פרשת תצווה/ מאת: אהובה קליין .

הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?
מאמר מאת: אהובה קליין.
בפרשה זו התורה מקדישה סיקור נרחב על בגדי הכהונה של הכהן הגדול, אחד מתוך שמונת הבגדים, הוא האפוד וכך הכתוב מתאר פריט זה:
"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר. וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן". [שמות כ"ח, ו'- י"ג]
בהמשך נאמר:
"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ. וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"א- ל"ו]
השאלות הן:
א] מהו מעיל האפוד של הכהן הגדול?
ב] למה שמשו הפעמונים והרימונים בשולי המעיל?
תשובות.
מְעִיל הָאֵפוֹד
על פי רש"י: המעיל והאפוד היו בגדים נפרדים כפי שכתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל.." [שמות כ"ח, ד]
על צורת האפוד רש"י אומר: שהוא לא מצא בברייתא את ההסבר על צורת האפוד ולכן ליבו אומר לו: שזהו בד חגור לאחוריו של הכהן ורוחבו כרוחב גבו והוא -כעין סינר שחוגרות אותו אותן שרות הרוכבות על הסוסים. כמו שנאמר על דוד המלך: "וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד" [שמואל-ב ,ו', י"ד] לומדים: שהאפוד הוא חגורת בד ,אבל אי אפשר לומר שהוא כולל רק חגורה בלבד , שהרי נאמר: "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת - הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ". [ויקרא ח', ז] מכאן שלאפוד הייתה חגורה והוא בעצמו אינו חגורה והוא נקרא בשם אפוד- על שם –"שאופדו ומקשטו בה"-כלומר: שהכהן חוגר ומלביש.
החוט ממנו ארגו את החושן והאפוד היה כפול כ"ח ושזור מחמישה מינים, תכלת, ארגמן ותולעת שני – שלושתם היו צמר צבוע בצבעים אלו, שש משזר- הוא הפשתן וחוטי זהב, כל אחד מארבעת המינים הראשונים היה כפול שש וחוט אחד של זהב איתם.
כשם שאת האבנט היו הכוהנים לובשים על הצלעות כנגד המרפק ,כך גם חשב האפוד היה הכהן הגדול לובש. ומכאן שהאפוד היה מגיע עד בית השחי.
על האפוד משני צדדיו של הכהן – מעל הכתפיים-היו קבועות אבני השוהם- אבן אחת מכל צד: והשמות של שנים עשר שבטים היו כתובים עליהן ,שישה על אבן אחת ושישה על אבן שנייה, על פי פשוטו של רש"י על שתי האבנים היו רשומים שמות השבטים "כתולדותם" ורש"י מפרש זאת בשתי משמעויות:
א] כסדר שנולדו.
ב] כפי שנכתבו בעת שנולדו ולכן בנימין נכתב באופן מלא - שכך נכתב במקום הולדתו: "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". [בראשית ל"ה, י"ח]
וזאת למרות שבכל המקומות בתורה כתוב: "בנימן" וכך היו כ"ה- אותיות בכל אבן.
האבנים היו מעשה אומן, והאותיות היו "פיתוחי חותם"- כלומר- נחרתו על האבנים והיו מפורשות וברורות כמו כתב שחורצים חוטמי הטבעות.
בנוסף, מסביר רש"י: כאשר אהרון הכהן נשא את שמות בני ישראל על כתפיו המשמעות היא: שהאבנים, כביכול, באו להזכיר לה' את השבטים וצדקתם.
על פי דברי הגר"א [הגאון רבנו אליהו מווילנא] בספר: [" פנינים משלחן הגר"א על התורה"]
"פִּתּוּחֵי חֹתָם"- ראשי תיבות: חיה, תחיה, מטר- רמז למפתחות שנמצאים אצל הקב"ה בלבד ולא נמסרו לשום שליח אחר- והם:
מפתח של חיה [חיים] שנאמר:
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".
[בראשית ל', כ"ב]
מפתח הגשמים, שנאמר:
"יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" [דברים, כ"ח, י"ב]
מפתח של תחיית המתים: שנאמר:
ו"ִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי".
[יחזקאל, ל"ז, י"ג]
והמילים:
"אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה"- מרמזות על כך שלא נגע באבנים-שום זר.
על פי הכתוב האבנים היו מוקפות במשבצות זהב, הזהב היה משמש לאבנים מושב- באופן שבתוך המשבצת זהב הייתה גומא ובתוכה האבן וזה היה על האפוד -מעל כתפיו של הכהן הגדול.
לפי הסבר חכמנו הקדמונים [זבחים פ"ח ע"ב] כל שמונת הבגדים השייכים לכהן הגדול תפקידם כל אחד בנפרד לכפר על חטאיהם של עם ישראל:
המעיל- תפקידו לכפר על לשון הרע.
האפוד - מכפר על עבודה זרה.
הפעמונים והרימונים.
רש"י מסביר: שהרימונים בשולי המעיל היו עגולים כביצת תרנגולת וחלולים מבפנים ובתוכם ענבלים.
בין שני רימונים היה תמיד פעמון אחד.
אך הרמב"ן מפרש: שבתוך כל רימון היה פעמון. שהרימון שימש כזוג והפעמון הוא הענבל שהיה בתוכו.
על פי ספר:"מטה שמעון": ראיתי הסבר יפה על משמעות הרימונים והפעמונים:
אמר הקב"ה: יבוא קול שופר ויכפר על מעשה הקול [ערכין ט"ו]- כלומר יכפר על לשון הרע.
מעשה בגאון מוילנא ששכר עגלון יהודי ,שהיה מסיעו מעיר לעיר, בעוד העגלון היה נוהג את הסוסים - הרב הגאון היה יושב לצדו שקוע בלימוד מתוך ספר קודש שאוחז בידו, אך פעם אחת, קרה שהעגלה סטתה במקרה לצדי הדרך לכוון גינתו של אחד הגויים –אשר היו בהם צמחים והסוסים החלו לנגוס בם, כשהבחין העגלון מה קורה מיד קפץ מהעגלה -והסתתר בין אחד השיחים וזאת בטרם יופיע בעל השדה ויתחיל לצעוק ולהאשים על כך. לעומת זאת הגר"א היה ממשיך להתעמק בספרו וכלל לא חש במתרחש. לפתע הגיע הגוי מביתו אל העגלה בריצה וראה ש הגר"א מעיין בספרו, מיד התחיל להכותו בחשבו כי הוא בעל העגלה. אמר לו: מדוע אתה עושה את עצמך כאילו לא עשית כלום, הרי החנית את סוסיך ליד גינתי כדי שיאכלו על חשבוני?
עכשיו הבין הגר"א במה מדובר, הוא חשב לגלות לו כי לא הוא בעל הסוסים, אלא שמדובר באותו האדם מסתתר בין השיחים, אך באותו רגע עלה במוחו שאסור להלשין!
שתק ,המשיך לספוג את המכות כשהוא שומר על שתיקתו, לימים כאשר נזכר במאורע זה הודה לה' על שהצילו מעוון חמור זה של הלשנה, חלילה, אם היה נכשל בכך כל זכות לימוד התורה שלו לא היה מצילו מעונשו הקשה[מעשה הצדיקים]
על פי חכמנו הקדמונים: המילים: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז שהמעיל מכפר על לשון הרע.
"בעל הטורים " [רבינו יעקב בן אשר] אומר על הפסוק:
"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".
שלוש פעמים מצאנו במקרא את הפועל: "נשמע"
א] בזמן מתן תורה שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
ב] בפרשת בגדי הכהונה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ"
ג] במגילת אסתר: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" [מגילת אסתר א', כ']
רש"ר מסביר : כי הרימונים הנמצאים בשולי המעיל- הם סמל של זרע פורה ומכאן נלמדת האמרה: "מלאים מצוות כרימון" צבעם אדום- צבע התכונה החיובית החייתית המצורף עם צבע כחול משמשים ומסמלים את הזרע הפורה של החיים הקשורים בברית עם ה'. הרימונים – פניהם כלפי מטה-כלפי האדמה - מכאן שהארץ תקבל את התועלת של פירות הקדושה.
לסיכום, לאור האמור לאור: המעיל והאפוד של הכהן הגדול- גנוזים בהם מסרים חשובים להתנהגות מוסרית- כלפי המקום וכלפי החברה ובהיות הכהן אדם משכמו ומעלה ,חייב לשמור על הקדושה הראויה במשכן ועצם העניין שהפעמונים משמיעים קול בבואו אל הקודש, דבר זה מוכיח שהכהן מייצג ציבור שלם ואינו פועל לטובתו הבלעדית.

הציור המצורף למאמר:

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול- בבואו לקודש הקודשים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
*
כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל