התפשרויות ובליעת צפרדעים גדולות, תקשורת לקויה , דיכאון, תחושת חוסר אונים, רצון לא להגיע הביתה, מחשבות ופנטוזים על בני זוג אחרים.
נשמע נכון ללכת מקשרים כאלה, אבל כאשר הם קורים במציאות, אנחנו לא באמת מגיבים בעוצמה ולא נוטשים.
הסיבה קשורה לכך שהדברים באים בהתנהגויות בדידות, לא הכול קורה כל יום ובבת אחת. אנחנו אומרים לעצמנו: עכשיו היא במחזור, הוא היה בלחץ , קשה בעבודה , זה לא הוא/היא אחיו מדברים מגרונו/ה, הילדים משגעים אותו/ה, הקיץ והחגים גמרו אותנו, זה יעבור, זו תקופה כזו...לריב זה לא נורא, כולם רבים ומאושרים.
יש באמת כאלה שמצליח להם אחרי שנים לא טובות באות שנים טובות. ויש כאלה שלא ודי קשה לנבא מראש מי כן יצלח תקופות קשות ומי לא, כיוון שמשתנים רבים מאוד לוקחים חלק במשחק: משיכה , רצון עז להמשיך, פתיחות, הבנה, כסף, פניה לטיפול מול הזנחת הבעיה, האשמות הדדיות מול קבלת אחריות משותפת למצב ועוד.
בסופו של דבר מה שמכריע את הכף הם שני גורמים:
• מציאת אהבה אחרת, בגידות , נטישות חוזרות ונשנות שאי אפשר לחיות איתן בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים.
• אי יכולת לשאת יותר את נטל הבדידות , הכאב, העלבון ותחושות של דיכאון עז מופיעות לעיתים מלוות ברצון לשים קץ לחיים.
כן יש זוגות שמתגברים ויש שלא, ייעוץ משפחתי זה לא מדע מדויק אבל לפני שאתם מחליטים לפרק זוגיות , פנו לייעוץ, גישור או כל הליך אחר בעזרת צד ג' שיעזור לכם אולי להתגבר על הסימנים המקדימים או ללכת זה מזו , שלמים יותר.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל