ניחוחות של אמונה דתית

"זכית, זכית", המשיך הבחור, מהתחנה המרכזית, לומר, בשעה שעוד אנשים הצטרפו לצרמונה באמרות בגנות החילונים. מישהו זרק לעברי: "בוא תעשה אצלנו שבת, תראה את האור בעיניים של הילדים סביב השולחן. ותזכה לנחת בעולם הבא". "לא מתאים לי, אדוני", עניתי. "אני אפיקורס ויהודי ומאמין שטוב לי ככה. חוץ מזה אני חובב טלוויזיה וזה לא מסתדר לי"...

תפילה לדרך

הכול התחיל מטלפון של האופטיקאי שביקש ממני להגיע לתחנה המרכזית ולקבל את זוג המשקפיים שהכין לי.
"הלו צדיק, הלו צדיק, בוא תעשה מצווה", קרא לי איש מזוקן שעמד בשולי שער הכניסה. בעודי מהסס כורך הוא את התפילין סביב זרועי. לפעמים החיים הם כמו נהר. זורם מהר בנופים שונים. פוגשים אנשים, עוברים מיני חוויות. אמן, אמן.
"תחזור אחריי", דוחק בי האיש בשחור, בשעה שהחל להוריד ממני את התפילין, תוך כדי מלמול מילים סתומות. לכאורה אין טוב יותר מלפגוש יהודי מאמין בדרך. אחרי הכול, כולנו מחפשים את הדרך הטובה ביותר. שלא כמו אצל הלא מאמינים, שכל דבר שכזה יש מאחוריו אינטרסים ולפעמים מזימות לא טובות.

בבא כמה

ישנם כאלה שרוצים לדעת, על כל פרוטה שמוציאים מהם, האם זה פרטי ולאן הולכים כל כספי התרומות. ומי אחראי לזה שהתרומות מגיעות למקום הנכון. בבא למה. ובבא כמה... שכן הדת אינה אמורה לעסוק בענייני חומר. מי לבית שמאי ומי לבית הלל... יש המחמירים בפרוטה ויש המשחררים לירה. יש שדתם קודמת לאמונתם ויש שאמנותם קודמת לדתם. בבא בתרא. מי שהולך ומי שבא ומי הבא בתור לגן העדן ומי לגיהינום...
אלוהים אחד... זר לא יבין זאת. חילוני לא יבין דתי. אחד לא יבין את השני... אחד מי יודע, אבל שניים, אלוהים יודע...
זכור לי, לא מזמן, את המבוכה שהרגשתי בשעה שהלכתי לנחם אבלים. לא ידעתי איפה לשים את הידיים. ומה אומרים. לעומתי הדתיים, שהגיעו למקום, מיד הרגישו בבית ונכנסו לעניינים. חז"ל אמרו שכל חידוש, מדעי, טכנולוגי פילוסופי, רק מחזק את האמונה. רק תאמין בעצמך. בשבילי הכול היה חדש ולא הבנתי כלום.

רשע ורשאי

"זכית, זכית", המשיך הבחור, מהתחנה המרכזית, לומר, בשעה שעוד אנשים הצטרפו לצרמונה באמרות בגנות החילונים. מישהו זרק לעברי: "בוא תעשה אצלנו שבת, תראה את האור בעיניים של הילדים סביב השולחן. ותזכה לנחת בעולם הבא". "לא מתאים לי, אדוני", עניתי. "אני אפיקורס ויהודי ומאמין שטוב לי ככה. חוץ מזה אני חובב טלוויזיה וזה לא מסתדר לי"...
"טמבוליז. טמבוליזה", ברך האיש בטון מלגלג, כששמע שאני משתמש במכשיר הטמא. "פוי... פוי". עתה אנו יורדים למעמקי האמונה והמסורת ומובן מאליו שלהיות נקי וטהור, משמעו להיות יהודי כשר. על אחד כזה להיות מנותק מכל קשר מחוץ לדת ולהיצמד למקורות. ניכרו בדבריו הזלזול והשנאה למכשיר המדיה, שלדעתו הורס את העולם. בזמנו שמעתי ברדיו פעם את הדיאלקטיקה של אדמור חסידי גור, שיצא בהתקפה חסרת רחמים על המכשיר הפוגעני. הוא הסביר שהמדיה והאינטרנט הם יצר הרע. זה מערער את מבנה תיבת נוח שלנו. בפרט גרוע האינטרנט, שמכניס את האדם למעגלי רשע. וכך הוא נחשף לכיעור ופריצות. וגם לאסונות נוראים שבאים עקב כך.

משל אמרו: במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים, חוזרים בתשובה עומדים. ועל כן, כנראה, ביקשו שאשב אתם. "תראה אותך", אומר לי צדיק אחד ומחייך מסופק, "יצאתי למצוא אתונות ומצאת מלוכה, מלוכת השם!" נראה היה בעליל שהאמין שהתפילין שכרך סביבי, גרשו ממני את הרוח החילונית הרעה.
למרות שהתפילין נראים כטקס פגאני, הרי ידוע שדתיים לא אוהבים את השימוש במילה פולחן, בכל הנוגע לסדר היום הדתי שלהם. בצדק או לא, פולחן היא מילה שמעורבים בה ריחות קטורת והלמות תופים. אצל החילונים קיימת הימנעות מלעלוב את המאמינים. זאת למרות שאורח החיים הדתי נתפס בעיניהם כפרימיטיבי. ואילו אצל הדתי, החילוני נתפס כנשמה טועה בעולמה שחייבת תיקון. ריטואלים שונים יש לדתיים ולחילוניים.

חמש פעמים ששששש...

קל להם יותר להסביר את משנתו של הרמב"ם, מאשר לשאת מבטים של חילונים מפקפקים. בזמן נטילת ידיים, למשל, כולנו חכמים ומבינים את התורה, מי פחות ומי יותר. הטקסים מקלים ומאחדים את הדתיים והחילוניים. גם מי שהוא בירא עמיקתא ולא גדול בתורה, עדיין נהנה בטכסים המשפחתיים של קבלת השבת. הדממה שם רחוקה מלהיחשב דומיית קודש. יש שם מפגש של משחק משפחתי משעשע, ובו טכסים כמו ברכת המוציא.
הכול נעשה שם במשחק ותרגילי פנטומימה. ששששש... אסור לדבר, אך מותר לזמזם. רגעים קסומים בתא המשפחתי, בין בירכת המוציא לבין נטילת הידיים...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל