דמעה אחת מאוחרת

אלו שאנו אוהבים באמת, תמיד שם לצדנו. רק אל תתנו להם לחמוק, להיעלם לנצח.

אברהם

עומד מאחורי הדלפק, תור ארוך משתרך לכל האורך, חלקם רוטן בקול. חצוף אחד מנסה לעקוף אך נשלח כלעומת שבא במשפט שאינו משתמע לשתי פנים.
הנה זה בא. מוצר אחר מוצר היא מעלה מעגלת הקניות לדלפק. אחד אחד, כמו בוחרת אותם.
על כמה היא מתעכבת במבט ארוך וקוראת בנחת את השורות הקטנות.
יש למעלה מ-20 איש ממהרים מאחוריה? אז מה?! עכשיו היא כאן וזהו.
"אני רק הולכת להביא עוד משהו אחד”, היא זורקת לי כשהיא כבר מתרחקת ונעלמת בין השורות. עגלת הקניות שלה כמובן כמעט מלאה, חלק מהמוצרים כבר ארוזים, הקופה באמצע חשבון. אבל העולם כמו נעצר מלכת.
היא חוזרת עם בקבוק גזוז ומספר שקיות, זורקת תוך כדי הליכה על הדלפק וממשיכה הלאה. "עוד לא סיימתי", הוא טורחת ליידע אותי.
ללקוח מאחוריה כנראה נשבר. הוא מניח את הסל ויוצא מהחנות, מסנן קללה או שתיים.
אני מסמן לאמיליו האורז, והוא כבר מודע לכלבה, מפנה את המוצרים מהדלפק חזרה לעגלה, ומשליך פנימה את אלו שכבר ארוזים.
העצבים שלי כבר היו בשיא. זה היה יום ארוך וקשה. עבדתי לבד, ועוד כמה פוסטמות משועממות טרחו להנעים לי את היום עם שאלות מטומטמות כמו:
"אתם עדיין פתוחים?”
"השארתי את החלב באוטו והוא החמיץ, אכפת לך אם אחליף?”
"אתה עובד מהר" – טורח מן דהוא ליידע אותי. אף פעם לא ראיתי מישהו עובד מהר כל כך.
היא חוזרת בידיים מלאות מוצרים ופנים כעוסות.
"איפה הדברים שלי?” היא מסתכלת לכל עבר. אני מעמיד פנים שזו הפעם הראשונה שאני פוגש אותה.
"היכן השארת את העגלה שלך?” אני מיתמם.
"אל תהיה חכם, טוב?"' היא אומרת בכעס כשכל גופה מתנועע בעצבים.
"רגע, העגלה שם שלך?”, אני מצביע על עגלת הקניות שלה שהורחקה עד לסוף החנות.
היא מביטה בעיניים רושפות אש, זורקת את המוצרים על הדלפק וממהרת להביא את העגלה שלה.
אני מחליט לעלות שלב "בלוחמה בפוסטמה" ומסמן לאימליו, שאוסף את הדברים לתוך סל ומניח אותו על הרצפה.
"איפה הבוס שלך?????”, היא צורחת ודוחפת בכוח את העגלה עד שזו נתקעת בסטנד עמוס ממתקים ומפילה אותו. ממתקים מתפזרים לכל עבר.
כבר לא היה אכפת לי. כן הוא יבוא עכשיו, הטיפש השמן. ויתחיל להרצות לי בקול על "הטעויות" שאני חוזר ועושה בלי לחשוב. על למה הוא בכלל מעסיק אותי, תוך כדי שהוא מסתכל לכל עבר ומוודא שיש מספיק לקוחות שעומדים ונהנים לראות את הבוס הכל יכול משפיל את העובד שלו, כשזה הטמבל האחרון פשוט עומד וסופג הכל.
כבר פיתחתי אדישות.
זה רק היה אוושה קלה של משהו עובר לידי.
היי, הוא אומר בשקט. מוציא את המוצרים במהירות מהסל ומניח אותו במקום.
אחד נורמלי סוף סוף אני חושב לעצמי.
משהו בו תפס לי את המבט.
הוא היה נראה מבוגר, כבן חמישים או משהו. שיער אדמוני, עיניים כחולות עם מבט עמוק.
תחושה של מישהו שרואה לתוכך.
אני מסיים במהירות את החשבון, מגיש לו את השקיות ומכנית מפטיר לילה טוב.
הוא מחזיר בברכת לילה טוב. מחייך חיוך קטן ויוצא.
אחרי יום עם המון "פוסטמות" היה לי די קשה להתעכב על פרטים, או לקוחות חדשים. לא ראיתי אותו לפני, וזו כנראה הפעם הראשונה שלו כאן.
היי אני קורא לו שניה לפני שהוא נעלם, "איך קוראים לך?”
"אברהם" הייתה התשובה. “לילה טוב" הוא אומר שנית והולך לדרכו.

שבוע לאחר מכן הוא נכנס שוב. רציני, שקט. דמות חריגה בנוף עם המון "רעשנים" מעצבנים, שבכל רגע מגיעים אליך עם בקשות מוזרות או שאלות שמטריפות את הדעת.

נכון, תפקידי לתת שירות. אבל התפקיד שלי הוא בהחלט לא לקרוא את תווית המוצר לגברת אפורה עם חיים משמימים, שמשום מה החליטה שזו הדרך שלה לפתוח איתי בשיחה.
אני לא יכול בכל רגע לעזוב את הקופה רק כי עוד "פוסטם" החליט שלא הסברתי לו בדיוק היכן שקיות המרשמלו, והוא דורש כעת שאצעד אתו יחד עד למוצר המיוחל.
מצטער! אני גם לא יודע כמה זמן האורז יחזיק מחוץ לקופסה, ואיזה טעם יש לעוגיות בטעם לימון. גם אין לי מושג מה קורה אם משאירים את הלחם בלי שקית כמה ימים.

לילה טוב שוב. הוא מחייך הפעם חיוך מלא. כהרגלו מוכן לערוך את החשבון. שוב המבט של מישהו שרואה לתוכך. מבט של אבא טוב. אבא אוהב.
הפעם אני מעז יותר ושואל אותו שאלות אישיות. הוא משיב בנעימות, מאחל לילה טוב ונעלם שוב עד לפעם הבאה.
מדי פעם הוא היה מגיע לקניות. חברות אמתית התפתחה בינינו, לא הייתי אומר אהבה.
התחלתי לחבב אותו. הייתי מחכה שיגיע. כשהגיע הייתי יוצא מגדרי לעזור לו, לשרת אותו.
גם כשלא הייתי במשמרת ורק עברתי שם, הייתי מגיע להגיד לו שלום. לערוך לו חשבון במהירות, לעזור לו עם הארגזים לרכב.
יום אחד הוא שאל אותי לשמי, ומהיכן אני. וסיפר לי רעיון יפה בעל משמעות שלא הבנתי.
הוא הסתכל עלי במבט מוזר כמו רוצה לומר משהו, אך הפטיר רק את ברכת לילה טוב ונסע לדרכו.

שפשפתי את העיניים בחוזקה. כבר שעה ארוכה שאני יושב על המיטה הוזה בהקיץ.
מה פתאום נזכרתי בכל זה, מנקרת לה מחשבה בראשי ולא עוזבת.
כבר חצי שנה שאני לא עובד שם יותר.
היי! דמותו של אברהם צפה מולי, כבר חצי שנה שלא שמעתי ממנו כלום, לא ראיתי אותו לא דיברתי אתו.
מוזר!
לא יודע למה, אני פותח את המחשב וגולש לאתר חדשות מקומי. באנר קופצני בצד מושך את תשומת לבי, שם אני מבחין בתמונתו של אברהם מתנוססת ולידה הכיתוב "בבקשה תרמו".

הלילה האחרון, בו ברך אותי בלילה טוב, היה האחרון.
הוא נסע לדרכו, נסע לנצח.
הוא ישן ולא קם, סיפר לי ידידו לאחר מכן.
חצי שנה עברה, וכאילו הוא היה לידי רוצה לומר לי "לאן נעלמתי"!
חצי שנה שחתמה תקופה שלימה על בן אדם אחד טוב שהאיר את החשיכה.

*** הסיפור בחלקו אמיתי ומספר על חבר יקר שהיה לי ופתאום נעלם מבלי להשאיר סימן, רק חצי שנה לאחר מכן נודע לי שנפטר. בחרתי לשלב זאת בסיפור דמיוני על מכולת ופוסטמות מאחר ואברהם היה לי כמלאך שומר וכמדריך, והכרתי אותו לראשונה בתקופה לא קלה בחיים בה הוא האיר לי המון מהחושך, ועד כמה אני מרגיש שהוא היה שם וניסה להתקרב אלי אך אני הייתי עסוק בתוך עצמי מסרב לראות את האור שהיה שם לידי. זהו מוסר השכל לכל אחד שאלו שאנו אוהבים באמת נמצאים שם תמיד לידנו, נמצאים איתנו לנצח, ועד כמה אסור לתת להם לחמוק, להיעלם
אברהם היה איש אהוב על כולם, מורה ומדריך לחיים שהאיר נשמות רבות עד ליום בו הלך לדרכו והותיר רבים כואבים והמומים. יהיה זכרו ברוך.
 
 
תמונה: Kim MyoungSung

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל