ילדי הספחת

ובכן סיפורי האישי בתחילת שנת 1958. עברנו להתגורר באזור מצוקה ובבית הספר התורני בו למדתי, הילכו אל מול עיני בחצר בית הספר, נערים צעירים, שלראשם כובע טמבל, אליו היו צמודים. בכל פעם שהופיעו בחצר, הנערים קראו לעברם קריאות גנאי: "גרעה גרעה!"

אין ספק שרב הנסתר על הנגלה בחיינו ועל אותם ילדים שעברו כאן בארצנו חוויה כאבת ושעליה כמעט ולא דיברו. בסיפור היו לא רק ילדים כנראה, אלה עולים חדשים פשוטו כמשמעו. יש ויגידו סיפורי בדים והסתה מצד הכותב.
נכון, אנו חדורים במידה מסוימת של התנשאות והתלהמות אחד על השני, כדי לשנוא אך לא כדי לאהוב איש את רעהו. כולנו ערבים זה לזה אם נרצה או לא.. פה ושם היו רמזים וגם הוכחות, של אותם אנשים, בהם הבטנו אך לא הבנו את הסיבה. הכול התחיל בשנה שעברה, כשחבר מבשר לי בשמחה, שסוף סוף המדינה מכירה באותם פגועי גזזת, שהוריו של חברי, נימנו עם אותם קבוצת מטופלים.
עבורי הייתה זו סגירת מעגל ופזל שהושלם כעבור 68 שנים. והשאלה מדוע זה נסחב כ"כ הרבה שנים. מאחר ולצערי גם החבר והוריו הלכו לעולמם מבלי ליהנות מהפיצוי כלשהו, ראיתי צורך להעלות את הנושא החסוי והמושתק.
במידת מה, ולהבדיל אלף הבדלות העניין מזכיר את ניצולי השואה, שגם שם הסחבת נמשכה שנים רבות.

ובכן סיפורי האישי בתחילת שנת 1958. עברנו להתגורר באזור מצוקה ובבית הספר התורני בו למדתי, הילכו אל מול עיני בחצר בית הספר, נערים צעירים, שלראשם כובע טמבל, אליו היו צמודים. בכל פעם שהופיעו בחצר, הנערים קראו לעברם קריאות גנאי: "גרעה גרעה!" ולא פעם ניסו להסיר בכוח מעל ראשם את הכובע, שהסתיר את הקרחת שעל ראשם והצלקת המכוערת על העור. הנער המבוהל, שעמד מול החבורה הצוהלת בפרצי הצחוק המעליבים, היה פורץ בבכי ומתחנן שיניחו לו לנפשו. ילדים הם עם אכזר, שהפכו את הילד המסכן, ל"שוטה הכפר", בכל הזדמנות שנראתה להם.
בהעדר מודעות לבעיה, לא התערבו המורים, שידעו מי הם נערי הצלקת בקרקפת. הם לא ניסו להפריד בין אותם אומללים, שהפכו לכלי משחק בידי חבריהם. חשתי את הפגיעה בנפשם ונשמתם.
בוקר אחד הוכנס נער חדש לכיתה המקבילה אליי. צנום ונמוך קומה היה, ודיבר מילים בודדות בלבד בעברית. דבר שגרם לו גמגום. לראשו כובע שהסתיר מתחתיה סוד. מראהו וצורתו הספיקו לילדי הכיתה, להפכו לדמות בנוסח "הגיבן מנוטרדאם". בכל פעם שיצא לחצר, נערים רשעים ניסו להוריד מראשו את כובעו. סתם משחק, אמרו למורה, שאחז באוזנם והבטיחו לא לעשות את זה יותר...
האמת, לא קל להעלות זיכרונות על מכות, אלימות והתעללות בחסרי ישע. אבל במדיה העלו את הנושא הכאוב, של האופן שבו טיפלה המדינה באותם עולים ומהגרים, שהביאו עמם מיני וסוגי מחלות, שלא ידעו כיצד להתמודד אתם. הכי קל היה לרסס אותם בחומר כימי: די.די.טי. בשיטת "זבנג וגמרנו."


זה לא חדש. גם הטורקים בתחילת המאה, שחששו ממחלות, נהגו לבודד אנשים כאלה. לעומתם, הבריטים, שלחו את הנכנסים בשערי הארץ "לקרנטינה"... בסיפור התחקיר, שראיתי בטלוויזיה, שוב ושוב חזר השדר על התיאור המזעזע, כיצד האחות הרחמנייה אחזה בין רגליה את ראשו של הנער, שעל ראשו יצקו שעווה רותחת, שלאחריה נתלשו בכוח שערותיו של הנער. דבר שהפך אותו, ללעג, בשמו החדש "פראק פעארך".
זה לא סוד שכאן אצלנו נערכו לא פעם ניסיונות על אנשים ללא ידיעתם. דוגמת הניסוי שערכו כאן על 700 חיילים, בסוף שנות השבעים, במטרה למצוא נוגדן מפני "האנתרקס". אפילו הכרתי אחד מהם באופן אישי... היה זה עוזי משולם והסיפור הידוע, שחבש לראשו פאה, כתוצאה מאותו ניסוי, שממנה נשרו כל שערותיו. ניסיונות ומחקר נעשו בתחילת שנות השבעים על אנשים, חולי מחלת הכולרה. מגפה זאת, איימה להתפשט אז בארץ. הניסיונות נעשו בבית החולים "צהלון" לשעבר. שם, בחצר האחורית, עמדה חוות קופים, שעליהם נעשו הניסויים החסויים.



בהחלט מלודרמה עצובה, על ילדות ונעורים. ולא מפליא שאת ספר הביכורים, כתבתי על בלוז לאלימות.. בנעורי חשבתי שכשאגדל אכתוב סאטירה, על התנהגות המין האנושי ומעשיו. כך ראיתי את העולם. אבל עתה בזקנתי, אני חושב שאכתוב התנצלות. ואולי היה זה חלום .


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל