רומן התשוקה לחיים של תמר

למבוגרים בלבד

לפנות בוקר הם באו.

הם הקפידו לנגב את הנעליים על המילים "ברוכים הבאים", המוטבעות על השטיח המונח בכניסה טרם הקישו בדלת.
לא הגבתי.
שאלו אם אני מבינה עברית. עברית אני מבינה, זאת שפת האם שלי.
אני לא מבינה איך אפשר לבוא אלי ולומר לי שהאיש שלי,
- " ...לא .. "
- " לא מה? "
- "...שהוא היה במקום הנכון בזמן הנכון אבל לא בזווית הנכונה מול הצלף".

... "אני לא מַאֲמִי .." הוא אמר. גנח, פתח עיניים ירוקות גדולות, והתמוטט, לחשו-סיפרו לי הבאים.
"אני לא מאמינה לכם.. " לחשתי גם אני. "הוא אמר לי שהיום הוא חוזר, מחר אנחנו.."

רוח מלוחה חדרה לחדרי מבעד לדלת הפעורה והניעה את השמלה הלבנה בלגלוג מר.
"אדם מתכנן ואלוהים צוחק" .. אמר מי שאמר פעם.

ואז היא יצאה, הזעקה הנוראה והרעבה מקרביי.
תלוש ורוטט שכב ליבי לצידי על הרצפה הרטובה, הצוננת .

מוטרפת מעוצמת הכאב קמתי ונמלטתי בריצה לגבעות הכורכר המשקיפות לים.
אולי הים יוכל להכיל את זעקתי.

רכב זר חנה בכניסה לשביל הנסתר שלי היורד עד לים. מי העז למצוא אותו? זעמתי.
ברכתי את הזעם על בואו. קל לשאת את הזעם על פני כאב הקריעה הנפערת בבטן.
הרכב היה ריק. מחלון הרכב הפתוח בקע שיר נוגה.
התלהטתי, "נפל ביום הזיכרון"! התחשבות אלוהית.
צעדתי במהירות לעבר "גבעת הבכי והאושר הפרטית שלי", כך קראתי לפינתי הצופה לים מימי ילדותי.
אני והים.
הים ואני. ערגתי לניחום.
מימיו היו שקטים, גווניו הנהדרים חובקים את חופו המעוטר סלעים היוצרים בריכות זוהרות תכולות-ירקרקות.

התכרבלתי שם ללא עת, כרעתי שם, כשהבחנתי בדמותו יוצאת מן הים למרגלות גבעת הכורכר.
השקפתי עליו מלמעלה. הדמות המטפסת התקרבה ונעלמה באחד הפיתולים.
שנאתי אותו בכל ליבי.
אה... באיזו שמחה והקלה ליביתי את השנאה השורפת כלפי הזר הפולשני הזה.
התכווצתי מאחורי אחת הגומחות וצמחייתה. ראשו בצבץ ראשון, שער קצוץ מלא. ראשו היה מוטה כך שראיתי רק את צדודיתו, נעימה. לבוש מכנסיים קצרים אופנתיים. מגבת פסים מונחת ברישול מה על כתפו החשופה. לאכזבתי לא המשיך לעבר היציאה אלא נעמד כשגבו אלי ופניו לעבר הים... פרש ידיו לצדדים ושאף שאיפה עמוקה ארוכה. לאט ירד על ברכיו, השתופף לתנוחת עובר. זיהיתי את בכי השבר. כתפיו נעו ועלו עם נשימותיו.

כמה הפכפכים רגשותינו. הצטנפתי קרוב לאדמה והצטרפתי בפינתי לבכיו. רגלי וידי נעו מעצמן ממקום מושבי, לעברו, לצידו, בלי מחשבה ובלי אומר. בבכי מתואם חברנו שם מול הים.
"הוא היה צריך להיות היום בן עשרים ואחת" לחש כשהשמש התחילה לנזול לעבר הים.
"רק בן עשרים ואחת. לפני שנה באנו לכאן לרקום חלומות לשנה הבאה... זהו, ניגמר."
"כל השנה לא בכיתי. רק כאן ועכשיו הבנתי. אין לי ילד". אמר כאילו הדבר הטבעי ביותר בעולם היה שתופיע שם זרה לשמוע את התובנה החמקמקה. ושוב נשמע בכיו.
"הבטחתי לו בן". שמעתי את לשוני לוחשת לעברו מאליה. "בעלות השחר הוא נהרג".
נידמה היה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהבחין בי. הרים עיניו. לא, הן לא היו ירוקות. אבל אדומות מבכי.

תחת השמיים המאדימים התפתל הגוף. תשוקת החיים ותשוקת המוות. גוף אחד נילפת באחר. ליקקנו , נשכנו, נשקנו, אברינו צמודים ונשימותינו מתואמות כמו קודם כשבכינו שני זרים גמורים... צעקה קרעה את השמים, אצבעותינו רפו, והשמש נבלעה, שם ברחם המים, תרה וחותרת לבוקר חדש.
תשעה חודשים למועד נפילתו של חתני, הבאתי לאימו נכד מבנה יחידה, שי.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל