הבוס

הוא הגיח לעולם כ'תאונת עבודה'. את אביו הוא לא הכיר, ואילו באימו הוא התבייש. אחיו שמוליק עצמון, שחקן התיאטרון היידי, שימש לו כאב. הוא מרגיש כשגריר ישראל ואינו מתנצל על שהייתו רבת השנים בפולין. סיפורו החושפני של יוסי וירצר (67) המנכ"ל של "הולידיי-אין" בקרקוב, פולין.

"בוס" - כך מכנים העובדים את יוסי וירצר, המנכ"ל הכול יכול של מלןן "הולידי אין" בקרקןב. "עבורי תואר 'בוס' יש קונוטציה של עבדות מההיסטוריה האמריקאית. שאלתי את העובדים 'מדוע אתם פונים אלי בכינוי זה?' הסבירו לי שלקרוא לי 'מיסטר וירצר' זה יותר מדי רחוק. לקרוא לי 'יוסי" זה יותר מדי קרוב. בוס זה הכי נוח. משהו באמצע. (מחייך) התפשרתי".
ליוסי וירצר, צבר יליד תל אביב, התוודעתי בקיץ האחרון בעת חופשה משפחתית בקרקוב היפה שבפולין. לא היה קל לתאם עם וירצר פגישה לצורך הריאיון. הוא עסוק עד מעל הראש. "תראה", הוא אומר, "זה לא רק המלון הזה. יש לי עוד עסקים. אני מייצג משקיעים בשלושה פרויקטים. שניים כבר קיימים, שניהם בוורצלב. אחד מהם זה DOUBLE TREE BY HlLTON שאני מאוד גאה בו כי אני מעורב בו ממש מההתחלה. פרויקט נוסף הוא מלון הבוטיק Granary . ובנוסף הולך ומוקם פה בעיר מלון 'מריוט' שעומד להיות המלון בהא הידיעה בקרקוב".
 

דור שני לשורדי שואה

הוריו של וירצר, ילידי העיירה בילגורי שבפולין, נמלטו לרוסיה בשנת 1939 בעת שהנאצים פלשו לפולין, והוגלו לסיביר. "בתום המלחמה שבו הוריי לפולין והתגוררו בקרקוב. בשנת 1948 הם עלו ארצה עם שלושת ילדיהם, שתי בנות ובן. אני נולדתי בארץ". אביו של וירצר היה מנהל הבנק של העיירה, וגם שימש כמנהל בית-הספר העברי. "אבא היה ציוני מסורתי. אחיותיי ואחי ידעו עברית עוד טרם עלו ארצה".
וירצר לא זכה להכיר את אביו. "אבא נפטר כשהייתי בן 10 חודשים. נולדתי בטעות. אמי הייתה בת 50 כשהביאה אותי לעולם". ילדותו של וירצר לא הייתה קלה. כבן זקונים הרעיפה עליו אמו אהבה יתרה שהפכה להיות 'חונקת'. "את תרומתה של אמי לחיי אני יכול להעריך רק היום, כשהתבגרתי. כשהייתי ילד או נער חשתי יותר בושה מאשר אהבה או הערכה אליה. אימי הייתה מדברת אלי ביידיש בלשון נקבה. היא הייתה מבוגרת מאוד ולא נראתה יפה כפי שאימהות של חבריי נראו".
את דמות האב, שהייתה חסרה לוירצר, תרם אחיו שמוליק עצמון, שחקן התיאטרון היידי שמבוגר ממנו ב-22 שנים. "שמוליק אחי איזן את הדברים מול אימי. הוא היה כבר היה שחקן מפורסם, ואני התגאיתי בו". הייתה תקופה בה וירצר חשב ללכת בעקבות אחיו השחקן. "עד גיל 20 חשבתי שגם אני אהיה שחקן, אבל בתוך תוכי, הבנתי שזה לא נכוו עבורי, שאני רוצה למצוא את הדרך שלי".
 

 

הקפיצה הגדולה

שיחתי עם וירצר מתקיימת במשרדו הצנוע בבית המלון "הוליד" אין". הוא מציג לי בגאווה תעודת הוקרה שקיבל לא מכבר על שירותו כמאבטח מטוסים בה נכתב כי התעודה מוענקת לו "לאות הערכה על שירות מופתי ביחידת מאבטחי המטוסים הממלכתית".
ניכר בו בוירצר כי קביעת מטרות והשגתן היא דרך חיים עבורו. "בגיל 27, חודשים ספורים אחרי שהתחלתי לעבוד, הייתה לי שיחה עם רואה החשבון של המלון. הוא שאל אותי מה התוכניות שלי לעתיד. עניתי לו שאני רוצה להיות מנכ"ל של מלון".
וירצר מחליט ללמוד מינהל בתי מלון בטכניון ומתמנה לסמנכ"ל המלון. זמן קצר אחר-כך הוא מתמנה לסמנכ"ל "שרתון ישראל" ולאחראי על הפיתוח העסקי של הרשת בישראל. כשנפתח מלון "שרתון סיטי טאואר" ברמת-גן, הוא מונה למנהלו. כאשר הפך אלי גונן, לשעבר מנכ"ל משרד התיירות ולימים נשיא התאחדות המלונאים, למנהל "שרתון ישראל", אולץ וירצר לעזוב את הרשת. "ניהולו של גונן היה כושל. החברה החלה להפסיד. הדרך בה התנהלה הרשת לא מצאה חן בעיניי ויחסיי עם הרשת הסתיימו". לאחר 20 שנות עבודה ברשת "שרתון" הצטרף וירצר לרשת "פארק פלאזה" האירופאית, ומתמנה לסמנכ"ל האחראי על הפיתוח העסקי של הרשת בכל אירופה. "שלחתי לגונן מכתב תודה על כי גרם לי לעזוב מאחר והשתכרתי פי שלושה מאשר ברשת 'שרתון'''.
 

מביטחון למלונאות

את שירותו הצבאי עשה וירצר כלוחם בסיירת "שקד". בתום שירותו התקבל ליחידת אבטחת המטוסים ב"אל-על". "בעבודה כמאבטח גיליתי את החיים הטובים של חוץ לארץ. שיכנו אותנו עם הצוותים של "אל-על" במלונות של 5 כוכבים ברשתות הכי נחשבות".
וירצר, 'איש רעים להתרועע', שוחח אז רבות עם עובדי המלונות ושם נזרע הזרע לעיסוקו המקצועי בעתיד. "החלטתי לעבור לניו-יורק ולעבוד כמאבטח בשדה התעופה 'קנדי' וגם לקחת קורסים כלליים באוניברסיטה, בעיקר כי רציתי לנתק את 'חבל הטבור' מאימי. אבל לא אהבתי את ניו-יורק ולאחר שנתיים שבתי ארצה".
עם הגיעו ארצה החל וירצר לחפש א עצמו. "העבודה בביטחון שיעממה והחלטתי לקחת קורס של פקידות קבלה בבי"ס למלונאות "תדמור". אני מוכרח להתוודות כי ממש שנאתי את הלימודים". עם סיום לימודיו החל וירצר את עבודתו במלון "שרתןן" בתל-אביב שנפתח בשנת 1977, והתאהב במקצוע. הוא עושה סטאז' בכל מחלקות המלון ומפתח את עצמו בענף. "מוניתי לחשב המלון לאחר שלקחתי קורס בהנהלת חשבונות. הצטיינתי במה שעשיתי וסומנתי על ידי ההנהלה הראשית בחו"ל. הכניסו אותי לתוכנית הדרכה בתוך הרשת למשך שנתיים. למדתי את כל הנושאים הקשורים לענף המלונאות: ספקים, לקוחות, מכירות ועוד. את הניסיון המעשי רכשתי 'דרך הרגלים' בתוך רשת המלון".
עם תחילת עבודתו במלון "שרתון" נישא וירצר, לאם שלושת ילדיו, אותה הכיר בארצות-הברית, ושנים לאחר מכן הם נפרדו. "אלה לא היו יחסים קלים. היא באה מתרבות אמריקאית ולא הסתדרה בארץ. לקח שנים עד שדיברה עברית ... רק כשהילדים באו לעולם והתבגרו, הם לימדו אותה את השפה".
 

 

קרקוב

לאחר 3 שנים ברשת "פארק פלאזה" נשלח וירצר לקרקוב בניסיון לרכוש מלון הנמצא בפשיטת רגל. "שמחתי", הוא מספר, "הרגשתי כי יש פה סגירת מעגל של משפחתי שהתגוררה בעיר טרם עלייתה ארצה".
וירצר מגייס שני אנשי עסקים פולניים ובכוחות משותפים הם משקמים את המלון החל משיפוצים וכלה בהחדרת מצוינות בשירות ללקוחות. וירצר הפך מנכ"ל המלון ב-2005 ותוך תקופה קצרה הוכפלו רווחי המלון ואף יותר. וירצר לא קפא על שמריו והקים מיזם שמכניס למלון רווחים נאים. "הייתי הראשון לראות את הפוטנציאל העסקי של משלחות הנוער והמשפחות המגיעות לטיולי שורשים. פתחתי מטבח כשר למהדרין אבל מעבר לזה היה פה מסר חזק על הקשר האמיץ שלי לישראל וליהדות שהעברתי דרך המלון". וירצר הוא איש אמיד שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו ואינו מוצא סיבה להתנצל על כך. "נכדיי כבר מסודרים הודות לי".
לפני שנים אחדות שקל וירצר לחזור ארצה ולנהל את עסקיו מכאן. "היום עם הטכנולוגיות המתקדמות אתה נמצא במרכז העניינים מכל מקום. אני עורך ישיבות הנהלה דרך הסקייפ והכול מתנהל על הצד המקצועי הטוב ביותר". אבל אז הוא פגש את גושה, בת זוגו הפולנייה. גושה היא מתורגמנית לאנגלית ולספרדית וכך מוצאים עצמם השניים מסתובבים באירופה בעקבות עבודתה, ובמיוחד בספרד.
 

 

נציג המדינה

במעמדו כמנכ"ל מלון בפולין, שמשפחתו שרדה את השואה, מרגיש וירצר כי זו המתנה הגדולה ביותר שיכול היה להעניק לאימו. "אני בטוח כי אימי הייתה מאושרת במעמדי ולו רק בגלל שהעובדים הפולנים קוראיםלי 'בוס'. היא שנאה את המדינה שהתנכרה לה. מעולם לא שבה לכאן. כשהיו מדברים על פולין בנוכחותה, היא הייתה יורק לרצפה".
אנטישמיות? בעניין השנאה ליהודים יש לוירצר השגות. "יש בפולין אנטישמיות, אבל הרבה פחות מאשר בצרפת, בבלגיה בשוודיה או בנורווגיה".
ומה בעניין החוק הפולני להכחשת השואה? אני שואל את וירצר. "זה לא חוק. זה חוקן". משיב וירצר "הפולנים מנקים את הבושה דרך מערכת העיכול. כאן בקרקוב, שזו עיר אוניברסיטאית שיש בה 180,000 סטודנטים, רבים אינם מסכימים עם דרכה של הממשלה הפולנית".
למרות שמזה שנים מרכז החיים של וירצר הוא בפולין, הוא חש שהוא יותר ישראלי מאשר פולני. הוא אפילו נעלב מעט מהשאלה לישראליותו.
"שלא תבין, איני סובל פה. אני אמנם יותר מ-18 שנה בחו"ל אבל הלב שלי בישראל. אין לי פה חברים ואיני מדבר פולנית. כל המשפחה והידידים שלי הם בארץ כולם מגיעים לכאן, ומדי פעם אני מגיע אליהם. אני מרגיש כשליח המדינה כאשר מגיעים למלון כל ה- V.I.P מישראל ומתפוצות העולם היהודי בעת "מצעד החיים". אני גאה בזה שאני ישראלי ואיני מסתיר זאת".
 

 

הציור כתרפיה

"אני מנכ"ל המלונות הכי טוב מבין הציירים, והצייר הכי טוב מבין מנכ"לי המלונות", אומר וירצר ומראה לי בגאווה תמונות של ציוריו בטלפון. "עד גיל 50 הציור בכלל לא היה על הפרק. כילד אפילו שנאתי שיעורי ציור. כשהייתי בלונדון הרגשתי בודד ומסכן, ובעצת חברי לקחתי מספר שיעורי ציור. לא כל כך הצלחתי בציור אבל הרגשתי שהעיסוק מכניס אותי לרוגע. מאז חל שיפור בציוריי ובקרוב אני מתכנן להציגם בתערוכה". וירצר מתייחס למעמדו כסבא. "איני רואה את נכדיי לעיתים קרובות, אבל אני סבא מאוד פיסי, אני מחבק, מנשק ומפנק. (צוחק) אצלי הם אוכלים שוקולד חופשי למורת רוחם של הוריהם".
וירצר הוא גמלאי מבחינת גילו, אך עדיין עובד במלוא המרץ. "אני מניח כי בעוד 10 שנים אמצא את מקומי על מרפסת עם נוף משגע ואני עם מכחול ביד מצייר, כשלצדי בת זוגי. מי יודע, אולי אמשיך לתת ייעוץ והדרכות בתחום המלונאות".
 

אני פה-הלב שלי שם

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל