פנטזיה

שעת צהריים אני רעב, אני צמא, פתחתי המקרר אך תכולתו אינה מזמינה וגם אין בי חשק לקדוח לי תבשיל או מאפה שהוא. אמרתי לעצמי: "אלך למסעדה ושם אבחר את אשר יחפוץ לבי". ירדתי לחנייה לכיוון הרכב ולפתע אני שומע קריאה מכיוון לא מזוהה: "שוקי! שוקי שוקי!" אני פונה אנה ואנה ואין איש בסביבה. אני ממשיך ללכת ושוב בקול חזק יותר "שוקי שוקי! אני פה למעלה..."

פנטזיה
שעת צהריים אני רעב, אני צמא, פתחתי המקרר אך תכולתו אינה מזמינה וגם אין בי חשק לקדוח לי תבשיל או מאפה שהוא. אמרתי לעצמי: "אלך למסעדה ושם אבחר את אשר יחפוץ לבי".
ירדתי לחנייה לכיוון הרכב ולפתע אני שומע קריאה מכיוון לא מזוהה: "שוקי! שוקי שוקי!" אני פונה אנה ואנה ואין איש בסביבה. אני ממשיך ללכת ושוב בקול חזק יותר "שוקי שוקי! אני פה למעלה..." אני מעיף מבט אל על ומהחלון של הקומה החמישית אני רואה דמות אישה בפיג'מה, חצי פרועה חצי חשופה, "כן! כן! זו אני תעלה אליי בבקשה! בבקשה! אני רוצה שתעזור לי".
לא האמנתי לעצמי ולא לאירוע שזה עתה קורה. האומנם? פניתי אנה ואנה, הרהרתי אולי היא מכוונת לאחר, אך אין איש בסביבה. שאלתי "אלי את מדברת?"
"כן! כן! תעלה אלי בבקשה אני רוצה שתעזור לי".
הרהורי עבירה נצנצו במוחי ולעצמי אמרתי "האומנם? הנה! הנה! הנה זה בא! הנה הפנטזיה שלי עומדת להתגשם"...
נער הייתי וגם זקנתי וסיפורים מסיפורים רבים ושונים שמעתי וקראתי על פיתויים של נשים שכנות, במעליות, בחדרי מדרגות, בחצר הצדדית ועוד כהנה וכהנה, אך לי מעולם זה לא קרה והנה היום! היום זה היום הודו להשם אין ייאוש בעולם כלל.
חוזר אני על עקביי נכנס למעלית בריגוש, בתקווה בציפייה דרוכה. מה היא מזמנת לי? האומנם? או חלמתי חלום?
אני מגיע לדירתה. הדלת פתוחה ואין איש ואין אישה. אני סורק את הסלון את המטבח ואין אף אחד. אך קול חרישי, חלוש, רומנטי משהו מתגנב לאוזניי: "אני פה! אני פה! בוא בבקשה! אני פה, בוא בבקשה!" סקרנותי גוברת ודמיוני מרקיע שחקים. הריגוש בי עולה ונוסק לרקיע. אני נכנס לחדר אחד ואין איש, נכנס לעוד חדר ואין איש. דמיינתי בטח היא שרועה במיטתה ומחכה לי. כמה אומץ יש לה. ומה אם אסרב לה? איך תקבל את זה? ואולי תפיל עליי אשמה כאותה אשת פוטיפר ואז מי יאמין לי? מילה שלה נגד הכחשה שלי.
בליל של הרהורים ומחשבות ריצדו במוחי, וקולות סותרים ונוגדים מדברים בי בערבוביה. קול אחד אומר לי "ברח! ברח לך מי יודע מה תהיה אחריתה". ואולי זו מלכודת? ואולי מלכודת דבש? ובעיני רוחי מרצדות כותרות בעיתונים ובמהדורות החדשות על שכן נורמטיבי, ממש אבל ממש נורמטיבי כמו השכן ממול, כפה עצמו על שכנתו וביצע בה זממו... למרות שאין בי לא זימה ולא היה בי שום זמם, ואז לך תוכיח שאין לך אחות... ואז נמצאתי בצרה צרורה (במיוחד בעידן me too) אך במקביל קול אחר מעודד אותי קדימה! קדימה! גש! גש אליה!. מתי קרה לך כזה דבר? נסים הרי לא קורים בכל יום.
ושוב נשמע הקול החרישי החלוש הרוטט הרומנטי משהו "בקשה בבקשה בוא אני פה...". אני נכנס לעוד חדר ובחשכה אני רואה צללית של דמות מכווצת, מפוחדת, נדחקת לפינה ונשענת על אדן החלון כמו בכוננות לפני קפיצה. אני מביט בה ומנסה להבין מה קורה פה? מה היא מזמנת לי? מה היא רוצה ממני?
"נכנס חתול לדירה אני פוחדת" היא ממלמלת. אני שוב סוקר את הדירה, אין חתול ולא כלב מה קורה פה? האם זו הדרך להזמין גבר למיטתה?
אני טירון. מעולם לא קרה לי כזה דבר. איני מבין את כללי המשחק ואיני מכיר את הקודים. אולי זהו תרגיל? ואולי ככה מתחילים... ככה מפתים... ואני פשוט טירון תמים ואיני מבין רמזים, ברורים ככל שיהיו. אולי רצתה שאחבקנה, שארגיע אותה ומכאן הדרך סלולה וזוהי הדרך שלה... שלהן . . .
בין לבין, בטרם אפענח את החידה, אני מבחין בחתול שחור כפחם, פרוותו עבה וקטיפתית, עיניו תכולות כתכול עיני, חתול כזה יפה, אצילי, פרוותי... חלומה של כל אישה. חלומו של כל סלון להתקשט בו. צועד בצעדים מדודים ומהוססים, ראשו רכון, מבטו שפוף, וזנבו מקופל בין רגליו יצא לו מאי שם, פוסע לכיוון הדלת. נעצר לפתע הרים ראש ותקע בי מבט של נעלב של נפגע עד עמקי נשמתו, שאשה קטנה פוחדת נרגשת ונרעשת מנוכחותו, כאילו היה הוא חייה טורפת . . . .
ואף אני, כמו החתול, מעט מבויש, מעט מאוכזב ומבולבל, קיפלתי זנבי ויצאתי מהדירה.
ובכל זאת באתי על סיפוקי. סיפוק אחר של דבר מצווה, סיפוק על שעזרתי לאישה קטנה, מפוחדת ומבוהלת ושחררתי אותה מחרדתה.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל