אנשים טובים לכל אורך-הדרך, אנשים טובים מאד ! ! ! סיפור אנושי אישי שלי

תִפְקְחוּ אֶת הָעֵינַיִים, תִסְתַכְּלוּ סָבִיב מִסְבִיבְכֶם כָּול הַטוֹב וְכֹּל הֶחָבִיב הַשָׁכֵן נִכְנַס בַּבּוֹקֶר עִם כַּמָה לַחַמָנִיוֹת הַשְׁכֵנָה פֹּה מִזַמֶרֶת "כַּמָה טוֹב לִחְיוֹת" פִּזְמוֹן אֲנָשִׁים טוֹבִים לְאוֹרֵךְ הַדֶרֶךְ אֲנָשִׁים טוֹבִים מְאוֹד אֲנָשִׁים טוֹבִים יוֹדְעִים אֶת הַדֶרֶךְ וְאִיתָם כְּדַאי לִצְעוֹד

אנשים טובים לכל אורך-הדרך, אנשים טובים מאד ! ! !

סיפור אנושי אישי שלי

מאת: יגאל בור

נעמי שמר
פזמון ולחן: נעמי שמר
מילות הנוסח למטה: יגאל בור

תִפְקְחוּ אֶת הָעֵינַיִים, תִסְתַכְּלוּ סָבִיב
מִסְבִיבְכֶם כָּול הַטוֹב וְכֹּל הֶחָבִיב
הַשָׁכֵן נִכְנַס בַּבּוֹקֶר עִם כַּמָה לַחַמָנִיוֹת
הַשְׁכֵנָה פֹּה מִזַמֶרֶת "כַּמָה טוֹב לִחְיוֹת"

פִּזְמוֹן
אֲנָשִׁים טוֹבִים לְאוֹרֵךְ הַדֶרֶךְ
אֲנָשִׁים טוֹבִים מְאוֹד
אֲנָשִׁים טוֹבִים יוֹדְעִים אֶת הַדֶרֶךְ
וְאִיתָם כְּדַאי לִצְעוֹד

אִישׁ אֶחָד פִּינָה לִי דֶרֶךְ בִּשְׂדֵה קוֹצִים,
אִישׁ אַחֵר הֶרְאָה לִי אֵיךְ מְתַדְלְקִים
וְאִישָׁה טוֹבָה אֵחָרֵת לִי בִּישְׁלָה דָגִים
וַאֲנָשִׁים רַבִּים בַּדֶרֶךְ הֵאִירוּ לִי פָּנִים

פִּזְמוֹן
אֲנָשִׁים טוֹבִים לְאוֹרֵךְ הַדֶרֶךְ
אֲנָשִׁים טוֹבִים מְאוֹד
אֲנָשִׁים טוֹבִים יוֹדְעִים אֶת הַדֶרֶךְ
וְאִיתָם כְּדַאי לִצְעוֹד

רוֹפֵא אֶחָד בָּרֶכֶב הִצִיל-לִי אֶת הַחַיִים...
וְאָחוֹת-רַחְמָנִיָה רִיפְּאָה לִי אֶת-הַפְּצָעִים,
וּפְקִידָה כֹּה נֶהֱדֶרֶת מִילְאָה-לִי הַטְפָסִים
וּשְׁרַבְרָב יָשָׁר וְטוֹב הֶחֱלִיף לִי תָ'בְּרָזִים

פִּזְמוֹן
אֲנָשִׁים טוֹבִים בָּאֶמְצַע הַדֶרֶךְ...

אתמול, יום ג', 23 באוקטובר 2018 האנשים שפגשתי עשו לי יום מאושר. והנה סיפור מרגש, מצחיק ומאד אנושי. וכך זה מתחיל:
שילשום, ביום ב' 22 לחודש היה יום נורא. כל מה שניסיתי לעשות נכשל, ואם זה לא מספיק, גם היו אי הבנות קשות ביני ובין בני משפחתי והכול בגלל דהן קומר מנפאל, המטפל של רעייתי ושלי.

דהן (דני, בביתנו) הוּא אב הבית. הוא קונה, מבשל, מגיש, קונה מנקה, משקה את הגינה והוא-גם הנהג שלנו. אנחנו אוהבים אותו מאד והוא נחשב בן המשפחה. לפני כחודשיים אמו של דני נפטרה בעיר קטמנדו. עם קבלת הידיעה אמרתי לדני שהוא חייב לנסוע מיד הביתה ולהיות עם המשפחה בשעת המשבר הזאת. דני שמח ובכה: "איך אני יכול לנסוע לאבא אם אתם תישארו לבד?" הוּא שאל. הרגעתי אותו והבטחתי שחברת כוח-האדם שמטפלת במשפחה תפתור את הבעיה. (אני-לא האמנתי למשמע אוזני, אבל הוּא רצה להאמין) .
• "אבל לקנות כרטיסי טיסה ולקבל ויזה חזרה לישראל זה
קשה וצריך הרבה זמן" הוּא אמר.
• "אין בעיה" הרגעתי אותו. בשביל זה יש "גוגל". ומיד ניגשתי למחשב וחיפשתי חברת נסיעות בכפר-סבא. הגורל העלה את חברת "איסת"א". טלפנתי לשם וגברת נחמדה שדיברה עברית בהגייה רוסית ענתה לי. הסברתי לה שמדובר בצורך להביא את המטפל שלנו בהקדם להודו. הצצה בלוח הטיסות והתשובה הייתה: " מחר אחרי הצהרים יש מטוס רוסי להודו".
התקשרתי למשרד "תשבץ" וסיפרתי לפקידה על הצורך לשלוח את דהן קומר יונג'ין ללוויית אמו בקטמנדו.
היא אמרה שהיא שולחת למחשב שלי טופס היתר ליציאה מהארץ כדי לקבל רישיון כניסה בחזרה לישראל, בסוף "חופשת מולדת.
את הטפסים החתומים יש להביא למשרד הפנים, כדי שידביקו לדרכון אשרת כניסה מחדש.
קפצנו לרכב שלי ודני לקח אותנו למשרד איסת"א.
השעה היתה שתיים-עשרה וחצי בצהריים, ובמשרד-הפנים בכפר-סבא סוגרים שירות לקהל בשעה אחת בצהריים.
תהליך רכישת כרטיסי טיסה נמשך לא יותר מרבע שעה. היעילות של סוכנת הנסיעות הייתה מופלאה ונעימה. רצנו לרכב (דני רץ ואני עם המקל ביד קִרְטַעְתִי אחריו) ותוך כַּמָה דַקוֹת הָיִינוּ בכניסה לסניף משרד-הפנים. על הדלת של המשרד היה שלט-מחשיך-עיניים: "סגור".


דפקנו על הדלת (אני דפקתי וגם ליבו של דני). הַדֶלֶת נִפְתְחָה וּפָנִים תְמֵהוֹת הֵצִיצוּ בַּמֵאָחְרִים.
• "עַכְשָׁיו כבר סגור. תבואו ביום ראשון" לחש הפה שמתחת העיניים התמהות. - (זה היה ביום חמישי, ובשישי ושבת זה סגור, והלוויה בקטמנדו תתקיים ביום שבת).
דיברתי אליו בלשון-מהירה (לפני שהוא טורק את הדלת לפנים שלי):
• "אמא של המטפל שלי נפטרה היום וב-שבת תהייה הלוויה בקטמנדו, אנחנו צריכים שתתנו לו היום רישיון -חוזר לכניסה לישראל".
"הפנים-התמהות" הוריד את הכיפה מהראש, גרד את הקרחת ואמר: "תיסעו לשדה- התעופה שם המשרד שלנו פתוח כל היום".
הפעם גדי נתן לי יד וגרר אותי מהר לרכב. הגענו לשדה התעופה עם בּוּרוּת בקשר למה שאנחנו מחפשים. התחלנו ללכת מהחניה. דיילת שעברה נשאלה איפה משרד-הפנים של הנמל-תעופה. היא המשיכה ללכת תוך קריאה: "בבניין הראשי, קומה שלישית, מימין למעלית" והיא התרחקה. צעקתי אחריה: "תודה רבה" היא המשיכה בהליכה תוך שהיא הרימה את היד הימנית ונפנפה-שלום לכיוון שלנו.
• "יה, רואים שהיא דיילת במטוס, תראה איך היא טסה על הארץ" - אמר לי דני. צחקתי לעצמי וחשבתי: "הממזר הציץ ונפגע, אבל יודע להתבטא גם בעברית".
כשהגענו לסניף משרד-הפנים, ניגבתי אבק מהמקל, בחנתי את יציבותו ונשענתי על דני. "כשיראו מטפל-זר של איש זקן ומסכן... ואולי ירחמו..." חשבתי בליבי...
לא טעיתי. מישהו מהפקידות (זכר בין נקבות) שאל מה אנו צריכים. כאשר הם שמעו הם נפנפו בראשם ואמרו:
• "כאן זה לא משרד-הפנים כאן לא נותנים אשרות כניסה"
• "סליחה - אמרתי להם – אם אתם לא נותנים אשרות-כניסה, למי אתם שייכים?".
• "אנחנו שייכים למשרד-הפנים אבל זה לא מתפקידנו לתת אשרות כניסה "לחשה לי גברת אחת בנימה: "מָה-אִכְפַּת-לַבַּת-שֶׁל-אִמָא-שֶׁלִי...".
• "סליחה (פעם שנייה שאני מתנצל בתוקף...) במשרד-הפנים בכפר-סבא אמרו שֶׁבְּ"חֵרוּם" אתם כן נותנים אשרת כניסה...!!!" (שקר-לבן. המילה חֵרוּם לא הועלתה בכפר-סבא...).
"תסתכלו עלי, אני בן-שמונים, ("עד מאה-ועשרים" אמרו כל העומדים מסביב) כאן על-ידי, עומד המטפל שלי. קוראים לו דני, אמא שלו נפטרה הבוקר ואני רוצה לתת לו חופשת מולדת, אבל בלי אשרת-כניסה מחודשת הוּא לא יוכל לחזור לישראל, ואם אתם לא תעזרו לו הפסדתי מטפל נהדר שגם חייב לי כסף כי קניתי לו את כרטיס הטיסה שיש לו מחר בבוקר, ללוויה של אמא שלו...(כל מילה אמת, אבל כאן ניגבתי דמעות-תנין כדי לפתוח ליבם של בני-ישראל...).



דממה השתררה בתא-הפקידות. הם הסתכלו זה על זה ואני הבנתי שבני-ישראל לא יאכזבו. שתי דקות, והמנהל נכנס לחדר האחורי והביא מדבקת אשרת-כניסה.
תוֹדָה לָ-אֵל וְלָאֲנָשִׁים הַטוֹבִים בִּנְמַל-הַתְעוּפָה בֶּן-גוּרְיוֹן.

דני נסע לדלהי דרך-רוסיה, ומשם הוא טס לקטמנדו שבנפאל, שהה עם אביו, אחיו ואחותו שלושים יום, שֶׁבְּמַהֲלָכָן קִיְימוּ פּוּלְחָנִי-אֵבֶל רַבִּים והאכילו עשרות שכנים וקרובי-משפחה שבאו להשתתף באבל ולחזור שְׂבֵעִים הביתה.
איור 1
כעבור חודש דני חזר לדלהי כדי לעלות על מטוס לישראל.
בשדה התעופה המתינו לו שני "מלאכי-אלוקים" בלתי נראים.
המלאך הראשון היה השטן. כאשר דני נתן את הדרכון שלו לפקיד הגבולות, הדרכון נקרע לשני חלקים בלתי-שווים: לא בכסף ולא בתוקף...
פקיד-הגבולות החרים את הדרכון הפסול ושלח את דני לחדש את הדרכון ההודי שלו.
דני בכה, אבל בחוץ חיכה לו המלאך-הטוב והוא ניחם אותו:

• "יָה חַבִּיבִּי, יָה רוּחִי, יָה עֵינֵי לָמָה תִבְכֶּה? בעוד שבוע (או יותר או הרבה יותר), תקבל את הדרכון שלך. בינתיים תגור אצל הדודה שלך בדלהי המצחינה, ותוכל להיות עם המשפחה של אמא שלך". (דני מבין ערבית כי הוּא עבד שלוש שנים בסעודיה ככתבן על מעבדי-תמלילים באנגלית).
דני התנחם על הרחקתו מארצם של ציונים-חסרי-ציות והצינה הנעימה. הוּא קיבל את הָאוֹפַנַיִים של הדודה ויצא למסעות יום-יומיות ברחובות דלהי שלשם באים העשירים המתרחקים מריחות השווקים המוצפים בחריוני פרות-קדושות.


לאחר שניים-עשר יום, הוּא קיבל את הדרכון המיוחל ומיד צילם את 'העמוד עם תמונתו' בתוספת נתונים כתובים ובעיקר תאריך הלידה ומספר הדרכון החדש. הוּא שלח את
התמונה לנייד שלי באמצעות וואטס-אפ'. ואני הפצתי את התמונה לחברת "תְשַׁבֵּץ-תַשְׁחֵץ-תַשׁ-תַחַת"" שהביאה אותו ארצה, לְכָל יְלָדַי וַחֲבֵרַי, וזה אפילו התפרסם בעיתון "הארץ" שכתב מאמר:
"כך מנצלים האשכנזים הנצלנים את הנפאלים, הסינים וכל מלוכסני העיניים, על-פי הוראת בנימין נתניהו הכושל".
התקשרתי לגברת מחברת "תש-כוחי מתשבצכם", הממונה על הקשר ביני ובין דני והיא אישרה שקיבלה את תמונת הדרכון החדש והיא העבירה בקשה כולל התמונה למשרד האשרות של משרד הפנים, ושנקבל את האישור תוך יום-ימיים.


גַם גִילִי, הַבַּת הַגְדוֹלָה שֶׁלִי, הִתְקַשְׁרָה למשרד "חֶבְרַת תַשׁ-לֵץ"" ושם אמרו לה שהאשרה תגיע תוך מקסימום שבוע.
כעבור שבוע התקשרנו (כל אחת ואחד לחוד) למשרד ה-"תַשׁ-קֵץ" בערבון מוגבל מאוד, וקיבלנו תשובה שתוך יום יומיים זה יסתדר.
חלפו שלושה ימים והתשובה על דחיה על-פי "תְתָרֵץ" חזרה ש"צריך להיעזר בסבלנות, זה יסתדר מאד מהר".

נמאס לי מהחריינים האלה. התקשרתי לשגרירות ישראל בניו-דלהי. (איך?: גוּגֶל מוּגֶל מכירים? כותבים: "טלפון שגרירות ישראל בדלהי" ומקבלים מספר-ארוך הכולל 015 רֶשֶׁת מישראל). מכיוון שֶׁאֲנִי חָסִיד שֶׁל רַבֵּינוּ 012, החלפתי את הקידומת ל-012, וראה זה פלא: חייגתי, המתנתי דקה, ודיברתי עם "יִשְׂרָאֵל-הַיָפָה" בשגרירות. הסברתי את הבעיה של דני בחברת "התשחץ-האומלל", וביקשתי שיבדוק במחשב השגרירות אם משרד-פנים אִישֵׁר אַשְׁרָה לַמְאוּשָׁר דָהַן קֻוּמָאַר יוֹנְגִ'ין (זֶה דָנִי הָנֵפַּאַלִי והַנִפְלָא-לִי).
לאחר חמש-דקות הוּא חזר אלי ואמר שמשרד-הפנים לא שלח דבר כזה. שלחתי לבחור את תמונת הפספורט של דני והישראלי-היפה בֵּדֶלְהִי הבטיח לבקש ממשרד-הפנים אישור מתן אשרה.
גבורתי ורבותי המכובדים: כשאני מתקשה להכיר במציאות העלובה, אני עושה מאמץ לנצח את שַׂמֵי-הַמַקְלוֹת בֶּגָלְגִילוֹת חַיַי.
ביקשתי מרבי-גוגל לתת לי את מחלקת אשרות-הכניסה במשרד-הפנים. משהו נפתח אבל לא הצלחתי להבין את "המידע לאזרח הקשיש".
המשכתי לדפדף ופתאום משמים הבריק ברק אדיר ועל המסך הופיע טופס פנייה למי שיש לו בעיה במשרד הפנים...
הטופס פשוט, קל לטיפול וקל למלא את הנתונים במחשב. נתתי את נתוני – האישיים, ונתוניו של מר "דָהַן קוֹמָר יוֹנְגִ'ין" (בקיצור: "דני של יגאל ותהלה...").

הלכתי לנוח בשינה קלה. כעבור שלוש שעות הטלפון מצלצל בסלון.
בעצלות-שלאחר-השינה שהופרעה הרמתי את השפופרת ומהצד השני הודיעה קול צלול וסימפטי שגב' ס. מסניף משרד הפנים בכפר-סבא מבקשת לדבר עם מר יגאל בור. הודאתי על האשמה ואישרתי שאכן יגאל בור כבר מדבר איתה. היא ציחקקה בעליזות ושאלה: "תגיד יגאל, למה שלחת אלינו תלונה על עיכוב של עובד זר בהודו?"
השאלה הזאת הקפיצה אותי, ושאלתי בהתרגשות:
• "איך את בסניף כפר-סבא יודעת שיש לי בעיה בהודו?"
• "תגיד יגאל, שלחת משהו למשרד הפנים בנושא ויזה לעובד זר?"
וולה, הייתי כמשתומם... "כן, שלחתי דבר כזה אבל רק לפני שלוש שעות..."



• "מצטערת - היא ענתה – הייתי מאד עסוקה, ולא יכולתי להתקשר אליך קודם..."
ברגע זה נכנס הנכד שלנו עם עיתון של היום. מיהרתי וחטפתי את העיתון כדי למצוא בעיתון כותרת "יהודים יקרים – החל מהשעה שתיים-עשרה בצהריים המשיח כבר כאן, וזה לא הָרַבִּי מֵלוּבַּבִיץ... "
לצערי הכותרת הראשית הייתה: "רֹאשׁ הַמֶמְשָׁלָה נֶחְקָר הַבּוֹקֶר בַּמִשְׁטָרָה בַּפַּעַם הַמֵאָה-וְאַחַת. לִכְבוֹד הַהֶישֵׂג הַזֶה, הַפְּגִישָׁה בַּמִשְׁטָרָה הֵחֵלָה בַּהֲרָמַת כּוֹסִית". (של יין ולא מה שנדמה לכם...).
חזרתי לטלפון וביקשתי הסבר לטיב הפנייה אלי. והיא שאלה: "מדוע אתה מטפל בהוצאת ויזה ולא חברת "תשבץ לאביונים" עושה את זה. צחקתי במר-ליבי ואמרתי לה:
• "לפני שבועיים חברת "תשב-ותחכה" קיבלה ממני תמונה של הפספורט של דני, ואני ממתין שהם יקבלו את הוויזה ממכם, משרד-הפנים".
• "אני מצטערת מאד לבשר לך שאם לא אַתָה הָיִיתָ מִתְקַשֵׁר אֵלַי, דני שלך היה נשאר בהודו עד לשנת גשמי-ברכה בישראל. אין בידינו פנייה של חברת "תַשְׁבֵּץ לַגַמָדִים".
• "אז מה יהיה עכשיו" שאלתי אותה, מה יהיה עם הוויזה?
• יגאל היקר, אם מחר בבוקר בשעה-שמונה תהייה במשרד שלנו תוך רבע-שעה הוויזה תהייה בנציגות ישראל בהודו...".


עד כאן התענגתי על העשייה האמתית שלי.
מכאן אני מתחיל את סוף הסיפור המייגע הזה...
איך שסגרתי את הטלפון עם סניף משרד-הפנים בכפר-סבא, התחלתי לתכנן איך אני, זקן בלי רישיון-נהיגה, אגיע בשמונה בבוקר למשרד -המקסים הזה?.
שלחתי אס-אם-אס לחבורה של בני-משפחה וחברים ובו נאמר:
”יַקִירַי, בְּשׂוֹרָה טוֹבָה: אִם מָחָר בִּשְׁמוֹנֶה בַּבּוֹקֵר מִישֶׁהוּ מִמְכֵם יַסִיעַ אוֹתִי מִצוּר-יִגְאַל לִסְנִיף מִשְׂרָד הַפְּנִים בִּכְפָר-סַבָּא, (רק חמש-עשרה קילומטר לכיוון אחד...) יהיה לו את הזכות לקבל בשמונה-וחצי ויזה עבור דני שלנו, ותוך יום יומיים דני איתנו...
הייתי בטוח שמספר המתנדבים יהיה כמספר החברים שלנו. שכחתי רק דבר קטן אחד, דני המטפל החיוני, בחיי-היום יום הוּא חיוני רק לרעייתי ולי, ואילו לחברים שלי הוּא בסך הכול מוזג הקפה כאשר ידידי באים פעם בשנה לבקר אותנו...
תוך שעה כולם ענו למסר הוורוד שלי... זה חולה, זאת בחו"ל, שלוש תשובות עסקו שזה היום שבו הם מביאים הביתה את הנכדים מהגן, בית-ספר והאוניברסיטה!

קדחת...
טלפנתי לֵ נהג-המונית מכוכב-יאיר ושאלתי לגבי הסעתי בבוקר לכפר-סבא.
בֵּנִי הבטיח שהוא יחפש לי נהג פנוי, כי בבוקר הוּא מסיע מנהלים-בכירים שהאישה משתמשת ברכבי השרד שלהם, והבכירים הנ"ל תלויים בו...

נזכרתי ב"מוסטפה היקר כאח-לי", ושאלתי אותו אם הוּא יכול לקחת אותי לקבלת וִיזָה-פְּזִיזָה בכפר-סבא הקרובה כל-כך. לידיעת ידידי: מוסטפה, לוקח ומחזיר אותי הביתה שלוש פעמים בשבוע למועדון כוכב-הזהב של שולי הנהדרת, בכוכב-יאיר. מוסטפה התנצל שבשעות הבוקר המוקדמות הוּא מסיע תלמידים לבתי הספר, אבל הבטיח שהוא יבדוק בטירה ובטייבה אם יש נהג שיכול לעזור לי.
התייאשתי וצלצלתי למושיקו, החבר הטוב ביותר שאדם יכול לבקש לעצמו. מושיקו בא לבקר אצלי כל יום ראשון בבוקר לשעה-וחצי של שיחה על כל-דבר-שאדם-אינטליגנטי, בן- שמונים, מסוגל לזכור מסיפורי ההיסטוריה שחווינו בשמונים השנים הבלתי-מבוזבזות ומקווים לחיות עוד שמונים שנה כדי לראות איך כל הסמטוחות הישראליות, מזרח-תיכוניות ועולמיות יחליפו צבעים וסיפורי-זוועה על האינוס של הכדור-הקטן, הילדים-הקטנים והנשים שנחטפות להעשרת גברים מנוולים וחסרי-מצפון שאנו חווים ערב ערב על מסכי הטלוויזיה '' יימח-שמה לעד וגם לנצח נצחים, רחמנה לִיצְלָאַנֵינוּ..."
או קיי?, לא. מושיקו עסוק בהסעת אשתו לנכדיה מבעלה הקודם... אבל מה, הוּא ישיג לי מונית. נו... גם מונית זה מספיק לי, שהרי אני נכשלתי בהשגת:
• "האוטו הצהוב שנוסע ברחוב. לרחוק ולקרוב" במחירי בית-מרקחת.
בעשר-בלילה מושיקו התנצל שנהג המונית שלו ועוד אחד שהוא לא יודע של מי-הוּא, בדיוק מחר, יום הוויזה הדרושה, לא פנויים מחר בבוקר....
הלכתי אל הקיר ודפקתי את הראש עד שהשכנים שלחו שוטר שיבדוק: "למה השכן תולה תמונות באחת-עשרה בלילה..."
מחוסר ברירה, צלצלתי שנית או שלישית למוספה שֶׁאֲנִי בַּחִיבָּאַק אוֹתוֹ. מוסטפה היה ממש הצלה. הוּא אמר: "אִם אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לִגְרוֹם לַמִישֶׁהוּ שֶׁיַעֲשֶׂה מַשֶׁהוּ, שֶׁמִישֶׁהוּ מְבַקֵשׁ מִמֶנִי מַשֶׁהוּ, אֲנִי מוֹרִיד אֶת קוּרֵי הַשֵׁינָה וְיוֹצֵא לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי..."
והוא מוסיף "מחר בבוקר אני יכול להיות אצלך בשעה שש-וחצי לפי שעון-הקיץ, אני יכול לקחת אותך לכפר-סבא ואפילו אחרי שאתה גומר לקבל ויזה, בסביבות תשע בבוקר , אני יכול לקחת אותך מכפר-סבא הַבַּיְתָה".
בלילה שלי התחיל בשעה שתיים P.M... כל שעה התעוררתי כדי לוודא שעוד-לא שעה חמש-ארבעים וחמש...
בשעה חמש וחצי התעוררתי רענן משמח. הִתְחָרְבַּנְתִי, הִתְקַלַחְתִי וְהִתְגָלַחְתִי שְׁתִי-וְעָרַב, שמא לא אמצא-חן בעיני הפקידות בסניף משרד-הפנים בכפר-סבא.
בשעה שש-עשרים וחמש, מחזיק במטה-יגאל-הזקן, יצאתי לקדם את פני מוסטפה ואדהים אותו בחריצותי להקדים אותו...,


לכאב-נפשי-המדוכאת, מוסטפה כבר היה בחוץ, מסיים שטיפת המקסי-טכסי שלו (עשרים מקומות ישיבה...) מהצינור שבפינת גינתי הזעירה.
"מוסטפה צחק למראה הפנים העצובות שלי ואמר: "אם לא היית יוצא בזמן, הייתי מספיק לקטוף לימונים מהעץ שלך לתוך איזה שקית של הסופר-מרקט..."
כשניכסתי למיניבוס , על הספסל הקבוע שלי, הייתה שקית מלאה לימונים צהובים ויפים. שאלתי:
• "מי תפס את הספסל שלי עם שק לימונים?"

מוסטפה:
• "אני מחלק פירות מהחצר שלי במקום לגנוב אותם מהחברים...".
לא הייתי מופתע. מוסטפה הוּא כאח לי, והוא רצה שעל הבוקר אהיה מבסוט.
יצאנו לדרך בשעה שש ושלושים. הגענו לדלת משרד הפנים בעשר דקות אחרי השעה שבע.
הייתי מופתע. הַמִסְדְרוֹן לַמִשְׂרָד הָיָה רֵיק מֵיֶצוֹרֵי-אֱנוֹשׁ וַחֲתוּלִים. השמועות אמרו-לי שבוקר-בוקר אזרחי כפר-סבא מתגודדים ליד דלת-המשרד החשוב הזה ביצאנים ויצאניות מהארץ לעולם-הגדול כל ימות השנה (כולל שבתות וחגים...).
בעשרה-לשמונה הדלת נפתחה ויצא שומר-הסף שמסדר את המסדרון במעבר-מגודר למעבר תור המבקשים מסמכים מכול הסוגים שהחוק קובע שעלינו להחזיק בהם.
השומר התבונן לכול האורך שלי, פניו הפכו לפני מלאך והוא אמר לי: "אדוני, אתה יכול כבר להיכנס ולשבת באולם הקבלה".
נכנסתי בצעדי-גאווה על התגלית שלו שאותי צריך לכבד.
התיישבתי ושמעתי את הנאמר במסדרון:
• "היי שומר, מה פתאום הכנסת רק את הזקן הגבוה הזה, ואותי השארתי בחוץ?".
בחוץ השתרר שקט. העומדים בתור רצו לשמוע את נימוקי השומר:
• "לשאלה הקנאית שלך יש לי שתי תשובות: (כנראה שהוא השתלח בשואל...)".
א. "ראיתי שהאיש הנחמד-הזה מתנדנד ופחדתי שהוא ייפול כאן...".
ב. "הוּא הגיע לכאן יחד איתי בשעה שבע-ועשרה והוא היה כאן הראשון..."
בשעה שמונה בדיוק השומר נכנס לאולם וניגש אלי. הוּא התכופף לאוזניי ואמר בשקט:
• "לְפִי הַנְיָירוֹת שֶׁאַתָה מַחֲזִיק, אַתָה צָרִיךְ לַעֲלוֹת לַקוֹמָה ג' וּלְהִיכָּנֵס "לַחֲדַר-אֲשֵׁרוֹת".
נכנסתי למסדרון חדר השירותים. בין היתר היה כאן גם שירות מעלית. נכנסתי למעלית, לחצתי על כפתור 3. כעבור חצי שעה המעלית הגיעה לקומה השלישית. הדלת נפתחה (לבד, ממש אוטומטית) פסעתי החוצה רק פסיעה אחת. לפני עמדה בובה יפיפייה. בחנתי אותה כמו הייתי בחנות צעצועים. פתאום הבובה הפנטסטית הפכה לאישה בגובה כמטר שישים, (פחות או יותר), והיא פתחה-פה מתוק ואדמדם, והיא שאלה:
- "אתה מר יגאל בור ?"
אני נשבע שהייתי המום. המוח הזריז-בחלקו זרק "היא ראתה אותי בטלוויזיה....? לא מזמן ראיינו אותי בטלוויזיה כדי לראות שבגילי צריך לוותר על רישיון-הנהיגה... כל הסצנה הייתה כישלון. לא שכנעתי אף-אחד, חוץ מאשת-חיקי שמאחורי גבי יזמה את הרעיון הנואל הזה...
• "מאיפה את מכירה אותי?"
• "מאתמול... היא אמרה בחיוך מסנוור – אתמול דיברתי איתך בטלפון... " .
- בו-ברגע היא תפסה מקום בליבי...
• "אוי אני מצטער, לא שמתי לב שאנחנו בשיחת וידאו-טלפון". התנצלתי.
• "גם אני מאד מצטערת אבל במשרד-הפנים אין טלפונים עם וידאו"...
- היא שיגעה את סקרנותי.
- נו, באמת חשבתי. היא עובדת עלי...
גב'. ס.
• "הרי לא אמרתי לך שלום יגאל, אלא "האם אתה יגאל בור?"
כשראיתי אותך בדלת הרגשתי שאתה האיש שדיבר איתי בטלפון..."
נכנסנו לחדרה. מילאתי טופס בקשה-לאשרה של עובד-זר. חתמתי עליו ולאחר עשרים דקות החזקתי בעותק הוויזה ששוגרה כבר להודו.
נָשַׁקְתִי לְמִצְחָה שֶׁל הָאִשָׁה הַמַקְסִימָה בְּיוֹפְיָה וְטוֹב-לִיבָּה ויצאתי מחדרה בצעד ריקוד-תימני...
ירדתי לקומת הקרקע וחזרי לאולם העבודה. חיפשתי ומצאתי חדר שכתוב על השלט בפתח ש.ש – מנהלת המשרד.
לא דפקתי על הדלת. היא הייתה פעורה לרווחה... והתקרבתי לגברת עומדת רכונה על שולחנה כשהיא מדברת בטלפון ללא וידאו...
היא הרמה ראשה ושאלה בחיוך של ורד-אדום:
• "איך אני יכולה לעזור לך?"
• (אני) "תרשי לי לחבק אותך ולנשק אותך".
- הגברת-ורד הסמיקה בחיוך ענק ושאלה:
• "למה זה מגיע לי?"
• (אני): "כי את מנהלת את המשרד הטוב ביותר בישראל!"
- אוֹי הַפְלֶא-וָפֶלֶא – הגברת זהרה באור זהב קורן ומסנוור.
• (הִיא), בֶּאֱמֶת? אֵיפֹה הַהִצְטַיְינוּת הַזֹאת?
• הכול, הכול פה מצטיין:
א. הדלת דלת המשרד נפתחת בדיוק בשעה שמונה.
ב. החדר מלא בקולות "בוקר-טוב, בוקר-טוב של כל אחת ואחד של הפקידים.
ג. אתם מקיימים "והדרת פני זקן".
ד. אתמול בבוקר שלחתי למשרד הפנים בקשה לעזרה דחופה, ואחרי שעתיים התקשרה לביתי גברת ס. הִיא הֶאֱזִינָה לִי בַּאֲדִיבוּת וְכָבוֹד מְחַמְמֵי-לֵב, והיא הזמינה אותי לבוא היום בבוקר לקבל אשרה לעובד-הזר שמטפל ברעייתי ובי.
ה. הבוקר עזרו לי: השומר-בדלת, הממונה על חלוקת מספר-תור לקבלת שרות.
הקב"ט שראה שהמקל והניירת שלי נפלו והוא ניגש והרים לי. כשהגיע הזמן לקבל שירות נגשה אלי פקידה ואמרה לי שעכשיו עלי לעלות לקומה ג' מחלקת אשרות.
ו. בשעה שמונה וארבעים הוויזה לעובד שלנו כבר הייתה בשגרירות ישראל בדלהי. ועכשיו אני עומד מאושר מהיחס ומהתוצאה הברוכה שקיבלתי תוך יום אחד בלבד מרגע שביקשתי את עזרתכם.
• מנהלת יקרה, החיבוקים והנשיקות מגיעים לכל העובדים במשרדכם, ורציתי לשלוח לכולם את הכרת-הטובה שאני חש, לא בכסף-וזהב אלא ביהלומי נשיקות ואצעדות-פנינים מחבקות, באמצעות האישה שעומדת מאחורי ההישג העולמי של משרדכם.
- "אתה יכול לכתוב לנו משהו על זה?" היא שאלה עם דמעות בעיניים.
- בטח שאני יכול, כבר כתבתי את זה במשרד-האשרות.
להפתעתי פתאום הנייר בכתב ידי הייתה בידיה. הסתכלתי מסביב וראיתי את על הפקידות והפקידים מסביבנו וביניהם את גב' ס. מקומה ג.
הייתי נרגש מכף רגל ועד קצה-הקרחת שלי. מכול צד הוגשו לי ידיים אוהבות. לא התביישתי ונשקתי כמה שיכולתי.
חברות וחברים, כאן מסתיים סיפור "אנשים-טובים לאורך כל הדרך" מהסיבה הבנאלית שהוא קצת, קצת, קצת קצת, קצת ארוך מידי...
סוף לסיפור, אך לא סוף לתלאות בהחזרתו של העובד האהוב שלנו, דהן קומר יונג'ין.
חברת "תשבץ" נתנה לנו שירות חסר תוחלת, אבל כך גם משרד-החוץ שקבע שאת המסמכים שהשגרירות צריכה לתת לישראלים ותיירים, הם עושים בתיווך של חברה הודית פרטית. התוצאה: מקבל השירות ששילם על המסמך בישראל, משלם אגרת שירות לחברה ההודית שנותנת את השירות בשם השגרירות, והשירות ניתן לאחר שבע ימים מחמת החיסכון בכוח אדם. מי שילם את המחיר:
1. עובד זר שהוכרח להמתין הן להוצאת דרכון, והן להוצאת אשרת-כניסה. הוּא הפסיד 6500 שקל של בטלה מעבודה. 500 דולר חידוש כרטיס טיסה לישראל.
2. משפחת תהילה ויגאל בור לא קיבלו טיפול-בקשיי-זקנה במשך שלושים יום.
מצטער מאד, למרות שמשרד הפנים הראה אכפתיות לכל אורך הדרך, משרד החוץ דפק אותנו קשה מאוד.
מאחורי הכול: כל אדם רוצה לחיות הרבה. אבל הוּא מתעלם מהמשמעות שהזיקנה קשה. אותם כל פקידי הממשלה, כל חברי-הכנסת וכול השרים, גם הם רוצים לחיות הרבה. אבל הסוף שלהם שהם יואכלו אותה כשיהיו גמלאים...
כל-בעלי הכוח, הנסיכים בחסד-עצמם, המיוחסים והגאוותנים גם הם יזדקנו וגם הם יצטרכו לעמוד בתור. גם להם יחסרו באמצעים לקבל שירותי בריאות, הסעה, החלמה וטיפול אישי. גם הם יסורבו, גם הם יתחננו וגם הם יבקשו את המוות בגבור הכאבים והסבל.
כּוּלָם יְשַׁלְמוּ אֶת הַמְחִיר עַל הַתֶקֶן הֶעָלוּב שֶׁהֵם הִמְצִיאוּ לְאַהֲבַת הַזוּלַת, הָאֶזְרָח וְהַגָר-כָּאן..
הַכּוֹחַ וְהַנוֹחוֹת שֶׁבָּעֲבוֹדָה יֵעָלְמוּ, יוֹפִיעוּ מַחֲלוֹת וּפְגָעִים וְאָז הֵם יָבִינוּ אֶת הַמַשְׁמָעוּת הַיְהוּדִית "וְאָהַבְתְ אֶת ה' אֱלוֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבֵךְ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" וְהַמַשְׁלִים: כָּבֵד-אֶת-אִמְךָ-וְאֶת-אָבִיךָ, וְהַשִׂיא: "וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, גַם כְּשֶׁאַתָה צָעִיר, יָפֶה וְחָזָק".
מַמְנִי, בְּאַהֲבַת אֵין שֶׁיֵעוֹר וְאֵין-קֵץ: יִגְאַל בֵּן רָחֵל וְאַרְיֵה בּוֹר.
צוּר-יִגְאָל כוכב-יאיר
01.11.18





אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל