עצור! שמור מרחק! אוכלי נבלות!

אחרי עוד מספר רגעים של חילופי דברים ביני לבין "בלי נשק חם", הבנתי שנסגר הגולל על רעיון הציידים. ניתקתי את השיחה במין תודה מאולצת, נגשתי למטבח, פתחתי את ארון התרופות, מפשפש סהרורי בחיפוש אחר חברי – ללילות בדרך כלל – משכך כאבי הראש, מיסטר אדויל. שלפתי בירה מהמקרר. נערתי שני כדורים מהקופסה, זרקתי את עצמי על הספה ועצמתי את העיניים.

שמעתם את הביטוי זוג משמים? אז לעניות דעתי בדרך כלל זה מסתכם בביטוי בלבד. ולמה, אתם שואלים? ככה, כי אני אישית לא מכיר ולא הכרתי אף זוג כזה, לא בין חברי הנהדרים ולא מעוברי האורח שנכנסו לחיי למספר רגעים והמשיכו לדרכם משאירים בי טעמים, ריחות והרגשות שלפעמים היו לרוב דווקא נעימים. המקרה עליו אספר נתן בידי פרספקטיבה אחרת לגבי הביטוי והזוג אותו פגשתי הלכו איתי צעד אחד יותר משרציתי, הסכיתו ושמעו.
 
סוף סוף מסתיים לו החורף, האביב בפתח! האוויר מתחמם במקצת, שעות היום מתארכות והרחובות שוב מתמלאים באדם. גם אני וזוגתי מבלים את רוב הערבים מחוץ לבית, שוקדים בהליכות ארוכות ואימונים אינטנסיביים בכדי להחזיר את הגוף לכושר אותו השארנו מחוץ לדלת באותו טפטוף ראשון ומשב רוח סיבירי שעבר בעירנו אי שם בסוף נובמבר. למורת רוחנו (רוחי) הדבר יוצר השלכות לגבי האינטימיות ביננו או במילים אחרות פחות סקס, הרבה פחות. היא רוצה לצאת כל ערב ואני לא מצליח למצוא תירוץ טוב שישאיר אותה בבית ועוד אחד כזה שיכניס אותה למיטה, (בראד פיט?). לעומת זאת אצל בעלי החיים הדבר הפוף לגמרי, האביב הגיע נעים וחמים והם החיות נהפכות חרמניות.
 
הבניין בו אנו מתגוררים גובל מצדו האחד בפארק נהדר עם עצים, שבילים ונדנדות, שמורת טבע קטנה בלב רמת גן שבשעות הערב, כשהחושך יורד לו לאט מצמרות העצים ומתפשט על השבילים והנדנדות והכל אמור להפוך פסטורלי ושקט ורומנטי, במקום זאת הפארק הופך למועדון, מועדון לחיות. אפשר לשמוע אותם שרים ומייללים, קוראים אחד לשנייה בנביחות, שריקות, יללות וגרגורים, בקיצור שמחה ותועבה. הפיקאפ ג'וינט הנ"ל פותח דלתותיו עד לשעת חצות בערך. משטרת רמת גן אינה "קופה" את החוק על חיות מחמד ועופות למיניהם, "אבקש לכבות את המוזיקה ולעזוב את שטח הפארק אחרי השעה אחת עשרה בלילה, שמעתם! השכנים רוצים מנוחה ואל תכריחו אותי לבוא עוד פעם, זה לא יגמר בטוב". לא, אצלנו זה לא קורה, מר שוטר עסוק בפיענוח מקרים הרבה יותר דחופים ומסובכים מרעש של חיות משוטטות בפארק אפל.
 
בחצות, כשאני חושב שסוף סוף העניין נגמר ואפשר לעצום עין עייפה ומתוסכלת למספר שעות, מתחלף הסצנריו והפארק הופך ל...בית זונות. לא, זה אפילו לא מצחיק. חתולים צועקים ומייללים באושר - הלוואי והיא הייתה צועקת כך מרוב אושר, לא שהיא לא צועקת, אבל זה אף פעם לא במקום הנכון ובהחלט לא מהסיבה הנכונה – כלבים נובחים שיכורים משמחה, וכמובן צווחות של ציפורים, לא בדיוק ציפורים כי אם עורבים. אנשים טובים ומלומדים יקרים. עורב אינו ציפור. יש להמציא הגדרה חדשה לנבלה הזו! והרי לכם מספר עובדות על העורב. הידעתם!? לעורבים תקשורת קולית ייחודית ומגוונת, את קולותיהם הם משמיעים באמצעות הגרון, ואני יכול להעיד שמה שהתרחש על העצים בפארק באותו לילה היה הרבה יותר מקולות גרוניים, זה אפילו גבל ב'גרון עמוק'. צעקות הסטריות, משק כנפיים חזק וקול נפץ של ענפים. קנאתי בו, למה רק לאחרים חשבתי, מה איתי? לבסוף, כשהכול נרגע שמעתי אותה, את הנהמות שלה, היה ברור שהיא מרוצה. אי אפשר היה לטעות, עשן הסיגריה שאחרי הגיע עד חלון חדר השינה שלנו.
 
עורבים
תמונה: Cj005257
 
למחרת בבוקר יצאתי לטייל בפארק עם שולה, הפודלית הקטנה שלנו. על הגדר בכניסה לפארק הוא עמד לו, מנקה את נוצותיו במקורו ומסתכל לכל עבר, נעצרתי בחשש. כשראה אותי הפסיק, זקף את ראשו וחייך בזדוניות "נו מה אתה אומר? היה לילה טוב, שמעת? מקנא אהה?". מתחתיו על השביל היא עמדה, הולכת הלוך ושוב במין הליכה שפופה. משמיטה את כנפיה. מנערת ומגביהה את זנבה כאומרת "רוצה עוד פעם מאמי?". עשיתי עצמי כלא רואה והתחלתי ללכת שלפתע מר 'לך...ותעזוב אותי במנוחה' פשט כנפיו, צווחות חזקות בקעו מגרונו, הוא קפץ ונעמד על השביל עוצר אותי מהליכתי. הסתכלתי עליו כלא מאמין, לרגע חשבתי שאני הוזה, מה החצי קילו של עצמות וכנפיים רוצה בדיוק? אולי כדאי שמישהו יגיד לו שכמותו אני אוכל שניים שלושה לארוחת צהריים! המשכתי ללכת, עובר על פניו, מכריח אותו לזוז הצידה...נראה שהרגזתי את הבחור, הוא קפץ ודילג מעלי מנסה לתקוף את ראשי, התחולל בנינו קרב קצר, הוא מנסה לתקוף ואני הודף אותו לאחור, מעיין דו שייח של ערסים:
"אתה התחלת".
"לא, אתה".
"אתה נגעת בי ראשון".
"כן אבל אתה נעמדת באמצע השביל".
"למה מה, השביל של אבאשך?"
בסופו של דבר קיפלתי את כבודי בין רגלי ועזבתי את הפארק ומר 'לך...' נעלם לו בין צמרות העצים. לומר את האמת, הייתי קצת בהלם. לא כל יום "הולכים מכות" עם ציפור, סליחה עורב.
 
עברו מספר ימים, אפילו שבוע, ואני שמרתי רגליי מהכנס לפארק. אולי לא הרגשתי נוח, אולי קצת פחדתי, אבל לאחר שבוע לא יכולתי להתאפק, לא אני ולא שולה שגררה אותי פנימה לפארק בכל העוצמה שכלב במשקל 4 קילו יכול להפעיל על מטר שמונים וחמש עם מסה של תשעים קילו. השעה הייתה שעת צהריים והפארק המה נשים, ילדים ומספר אנשים לא ברורים ששכבו מכוסים בעיתון על הספסלים, הופכים אותם למיטתם האישית. תמונה סוריאליסטית של המציאות בעולמנו, מצד אחד נשים וטף עם הרבה חום ואהבה ומצד שני מספר מטרים לידם, תימהוניים ללא שם, מוקצי גורל ועזובי נפש. שולה גררה אותי פנימה מספר צעדים, כשלפתע צעקה חזקה מצמרות העצים, קול משק כנפיים ועוד לפני שהספקתי להזיז את ראשי לכיוון הרעש, חבטה חזקה הכתה בגבי. שנייה אחרי והוא שוב בראש העץ צועק בכל גרונו לעברי. גופי רעד מכעס וחוסר אונים, "ציפור מגעילה!", סיננתי מבין שיניי. הבטתי למעלה, אך חוץ מענפים, עלים ושברים של קרני שמש שבצבצו מבניהם לא הבחנתי בדבר. הלכתי הביתה עצבני ומתוסכל, ממלמל לעצמי חצאי הברות וחושב איך אני משיב את כבודי האבוד, "אצלי הוא עוד ילמד שלא להתעסק עם האנשים הלא נכונים!".
 
נכנסתי לדירה ומיד נגשתי למחשב, המסך ריצד מול עיניי כשחיפשתי תחת הכותרת "ציידי ציפורים". בחור נחמד ענה לצלצול והתעניין לפשר הבעיה, לאחר ששמע את בקשתי הסביר לי את האפשרויות הקיימות על פי חוק והרי לכם התקציר:
- העורב אינו חיה מוגנת. חיככתי את ידי בסיפוק.
- אפשר לפצוע או להרוג עורבים כאוות נפשך. עצמתי את עיניי, מזין את הנקמה שבתוכי במחשבות לא מוסריות.
- יש לנו ציידים המתמחים בצייד עורבים. כל גופי רעד מאושר, לא שאלתי על התשלום, פשוט צעקתי לתוך השפופרת "מתי תוכלו להגיע? וכמה שיותר מהר בבקשה!".
 
אולי בגלל הצעקה או אולי בגלל ההתרגשות, לא שמעתי בבהירות את רובו של המשפט שאמר הבחור לאחר מכן. "...לא נוכל להשתמש בנשק חם". מה מה מה זעקתי, חזור שנית! "אדוני, אנו יכולים להשתמש בנשק חם אך ורק בשטח פתוח, אם אדוני גר בשטח בנוי לא נוכל להשתמש בנשק חם". ראשי הסתחרר, הרגשתי איך הדם זורם במהירות מהחלק התחתון של גופי לתוך הראש, הצמדתי את השפופרת לפי וסיננתי בצעקה, "תשחטו אותו מצדי, רוצה נקמההה!!". אחרי עוד מספר רגעים של חילופי דברים ביני לבין "בלי נשק חם", הבנתי שנסגר הגולל על רעיון הציידים. ניתקתי את השיחה במין תודה מאולצת, נגשתי למטבח, פתחתי את ארון התרופות מפשפש סהרורי בחיפוש אחר חברי – ללילות בדרך כלל – משכך כאבי הראש, מיסטר אדויל. שלפתי בירה מהמקרר. נערתי שני כדורים מהקופסה, זרקתי את עצמי על הספה ועצמתי את העיניים. לא יודע כמה זמן עבר אבל את הסיוט שתקף אותי כנראה שלא אשכח לעולם. החצי קילו של עצמות וכנפיים עמד מולי בגובה העיניים, הסתכל עליי במבט מאיים ואמר, "רוצה להרוג אותי אהה, את החיים אני אמרר לך, מהבית לא תוכל לצאת לעולם, לעולםםם!". התעוררתי מזיע כמו סומו בתוך סאונה.
 
דיי, אני חייב לעשות משהו בעניין, רק חסר שיגידו שמסת השרירים הזו (אני, כמובן) לא יכול על ציפור קטנה. "זה לא ציפור! זה אפילו לא מתקרב לציפור!", כולי מתכווץ בתוכי מכלימה. כשאומרים ציפור אני מדמיין צבעים יפים, ציוצים ושריקות בטונים גבוהים, הכול יפה, חגיגי, שליו. לא, לא הדבר השחור והמגעיל הזה שצועק וצורח, לא יכול להיות שאוכל נבלות ושאריות בשר זה משוייך למשפחת הציפורים. ושוב, בפעם השנייה, אני מעלה בתחינה את בקשתי לאקדמיה ללשון ולמר אבשלום קור. אנא, במטותא מכם, הגו שם חדש לנבלה סרוחה זו, אין זה מכובד לציפורים להיות מקושרים לבעל חיים זה, תודה.
 
הרמתי טלפון לעירייה. הצחקתי אתכם? יודע...יודע, אני יודע שהם אימפוטנטים, אבל הדבר לא מונע מבעדי לנסות. אפשר להשליך זאת לגבי גבר המחזר אחרי אישה, ככל שיסתובב בין יותר נשים, כך גדלים סיכוייו שאחת מהן תעטר לחיזוריו. אז אני שוב מנסה, בינתיים התוצאה 10 : 0 לטובתם. עשר פעמים צלצלתי לבעיות שונות ומשונות שהתרחשו באזורנו, אפס פעמים הם טיפלו בבעיה וזה אומר...תגידו נאיבי, אבל הסיכויים שלי גדלים מפעם לפעם. צלצלתי. קול נשי, רך ומלטף מתעניין לשלומי ולאזור בו אני גר. איך שאישה עם קול רך שכזה יכולה לגרום לי לשכוח את כל צרותי ואפילו לנטוע בתוכי חרטה על שהתקשרתי להטריח אותה בעניין שולי שכזה. עורב, נו באמת, למה כל הטררם הזה? ואני הפרעתי לנסיכה בשנת היופי שלה. איך רציתי להיות שם לידה...ניסיתי להתאפס על עצמי, מזכיר לי ששעות אחדות לפני כן הותקפתי בעירי, ביתי, באזור בו אני אמור להרגיש הכי בטוח בעולם, על ידי יצור שחור, קטן ודוחה, שאין בו שום תועלת.
 
"גבירתי הנכבדה", התחלתי. "אנא ממך, קרא לי ניקול, אנחנו פה על מנת לתת שרות אישי לכל תושבי העיר ובמיוחד בשבילך". התחלתי להזיע, הדם עלה לי לראש ולא מעצבים, העניין התחיל להישמע לי כמו חלק משיחה ארוטית – לא שהשתתפתי באחת כמובן - אבל כך דמיינתי אותה. מחשבות זימה החלו להשתולל בראשי, 'אני צריך להתאפס על עצמי ומהר', חשבתי לי. "כן כן, ניקול, רציתי לדעת מה אפשר לעשות..." וגוללתי בפניה את כל המקרה, משתדל לא לאבד את הגבריות בדרך. לאחר שהקשיבה לדבריי בקשב רב והשתתפה בתסכוליי אמרה, "אני ממש מצטערת, אך אין העירייה או המחלקה הווטרינרית אחראים על טיפול או הדברת ציפורים, אולי כדאי שתנסה את ראשות שמורות הטבע".טוב מה עוד חדש? הנה לכם הוכחה לאיך הורגים ציפור אחת בשני כדורים. גם קיבלתי תשובה שלילית מעיריית רמת גן וגם נופנפתי על ידי בחורה נוספת. ושוב אני חושב לעצמי, תקראו לי נאיבי או אולי סתם מטומטם, אבל עדיין אני אומר ש...? הסיכויים שלי בשתי החזיתות השתפרו משמעותית. החלטתי שלהיום עשיתי דיי והותר. השעה הייתה כבר בין ערביים והסיכוי שמישהו במשרד ממשלתי כלשהוא יענה לטלפון הוא בדיוק כמו הסיכוי שברגע זה מסתובב המשיח על סוס/חמור לבן בחוצות ירושלים הבירה.
 
למחרת הכנתי את עצמי כבר מתחילת הבוקר למלחמה, האופטימיות לא שררה במעוני לאחר השיחות העקרות שביצעתי יום קודם והייתי אסרטיבי ונחוש לזכות במספר נקודות זכות עד סוף היום. שוב הרמתי את השפופרת וחייגתי, שוב קול מבין מעבר לקו, שוב תחינות ותסכולים ובסופו של דבר שוב אותה תשובה אימפוטנטית רק שהפעם עם טוויסט קטן. והרי לכם תשובת 'ראשות שמורות הטבע', "ידינו כבולות, אנו מטפלים בציפורים הנמצאות באזורים פתוחים, אין אנו יכולים לטפל בציפורים הנמצאות בשטחים אורבניים. על פי חלוקת אזורים שנעשתה על ידי המדינה, על הווטרינר העירוני לתת מענה למפגע כזה באזורו". נזכרתי בערגה בקול הרך והנעים של ניקול, "אנחנו פה על מנת לתת שרות אישי לכל תושבי העיר ובמיוחד בשבילך". איזה אידיוט, מילה אחת שלה ואני נפלתי שדוד בקסמיה. לפני שלוש מאות שנה היו מעלים אותה על מוקד בעוון כישוף, היום היא יושבת במוקד ולוחשת דברי חנופה ושקר לתושבי עירה. רציתי לשאול את אותו בחור מהעבר השני של הקו אם גם העורבים מודעים לכך שיש חלוקה, ואולי הם בעצם עוברים מאזור לאזור ובכך מצליחים לטשטש את עקבותיהם באותם מקרים בהם יד החוק חסרת היכולת מקרטעת בעקבתם. שתקתי.
 
לקח קצת זמן, קצת חנופה ולא מעט צעקות אבל שעה וחצי אחרי כן ואני משוחח עם האיש בכבודו ובעצמו, מר הווטרינר הראשי של עיריית רמת גן. כבוד! (כפיים). ברצוני להתנצל ולומר, עם כל היצירתיות שבי לא יכולתי להמציא שיחה הזויה מזו, האזינו.
הוא מדבר אלי: "אדוני אנו מודעים למצב ונתקלנו בו לא אחת לפני כן. דא לך שלעורב יש זיכרון ארוך יחסית והוא חיה נקמנית, כל עוד זכרונו מודע למה שאירע הוא ימשיך לתקוף".
אני לתומי: "מה האפשרויות שעומדות לרשותנו? הרי אי אפשר שהמצב יישאר כמו שהוא. מי שמשלם את מסיי העירייה מבין שנינו זה אני ולא הוא!" אמרתי, ספק בצחוק ספק ברצינות.
הוא, בהבנה: "אנו מצטערים אך אין באפשרותנו לעשות דבר בעניין".
הוא, בהתראה: "האם זכור לך המקרה של ראש עיריית יבנה?"
אני, מגרד בפדחת וחושב לעצמי, "לא ממש, מי זה בכלל?"
הוא ממשיך: "ראש עיריית יבנה נאלץ לשהות בביתו מספר ימים לאחר שחבורת עורבים כיתרה את ביתו וארבה לו מסיבה לא ברורה".
שוב אני חושב לעצמי, "זה בצחוק או ברצינות? מדינת ישראל אמורה להיות המדינה בעלת כושר ההרתעה מספר אחד בעולם, המדינה בה אזרחים מתרגלים לוחמה ויוצאים לאימונים לפחות פעם בשנה וכל זה מתכווץ לגודלן של מספר עופות במשקל נוצה שאם נשפד אותם, כמות הבשר שיניב כל אחד מהם לא תספק ארוחת צהריים של ילד בן עשר". וחס ושלום שמישהו יספר לבני דודנו שיושבים סביבנו וחומדים את שלא להם, אם ייוודע להם חוסר האונים שלנו מול האויב העורב, הם עלולים להשתמש באותו תכסיס ואז...הלך עלינו!
והוא – הווטרינר – ממשיך כמובן: " הצעתי לך אדוני: אל תתקרב לאזור הפארק מספר שבועות. הסתר את פנייך לפני יציאתך מהבית. שים כובע, משקפיים, שפם ואפילו אף מפלסטיק".
אני חושב לעצמי, בהלם טוטלי, "סליחה מר ווטרינר, אתה צוחק עלי? המאנייק הזה יעוף לו בפארק ומסביב לביתי חופשי ומאושר ואני, אני אסתובב עם כובע ואף מפלסטיק?! איפה הצדק? איפה הזכויות? איך אני אנשום עם הדבר הזה על האף שלי שגם כך הוא לא קטן במיוחד? אני אזרח של מדינת ישראל, תושב רמת גן. איזה ביזיון!".
קולו נדם וכל מה שנשמע היה מין שקט טעון, אפשר היה לחוש את אי הנוחות שלו אל מול הרוגז והתסכול שלי. לקח לי מספר שניות להתאפס על עצמי ואז, בשקט, אפילו בלחש, שאלתי: "לכמה זמן?".
שמעתי את הנשימה שלקח לפני שענה: "בין מספר שבועות לחודשיים".
לא הספקתי להגיב כשאמר, בלי לחכות שנייה אפילו, שקוראים לו למקרה דחוף וניתק.
 
הסתכלתי על השפופרת שבידי ובהיתי בה מספר דקות בלי משים, ראשי היה ריק ממחשבות ומלא מידי מלהכיל את השיחה ההזויה שהתנהלה לפני רגע באוזני. נגשתי לארון בפינת הסלון, התכופפתי ומשכתי החוצה בקבוק ג'יימסון וכוסית, הפעם בירה לא תעזור. הרגשתי את הכעס וחוסר האונים מחלחלים לאט לאט לתוכי, כרגע הוא מציף לי את הבטן, החזה והרגלים, ידעתי שאם הפעם הוא יגיע לראש לא תהיה דרך חזרה ואני עוד עלול למצוא את עצמי רודף אחרי הציפור המכוערת הזו עם רוגטקה ואבנים ולא יהיה אכפת לי שהשכנים יחשבו שהשתגעתי ויזמינו משטרה, ומשם הדרך לאברבנאל תהיה קצרה ביותר. הצטערתי שהפסקתי לצרוך עשן ירוק, שאיפה אחת או שתיים היו בהחלט שמים אותי במקום טוב יותר עכשיו. הייתי צריך שתי כוסיות על מנת להביא את עצמי למצב של חוסר תחושה ועוד כוסית אחת שזרקה אותי אל האושר המיוחל...
 
חשבתי על המקום בו אני חי, עלינו. המדינה הזו. עד עכשיו לא הייתי בטוח בזה, אבל היום אני יכול לומר:  "מדינה של אימפוטנטים, מנהיגים שצריכים להשתמש בלשון מפני שלא עומד להם יותר, הטסטוסטרון לא נמצא בגופם". האמת! מה יש לו לעשות שם? הם עושים לשבעה מיליון איש עם הלשון יותר טוב ונעים גם בלי משגל מלא.
 
אז הנה לכם, אזרח קטן, מאה שמונים וחמש סנטימטר גובה ותשעים קילוגרם של שריר, מקפל את זנבו ומגורש בבושת פנים מאזור מגוריו על ידי עורב גברתן שאף רשות לא מוכנה לקחת אחריות ולטפל בו, במקום זאת נותנים לו לעשות כרצונו. ואני שומר החוק ומשלם המיסים צריך להתחבא מאחורי מסכה ולהגיע לביתי בסתר על מנת שלא להיפגע. ולכם, קוראי היקרים, אם הזדמנתם לרמת גן ועברתם ליד פארק קטן ומטופח קרוב למרכז העיר, אל תיבהלו אם תראו איש גדול עם כובע, משקפיים, שפם ואף מפלסטיק שלא דומה לשום דבר, זה רק אני מסתובב סביב הפארק, מתגעגע...
 
תמונה: Chris Gladis

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל