הבלתי נשכחים: "סיינפלד" ו"מישהו מטפל בך?"

רצוני לדון בשתי סדרות הטלוויזיה: סיינפלד ומישהו מטפל בך, ולבחון בעזרתן את פניו השונים של ההומור. הניתוח שלי הוא לשם הבידור, וכל חובבי ההומור מוזמנים לקרוא ואני מקווה, גם ליהנות.

עתה כשהתוכנית האחרונה של סיינפלד כבר שודרה מזמן, והיא עומדת בפני סכנת שכחה, הגיע הזמן לערוך לה ניתוח שלאחר המוות ולשאול בקנאה מה נתן לתוכנית זו חיים כל כך טובים ומדוע הפכה לסדרה המצחיקה בכל הזמנים.
ברגסון, בנתחו את הצחוק גילה לנו שמקורו הוא בתפיסת האבסורד, המגוחך, המגושם, המנוגד לשכל הישר של מצב או אירוע מסוים. הצחוק הוא למעשה תגובה אנושית שכלית לגילוי של "משהו שהוא לא בסדר".
ישנם אומרים שגדולתה של סדרת סיינפלד בדברים הקטנים, הטריוויאליים, הלא חשובים שבה, זהו סיפורם של אנשים שלא קורה להם כלום בחיים ושכל רצונם לשמור על מצב דברים זה ולהימנע מכל פעולה העלולה להפריע לשלווה מטומטמת זאת. ובאמת האם יכול להיות דבר מקומם יותר מזה, מנוגד יותר לתפיסה של האדם המודרני, המחפש משמעות, המאמין שחייו לא חולפים לריק, השואף להעשיר את חיי הרגש שלו. הסדרה מציגה חבורת אנשים שפויים, רגילים, כמוני כמוך, שממש לא מחפשים לעשות שום דבר עם החיים שלהם, מאשר למשוך אותם ולבזבז אותם על שטויות?! אין דבר מסוכן יותר בעיניו של האדם המודרני, חסר הדאגות הממשיות, מאשר להיקלע לתוך חיים חסרי משמעות, חסרי מטרה, של שטויות! אז מה הפלא, שהאדם המודרני, היושב מול הטלוויזיה שלו, צוחק שוב ושוב למראה הצגת מצב מקומם זה, שהוא חותר בכל מאודו להימנע ממנו?!
הם אינם עושים פרצופים מצחיקים, הם לא נופלים וקמים מחדש, הם עושים הרבה יותר מזה: כל חייהם, כל מהותם וכל פעולותיהם, הם שטות גמורה, חתירה בלתי נלאית לעבר ריקנות, התרחקות ממהות, מהעשרת חיי הרגש.
בתוכנית מצליחה אחרת, "נישואין פלוס", הייתה הדרך למטה לעבר השלת כל ערך וניפוץ כל דבר חשוב, חדה ובוטה. לעומת זאת בסיינפלד, הדרך לגילוי שכבות אינסופיות של צביעות והתחסדות, למטרה "הנעלה" של ריקנות וסיפוק צרכים חומריים נמוכים, היא איטית מאוד, ומצליחה לעורר כל פעם מחדש גלי צחוק. הצופה מופתע שוב ושוב לגלות שבאמת מאחורי כל זה מסתתר אפס אחד גדול. ומפני שכל חייו חונך להסתיר את האפסיות הזאת ולהעלים אתה מחייו, הוא נבוך עד כדי כך, שהוא פורץ בצחוק רועם!
פעם אפילו השתמשתי בטכניקה של האבסורד הקיצוני הזה, כדי לנגח מישהו.
שוחחתי עם מושבניק, קרוב משפחה של חבר, שביקשתי לברר אצלו, את נזקי חומר הריסוס, שהוא, בתור חקלאי, מרסס בו את הפירות שלו.
בשלב כלשהו בהסברו, הוא ביקש להדגים את מהות הריסוס, בהבדל שבין אמולסיה לבין תערובת. כשגיליתי קצת חוסר הבנה בעניין, שאל: "איך אתה לא מכיר את זה, מה בדיוק המקצוע שלך?" כמובן שנעלבתי וכדי לעקוץ אותו אמרתי: "מהנדס כימיה!" הוא היה מופתע וגם נבוך, כי לא חשב שאני בעצם צוחק אתו. האמת שמה שעלה לי בראש, זה הסצנה מסיינפלד, שבו ג'ורג' מתחזה לביולוג ימי כדי להרשים את חברתו, ונאלץ בסוף "להוכיח" את הדבר....


האישה שבחבורה, איליין, היא האסרטיבית מבין כולם.
בפרק "הנאצי של המרק", היא מצליחה להחזיר לבעל מסעדת המרקים המצליח, כגמולו, ואף לצעוק, בדיוק כפי שהוא עשה לה: NEXT!. כל זאת קורה, כשבאבחה של מזל, היא מגלה את המתכונים הסודיים של מסעדת המרק של ה"נאצי". היא מפרסמת אותם ברבים ובכך מחסלת את יצירת הפאר הזאת, שהניו-יורקים (ועכשיו גם בארץ), כל כך סוגדים לה: מסעדות!


וכמובן, הקטע הקומי הקלאסי, ג'ורג' שרוע על הרצפה, במכנסיים מופשלות, אחרי שהגיח בבהלה מהשירותים, כדי לענות לטלפון של עובדת לשכת התעסוקה. זאת אחרי, שנתן לה את הטלפון של סיינפלד, בתור הטלפון של מקום העבודה שאליו פנה וסרבו לקבלו.
כל זאת עם הצעקה הבלתי נשכחת, לקרמר, שעונה לטלפון ואינו מודע לבקשה של ג'ורג' מכולם: שכשיענו לטלפון יגידו תעשיות ונדליי.: SAY Vandelay Industries!


אל סדרה מיתולוגית לא פחות, "מישהו מטפל בך", אני רוצה לגשת מנקודת מבט פסיכולוגית, ובעצם לרדת לשורשי ההומור והצחוק.

אנחנו צוחקים על קפטן פיקוק (גיבור הסדרה "מישהו מטפל בך"), מתוך הדעות הקדומות שהטמיעו בנו, עוד מהילדות. מאמינים שכל מי שמנסה להתבדל ולהתלבט הוא נאד נפוח.
ההרגשה הזאת של חשיבות, שהוא עוטה על עצמו, מעוררת בנו לעג. אבל למעשה אנחנו צריכים ללעוג לעצמנו. לחינוך המוטעה שקיבלנו. שכן אנחנו כולנו צריכים להרגיש חשובים. כל אחד ואחד מאתנו הוא יצור נפלא, שנברא בצלם אלוהים. ללעוג לאחר, פירושו ללעוג לעצמנו. אנו לועגים לעצמנו, בגלל שלימדו אותנו, בתור ילדים, שאנו לא ראויים לאהבה אוטומטית, אלא יש לנו כל מני פגמים, שאנו צריכים לתקן ולהסתיר. הלוואי שכולנו נוכל לאמץ לעצמנו את ההרגשה הנעלה הזאת, של חשיבות עצמית. הדבר גם יגרום לנו להתנהג בהתאם. להתנהג כמישהו חשוב, מישהו שלא יזלזל או יפגע באחרים, אלא יתייחס גם אליהם בהתאם, כאנשים ראויים להימצא בחברתם. נוכל לאמץ לעצמנו רוח של אמונה, שנאפשר לעצמנו מחשבות מעודדות, שתגרומנה לנו למצוא את האני הגבוה שלנו ולהשקיע בו. זאת במקום ללעוג ולרפות את ידי כולנו.


למעשה צוחק מי שצוחק אחרון. שכן הגישה של התעלות שמפגין פיקוק, היא ביטוי להתרוממות רוח, מעל לממוצע, מעל למקובל, מעל לקול ההמון המדכא.
הלוואי שכולנו נסגל לנו אותה גישה של רוממות רוח, מעבר לממוצע המדכא של החברה שלנו, שנוהגת ללעוג לכל יוצא דופן. קפטן פיקוק מנסה להתרומם מעבר לגשמיות המרתקת אותנו לקרקע. הוא מנסה להתרומם על כנפי הדמיון. הוא מגלה בעצם את העצמי העליון, שיש בכל אחד מאתנו ואנו מדכאים אותו.
למרות שהצחוק הוא בריא, לא פעם הוא ביטוי ללעג פוגעני. לעג זה מיועד להעמיד במקומו, את מי שאנו חושבים שהוא יוצא דופן. אבל בכך אנו בעצם מכחישים, את עצם היותנו, אנו, מיוחדים. שכן כל אחד מאתנו הוא ייחודי ובעל יכולת לתרום לעולם ואפילו להדהים אותו. אבל רק מי שהתמזל מזלו, ובילדות העניקו לו הרגשה שהוא ראוי שקולו יישמע, יגיע למימוש עצמי. רובנו דוכאנו, בדרך זאת או אחרת, וכשבגרנו פחדנו להתלבט ולהביע את העצמי המיוחד שלנו. העדפנו תמיד להתיישר עם הכלל ולהתכופף...
אנחנו יכולים להתהלך בעולם הזה, כיצורים מוגבלים, עם שיפוט ומחשבות על אסונות ורעות חולות. ואנחנו גם יכולים להתעלות מעל כל אלו, לחשוב טוב ואז יהיה טוב.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל