שודדי ישראל

ארבעים השודדים והמערה של עלי באבא, ששער פלאים לה, היא אגדה שהייתי שמח לו נשארה כך. לצערי אצלנו, בארץ, מתממשות מילות השיר של שושנה דמארי: לא אגדה רעי ולא חלום עובר...

נגמ"ש צה"לי שהושאר בשטח בתל ערד, נגנב ע" הבדואים לפירוק. לבסוף הוחזר לצה"ל.
נגמ"ש ששימש לאימונים, נשאר בשטח. הבדואים העמיסו אותו על כלי רכב וגררו אותו, במטרה לפרקו לחלקים ולמכור את המתכת.
הם רק לא לקחו בחשבון שכדי לפרק רק"מ (רכב קרבי משוריין) יש צורך בכלים וידע שקשה להשיג אותם. אחרי שלא הצליחו לפרקו, הוחזר הכלי לשטח....


"צפו אל המטרה, אש בהישמע הפקודה". כך נשמעו קולות פקודות הירי של גדוד טנקים, באימון קיץ 79', ברשת הקשר החטיבתית, אי שם במרכז הנגב.
מיד אחריה הגיעה ברשת, באופן בהול, הפקודה: "חדל אש, ביטול תרגיל".


עד מהרה התבררה הסיבה לפקודה החדשה, המוזרה. התעורר חשש מפני אזרחים שמסתובבים בשטח האימונים... היו אלה אנשי המדבר, הבדואים, שהיו מגיעים לשטח, בכל תרגיל אש, עם רכב מסחרי. הם המתינו מאחורי כלי המלחמה שלנו, בסבלנות. אחרי שסיימנו, היו אוספים את תרמילי פגזי הנחושת הכבדים, שנפלטו ונזרקו ע"י הלוחמים מחוץ לטנקים.


הייתה זאת מציאות אליה נקלעו, לא פעם, יחידות צבאיות, באימון מבוקר מתוכנן מראש. לא סוד הדבר שהבדואים התפרסנו, בנוסף לעיסוקיהם, ממכירת נחושת ומתכות, שהצבא בדרך כלל משאיר אחריו. לא הייתי מעלה את הנושא המקומם הזה, אילולא הייתי חווה ורואה במו עייני את המחזה הכאוב.
הנוהג לצערי קיים מזה שנים רבות, עם הצבא החזק שלנו... חוצפתם של הבדואים הללו, לא יודעת שובע ועוברת כל גבול. זאת מול אוזלת ידה של המערכת הצבאית. די להזכיר שלאחרונה, גם ציודם האישי של הלוחמים, נישדד בפרהסיה, ונלקח מעל הכלים והלוחמים בתעוזה רבה. אלה שודדי ישראל, שלא חוששים מאף אחד. באים רואים, לוקחים ומסתלקים מהשטח. על פניו נראה שכולם השלימו עם המצב הסוריאליסטי הבלתי נתפס הזה. הגניבות מהצבא, בשנים האחרונות רק משתכללות. לאט לאט מתגלות עוד ועוד שיטות מסחר בנשק גנוב. זה נמכר בשוק האזרחי, כשהביקוש גדל כל הזמן. התחמושת והנשק הצבאי הפכו לברי-השגה. אלו נמכרים מיד ליד מהר מאוד ועושים דרכם אל מלחמות העבריינים. אלו מפוצצים רכבים ועוד פיצוצים ותקריות, שגובות לפעמים גם חיי אזרחים תמימים, הנקלעים בעל כורחם לקו האש.


המסחר בחומרי חבלה ונשקים בולט מאוד במגזר הערבי. שם יש שימוש רב בירי בחגיגות, חתונות וגם בחיסול חשבונות בין עבריינים. השוק החופשי מציע היום ארסנל נשק שלם, מרימון ועד לבנת חבלה...
לא האמנתי, עד שגם אני נקלעתי לירי באירועי שמחה ברמלה, בשכונת ג'אוריש וביפו. הכול החל משהסתיימה מלחמת יום כיפור, והחל שיקום רוב היחידות היהימח"ים. מחסני חירום אלו, שמלבד כיסוי הברזנט הכבד מעליהם, נותרו יתומים חסרי אבטחה, הכילו גם רק"מ מפוזר.


לפני מספר חודשים צוות ערוץ 10 שידר, באופן ישיר, מגדרות הבסיס הגדול בדרום והדגים כיצד ניתן לחדור באין מפריע ולקחת ככול שתחפוץ. המראות היו מבישים ותחמושת רבה התגלגלה שם. פשוט מזעזע עד כמה עמוק הוא הזלזול. לעולם לא אשכח את המילואים האחרון שלי בגיל 45. הוצבתי לתצפית, בגדרות החיצוניים של המקום הכי שמור בארץ בדרום. שפשפתי עיני ערב אחד, למראה הבדואים המפרקים את גדרות הברזל של המחנה, שנאסף אחר כבוד לרכב השטח, בו הם הגיעו. צרחתי בפאניקה לתוך מכשיר הקשר וביקשתי מהסיור להגיע... תשובתם הייתה: "בדרך אליך, תיפתח באש לכיוון המיתקן"...לדאבוני עד היום אני ממתין שיגיעו לעצור את הגנבים. כמה מרגיז. השבר במציאות העגומה.


אסיים לא לפני שאביא עוד סיפור מוזר וכואב לא פחות. מנשה, שם בדוי, חייל סדיר בח"א, ממונה היה על כלכלתם של חמישה עשר כלבי שמירה, שנקשרו בקולרים לצווארם ושמרו נאמנה על בסיס המחנה שבו שהיתי. מלבדו לא רשאי היה איש להאכיל את הכלבים האימתניים. כל צהרים יצא עם הרכב ופיזר את מנות הכלבים באופן סדיר. באוגוסט 2013, ביום חמסין, חשקה נפשו של מטפל הכלבים לצאת לחופשה רגילה ארוכה. היציאה לחופש לא תואמה עם מפקדו. הלה שכח מקיומם של הולכי הארבע. כשחזר מנשה המטפל מחופשה, חשכו עיניו, כל הכלבים נמצאו ללא רוח חיים, בעודם קשורים לגדר ברצועת הכבל הנגרר, מאחר ובמשך כל הימים אוכל ומים לא הגיע אליהם...
מאומה לא נעשה בעניין אסון הכלבים ופשוט נשכח כלא היה. לא ינום ולא ישן שומר ישראל... אז משפט ברזל עליו גדלנו, היום הפך משפט בדיחה.... הסיפורים עוד רבים ורצים בקצב הסמבה... הנה גנבו מקלעים מטנק. והסאגה נמשכת.... מי יציל את המציל ?



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל