על פסיכופוליטיקה ותרבות או מישהו מצא את השד שבבקבוק ?

• הפסיכואנליטיקן וחוקר התרבות אריך פרום שואל בתחילת אחד מספריו האם האדם הוא כבש או זאב ? עפ"י הניתוח ההסטורי שהוא מציע האדם הוא גם זאב שמחכה רק לסימני חולשה של הזולת(וגם אם הזולת הוא המנהיג) לטרוף אותו באכזריות, אך הוא גם כבש שנוטה להתנהג בצייתנות וממתין למישהו שינהיג אותו.

חוקר התרבויות הידוע קליפורד גירץ מגדיר את התרבות כרשת המשמעות שיוצרת קבוצת אנשים. מהבחינה הזאת מאפייני התרבות אינם שונים ממאפייני הפרט. גם אדם ניכר ברשת המשמעות שהוא יוצר בחייו. לצורך דיוננו ובכדי לפשט את הנושא אפשר לומר שרשת המשמעות מתאפיינת ב 3 מרכיבים: הצרכים, הערכים והאינטרסים המייחדים קבוצת האנשים שחיה בתרבות מסוימת. אין ספק שהתרבות מעצבת את קיומם של האנשים אך הם גם משפיעים עליה וכך הופכים את המארג התרבותי ליישות דינמית שמשתנית ללא הרף. בהמשך נראה שהתרבות עשויה להשתנות בכיוון של צמיחה ושיגשוג או להתקע בכיוון של התנוונות ולעיתים קריסה.
כל מי שחי בארץ רואה מיד שהצרכים, הערכים והאינטרסים של קבוצות שונות שחיות בארץ שונים מאלה של קבוצות אחרות. הצרכים, הערכים והאינטרסים של החרדי החי במאה שערים שונים לחלוטין מאלה של זה החי ב"מדינת ת"א" ואלה שונים מאלה החיים ביהודה ושומרון.
יש בארץ עוד קבוצות תרבותיות אך בכדי למקד את הדיון נצטמצם באלה.כאשר אנו מתבוננים בתמונה זו ברור שקבוצת ת"א שמדברת על השיויון בנטל מדברת על זה כעל ערך (בחברה דמוקרטית), כעל צורך (חלוקת הנטל והסיכון במלחמות ובבטחון השוטף), ועל אינטרס ( לשלב את החרדים מבחינה כלכלית ע"מ שלא יפול על החילוניים כל המשא הכלכלי של תחזוקת המדינה)
לגבי החרדים המצב הפוך: "שיוויון בנטל" פוגע בערך של לימוד התורה, נגד האינטרס של הרבנים לשלוט בצאן מרעיתם, ופוגע בצורך שלהם לשמר את מסגרת החיים שלהם המסורתית המקנה להם ביטחון.
כנ"ל לגבי תושבי יהודה ושומרון הערכים של היצמדות לארץ ישראל גוברים על הערכים של חלוקה הוגנת של הארץ הנתונה במחלוקת, ועל הערך של שלום, והאינטרס של התושבים בשימור הסטטוס קוו או במה שמכונה "ניהול הקונפליקט" אינו זהה לאינטרס של "מדינת ת"א" לפתור את הקונפליקט ולחיות כמדינה דמוקרטית ליבראלית המוצאת את מקומה הנכבד במשפחת העמים.
אז כל זמן שלא נכיר בייחוד התרבותי של כל קבוצה יווצר קונפליקט. אנשים מוכנים לאלטרואיזם אך רק בקבוצת הייחוס התרבותית שלהם. אף אחד לא רוצה לתרום עבור קבוצת ייחוס שונה משלו.
חשוב להעלות כבר כאן מספר סייגים לדיוננו:
1. ברור שאנו מדברים בהכללה על מכנה משותף ובתוך כל תרבות קיימת שונות לא קטנה כמו בכל קבוצה של אנשים.
2. כל הערכים כמו ערך השלום או השיויון בנטל קיימים כמובן בכל הקבוצות אך אנו מדברים על מגמה דומיננטית בכל קבוצה שמנחה את התנהגותה כקבוצה.
3. הנחת היסוד של מאמר זה היא שהמכנה המשותף האנושי בישראל כמו בעולם כולו גובר על כל שונות אך התרבויות השונות מעצבות את הפרט בדרכים שונות. אדם שנולד בסביבה עבריינית יעוצב אחרת ממי שגדל בסביבה ליברלית וכיו"ב.
גם גב' פורטונה משדרות או אדון בוזגלו מאופקים מתאפיינים לא במקור המזרחי שלהם אלא בחייהם בתרבות מסוימת. אם היו נולדים וגדלים ביהודה ושומרון, באיזור המרכז או בסביבה חרדית כל התנהגותם ורשת המשמעות שהם יוצרים היו שונים לחלוטין.
• הפסיכואנליטיקן וחוקר התרבות אריך פרום שואל בתחילת אחד מספריו האם האדם הוא כבש או זאב ? עפ"י הניתוח ההסטורי שהוא מציע האדם הוא גם זאב שמחכה רק לסימני חולשה של הזולת(וגם אם הזולת הוא המנהיג) לטרוף אותו באכזריות, אך הוא גם כבש שנוטה להתנהג בצייתנות וממתין למישהו שינהיג אותו. אנו מוצאים התנהגויות של כבש וזאב עוד אצל ילדים בביה"ס (ומכאן יש "ילדי כפות" לעומת מלכי הכתה) וגם בטבע התנהגויות אלה קיימות בקרב הפרימאטים ובעלי חיים אחרים המתקיימים בלהקות אשר הם כפופים למנהיג עד שהוא נחלש ואז הורגים אותו או מגרשים אותו או נוטשים אותו לאנחות. יש גם זאבים בעור כבש שמסתירים את מזימותיהם וכבשים בעור זאבים שמאיימים אך לא פועלים.
• אז מה ניתן לעשות בכדי לצמצם את הפילוג הממאיר ממנו סובל עמנו ? קטונתי מלקבוע מה הפתרון. הפתרון תלוי בגורמים רבים הפועלים עפ"י העקרון של מערכות מורכבות ולכן אין פתרון אחד אך אוכל לשפוך אור על כמה נקודות מרכזיות:
• 1. יש להכיר בייחוד התרבותי של כל קבוצה בארץ. אי אפשר לדרוש מהחרדים, התושבים ביהודה ושומרון, או תושבי המרכז לקבל את הערכים, הצרכים והאינטרסים של קבוצות ייחוס אחרות. יש לפעול עם כל קבוצה עפ"י הפרמטרים המרכזיים בקיומה. מהבחינה הזאת כל קריאה לאחדות היא קריאה דמגוגית שמטרה לספח בני תרבות אחת לאחרת.
• 2. לאחר שנכיר בייחוד יש לפעול להגברת המכנים המשותפים, לאינטגרציה ולא לאחדות חסרת זהות. המכנים המשותפים הם, השפה, ערכים, צרכים ואינטרסים המשותפים לכל הקבוצות החיות במדינה שיכולים ליצור גיבוש תרבות משותפת. מנהיג אמיתי יפעל גם לקדם חוקה משותפת שחיונית, למרות הקושי בגיבושה, ליצור מכנה משותף ערכי וחוקתי.
• באיזה כיוון עלינו לפעול: ?
אריך פרום שהזכרתי מדבר על שני סוגי תרבות עיקריים: תרבות נקרופילית השואפת לכוח, שקועה במיתוסים של העבר, שונאת יצירתיות ואינטלקט אמיתי (כלומר שונאת אינטלקטואליות אמיתית שמעורבת בחיים ולא של גיבוב מילים פסידואינטלקטואלי) ומונעת ע"י הפחד, הקיבעון, שימוש מניפולטיבי בזולת וניכוס אובייקטים להגדלת הרכוש. נטיות נרקופיליות קיימות בכל התרבויות וגם היום אנו רואים אותה במנהיגי אירן טורקיה ומדינות נוספות שמנסות להחיות את התפארת המיתולוגית של העבר (שכמובן "אפשרית" כמו החזרה לגן עדן. או כפי שאמר מרקס ההסטוריה חוזרת על עצמה תחילה כטרגדיה ואח"כ כפארסה) ואלה רק שתי דוגמאות מרבות אחרות.
סוג התרבות השני הוא התרבות הביופיליתשנובעת מבחירה חופשית ומהפוטנציאל האנושי שבנו והיא אוהבת ומקדשת ערכי חיים. תרבות ביופילית נוטה להיות תמיד בתנועה של צמיחה והתפתחות, מכוונת לעתיד ולהגשים חזון חברתי ותרבותי של קידום ערכים אנושיים, חופש, יצירה, אהבה לעולם, תבונה וערכים אוניברסליים נוספים. גם בסצינה הפוליטית הישראלית קיימים מאפיינים של שני סוגי התרבויות בגופים הפוליטיים עם תמהיל ודגשים משתנים.
היהדות קידשה את התרבות הביופילית החל מדברי אלוהים למשה:"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע" (דברים ל' ט"ו)"...החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים..." (שם ל' י"ט) אך בפועל הקיום היהודי היה מאבק בין שתי הנטיות. אהבת החיים לוותה בעבודת אלילים ובחוסר צדק חברתי שנביאי ישראל נלחמו בהם ללא הרף ושאפו לקדם ערכים אוטנטיים של אהבת הזולת, תמיכה בזר, ביתום ובאלמנה ולממש חזון של צדק חברתי.
איך יכול להיווצר השינוי ? למעלה מ 30 שנה של עיסוק בפסיכולוגיה לימדו אותי שני דבריםבסיסיים בנפש האדם (ובזה איני מחדש למטפלים אחרים):
1. אפשר לסייע לאדם לפתח תובנות, לגלות את החוזקות שלו ואת מערכת הערכים והצרכים שלו ומתוכם נבנה השינוי דרך הקשר עם המטפל, המאמן המחנך או המנהיג אך מקורו של כל שינוי אמיתי ומשמעותי תמיד בא מתוך האדם עצמו.
2. השינוי הוא כואב וקשה. אנשים נאחזים בסטטוס קוו כי הוא נותן להם ביטחון והם לומדים להזדהות אתו רגשית.
מה שיכול לגרום לשינוי הוא או מנהיגות אמיתית. לא מנהיגות ששואפת לנהל כבשים אלא מנהיגות טרנספורמטיבית שמעוררת את האדם מבפנים ויוצרת צמיחה הדדית שלו עם המנהיג. בהסטוריה המודרנית אנו רואים דוגמאות לשינוי מסוג זה למשל ע"י מנדלה ודה לקלרק בדרום אפריקה, גנדי בהודו וגורבצ'וב בבריה"מ.
דרך אחרת ליצירת השינוי היא מלמטה, מתוך כור המצרף של הסבל.
שינויים מסוג זה אנו רואים במדינות ערב, בנפילת צ'אושסקו, באביב העמים במאה ה19 או במהפכה הצרפתית. למרות ההבדלים הגדולים בין כל אחת מתופעות אלה המכנה המשותף בהם שנוצרה בכולם אנרגיה של שינוי שבאה מלמטה מחוסר נחת או מהסבל של שכבות חברתיות.
פרום מאמין שתרבות ביופילית היא חזרה של האדם לאנושיותו והיא נובעת מחופש הבחירה שלו כיצור אנושי. בכל תרבות קיים מאבק מתמשך בין הכוחות הנקורפיליים והביופיליים. המאבק בישראל בין הקבעון, הסטטוס קוו, הפחד משינוי, השאיפה לכח, לשליטה, לניכוס אובייקטים חומריים ובני אדם קיימת בכל המפלגות בארץ בתמהיל ובעוצמה משתנים. להשתחרר מהם ולהצליח ליצור תרבות שוקקת חיים יצירתיות שאינה חוששת משינוי זה האתגר שעומד בפנינו, אם לא למעננו, אנשי דור המדבר, אז למען בנינו ונכדינו.

מקורות:
פרום אריך (1975) לב האדם תל אביב ,הוצ' רובינשטיין
גירץ קליפורד (1990) פרשנות של תרבויות תל אביב, כתר


ארנון לוי PhD הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מונרך בשוויץ פסיכולוג קליני ופסיכואנתרופולוג לשעבר יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. ספרו האחרון "נורמן והמסע המופלא למחוזות המוח והתודעה" יצא לאחרונה בהוצאה דיגיטאלית. לוי ניהל את התוכנית להכשרת מאמנים באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת בר אילן מדריך דוקטורנטים בתחום זה בשיתוף אוניברסיטת מידלסקס וקנטרברי בלונדון.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל