40 שנה ועוד משהו

ארבעים שנה חלפו בימים אלה להסכם השלום ההיסטורי שנחתם בין ישראל לבין הגדולה במדינות ערב-מצרים. כמה מחשבות, כמה תובנות, ופרולוג.

מצרים של סאדאת לא הייתה מצרים של ג'מאל עבדל נאצר, כשם שמצרים של נאצר לא הייתה מצרים של הגנרל הסודאני/מצרי מוחמד נגיב וכשם שמצרים של נגיב לא הייתה מצרים של המלך פארוק הראשון ושל בנו שמלך אחריו לזמן קצר לפני הפיכת הקצינים החופשיים שנגיב עמד בראשה. לא סתם מניתי את שלשלת המושלים בכיפה המצרית. כאן יש להדגיש שפארוק אל אוול תומכם של מדינות הציר ואויבם של בריטניה הגדולה היה זה שבזמנו ניטעו במצרים זרעי השנאה לעם היהודי ולאחר מכן לישראל. זרעים שצימחו את האחים המוסלמיים (جماعة الإخوان المسلمين) תלמידיו של חסן אחמד עבד אלרחמן מחמד אל-בנא, הידועה גם כתנועת האם של החמאס.

אז נכון, סאדאת שהיה אחד ממנהיגי הפיכת הקצינים החופשיים ולמעשה חלק מאותה רביעייה מיליטאנטית של קצינים שהנהיגה את ההפיכה ושמנתה את ג'מאל עבדל נאצר; עבדל חכים עאמר אנואר סאדאת ומוחמד נגיב. אבל בהשוואה לנאצר הוא היה ה"ממזר" של אותה רביעיה ובעל ראיה למרחוק שהביאה אותו להיכן שהביאה. לדעת רבים המכירים את ההיסטוריה של ההפיכה במצרים סאדאת היה חסר את הכריזמה של נאצר דבר שהתבטא גם בנאומיו.

כאן המקום להדגיש שסאדאת, למרות היותו מוסלמי אדוק (متدين) סלד מ"האחים המוסלמיים" כפי שהם סלדו ממנו ולבסוף חיסלו אותו.

כבר בתקופת היות גולדה מאיר ראש הממשלה ניסה סאדאת להגיע להסכמים עם ישראל בעיקר הסכמי אי לוחמה או בדומה להם אבל גולדה עמדה על כך שאם יתנהל מו"מ הוא יתנהל על שלום כולל. דברים בנושא זה ניתן למצוא במכון למחקרי בטחון כמו גם בארכיון המדינה. מתוך המסמכים המצויים שם עולה כי היה זה הנרי קיסנג'ר שהצדיק את עמדתה של גולדה מאיר ואכן הדברים לא המשיכו.

משעלה בגין לשלטון ב-1977 בנאום ההיבחרות שלו ב"מצודת זאב", בליל הבחירות, הוא קרא בפה מלא למנהיגי ערב לבוא בלב נכון וללא תנאים מוקדמים. ואכן כבר בחודש הראשון בעת שנוהל המשא ומתן להקמת הממשלה בראשותו-ותוך כדי כך שהוא מאושפז בבית החולים בשל "תעוקת לב" מזמין בגין את משה דיין לחדרו בבית החולים ומציע לו הצעה שדיין לא יכול היה לסרב לה: דיין יעזוב את המערך ויחבור כסיעת יחיד לממשלה המוקמת תוך שהוא מקבל את תפקיד שר החוץ ובהדגשה של בגין שינהל מו"מ לשלום עם מצרים.
אכן דיין מייד לאחר הקמת הממשלה טס כשהוא מחופש (ללא הרטיה המפורסמת שהייתה סמלו המסחרי), לראבט שבמרוקו, כדי להיפגש עם מלך מרוקו ובפגישה זו העביר דיין למלך הודעה שראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, רוצה לפתוח במשא ומתן רציני לשלום בין שתי המדינות, מצרים וישראל. זמן קצר לאחר מכן ב-16 בספטמבר 1977, טס דיין בפעם נוספת למרוקו כדי להיפגש שם עם שליחו של סאדאת, סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי .

יודגש שבפגישה השבועית שקיים ראש המוסד דאז האלוף יצחק חופי עם ראש הממשלה בגין ביקש ממנו בגין שיצור קשר עם המנהיגות המצרית כדי להבהיר לה שפניו לשלום ואכן חקה היה הראשון שנפגש עם תוהמי עוד לפני שזה האחרון נפגש עם משה דיין כפי שתואר לעיל.

מכאן עולה דווקא מנחם בגין שהיה כאיש אופוזיציה מאוד מיליטנטי כמנחם בגין הדורש שלום ורודפהו! כן אותו בגין שהתפטר ממשלת הליכוד הלאומי באוגוסט 1970 בשל הצעתו השניה של מזכיר המדינה האמריקאי דאז, ויליאם רוג'רס, לנסיגה ישראלית בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, שתביא לסיום מלחמת ההתשה וכניסה לשיחות שלום. דהיינו נסיגה עוד בטרם הוחל במשא ומתן לשלום, ולמעשה תנאי מקדים לקיום משא ומתן.

למעשה גם בתוך מפלגתו נתקל בגין בקשיים נוכח עמדתו אך בהצבעה דמוקרטית זכתה הצעתו לפרוש מהמשלה ברוב קולות, אמנם זעום. עקשנותו של בגין בעזיבתו את שולחן הממשלה נשארה עקבית בכל הקשור לכניסה למשא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים.

בתוך החוגים של המערכות השונות העוסקות במידע ובמחקר עלתה באותם ימים השאלה מה הביא את סאדאת להסכים להצעה שהביא בפניו תואמי ולהיכנס למשא ומתן עם ישראל על פי התנאים שישראל הציבה-דהיינו משא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים. ובכן אין זה סוד שמצרים באותם ימים הייתה במצב כלכלי קשה. מאז מלחמת ששת הימים היא נותקה מעטיני הנוזל השחור שהופק בסיני במיוחד באזור אבו רודס. חובותיה בשל עיסקאות הנשק הגדולות עם ברית המועצות גם הם העיקו על התל"ג וכמובן על התקציב. כל מי שעבר אז ברחובות מה שקרוי בקרב המצרים " مسر عديما" =מצרים העתיקה – הכינוי החביב על תושבי קהיר לעירם, לא יכול היה שלא להבחין בבית הקברות הגדול שליד חאן אל חלילי שנקרא מאז 1958-לערך, "עיר המתים" ושבין מאות אלפי המצבות שלו הוקמו פחוני מגורים לקשיי יום. ולא רק שם! כשמונה מאות מטר מכיכר השחרור, ميدان ال تحريرמעוז השלטון של מצרים יש עד היום אזור נרחב של סלאמס-מגורים בהם מתגוררים אנשים קשי יום. הוסיפו לכך שאמנם התקשורת המצרית שידרה מאז חודש רמדאן שנת 1973 תיאורים על הסרת חרפת מלחמת ששת הימים מהחיילים הגיבורים, חוצי התעלה ששחררו את קו המעוזים מידי "האויב הציוני", אך סאדאת ידע את האמת שאת שהתרחש בקילומטר ה-101 מקהיר – המשא ומתן להפסקת אש, ישראל קיימה עמו עמוק עמוק בתוך שטח מצרים. נקודה נוספת חשובה מעין כמותה היא העובדה שהעם בישראל בחר בבחירות חופשיות את המיליטנטי בקרב מנהיגיו-מנחם בגין להיות ראש ממשלתו, ותקבלו את הלחץ הפסיכולוגי שהוא – סאדאת - היה מצוי בו... כיוון שהבין שמולו יש עם עיקש העומד על שלו...

פרולוג
הייתי אז עובד מדינה ובין שאר הדברים שעשיתי יעצתי פה ושם לשרים ורוזנים. הייתה זו שעת לילה מאוחרת של התשיעי בנובמבר 1977 כשהטלפון בביתי צילצל והדובר – ידיד שלי משכבר הימים אמר לי לפתוח את קול קהיר בערבית. פתחתי וזו הייתה כבר סופה של הידיעה אך הסוף העיד על תחילתה. הקול הדובר היה ברור וההגייה לא השאירה ספק: היה זה אנואר סאדאת נשיא מצרים שסיים נאום וממילותיו האחרונות ניתן היה להבין חד וחלק: הוא רוצה לבוא לכנסת בירושלים ולנאום ולהציע שלום. מיהרתי, למרות השעה המאוחרת, לצלצל לשר הפנים ד"ר יוסף בורג וסיפרתי לו את ששמעתי ומשום מה הוא לא נשמע לי מופתע!!!

למחרת בבוקר העיתונות כבר געשה, זומנתי לשיחה במזכירות הממשלה עם אחד מסגני המזכיר שביקש לשמוע ממני על התארגנות לקראת מוצאי שבת הקרוב ובעוד אנו משוחחים נכנס לחדר שר המשפטים שמואל תמיר שניסה לדלות פרטים ומשלא עלה בידו שאל אותי "האם זה רציני" תשובתי הייתה "אני מניח, ולא יודע דבר, שכנראה קדמה להצהרה שנשמעה ב"קול קהיר" איזו פגישה או פגישות בין נציגים מצריים לנציגים ישראליים, כי דבר כזה לא צץ מאליו". תמיר קרץ לי בעינו וחייך.
עד כאן המפגש הראשון עם הנושא.

בשבועיים האחרונים נכחתי בכל מיני מפגשים של אנשים שהיו מאחורי הקלעים של המשא ומתן עם המצרים, מו"מ שנמשך לאורך תקופת זמן מאז נובמבר 77 ועד ה-14 בדצמבר 1981 כשבתקופה זו מצאתי את עצמי טס הלוך ושוב בין ירושלים לקהיר או אלכסנדריה הכל לפי העניין.

כאן המקום להביא אנקדוטה מאותם ימים. הייתה זו תקופת המשא ומתן על האוטונמיה לערביי יהודה שומרון וחבל עזה. צוותי המומחים הן המצריים והן הישראליים נעו בין מצרים לבין ישראל כשהדיונים בארץ מתקיימים מבאר-שבע שבדרום ועד לחיפה. כבר בראשית הדיונים העליתי בפני האחראים למשא ומתן מהצד הישראלי את הרעיון שניקח את ראשי הצוות המצרי בהם את איש משרד החוץ המצרי ד"ר עמרו מוסא –לימים שימש כמזכיר הכללי של הליגה הערבית, לירושלים העתיקה תוך שאני מציע כי את הסיור אוביל מצפונה של ירושלים, ואסיים לאחר תצפית על העיר מ"הר העצה הרעה"-רכס ארמון הנציב באזור שער יפו, כך שהמסיירים יוכלו לראות את המבנה של העיר ואת העובדה שמדובר בעיר אחת בלתי ניתנת לחלוקה. ההצעה התקבלה וסוכם שאדריך את השלושה. המצרים הסכימו להצעה שנערוך להם סיור בירושלים ובלבד שיקויים ללא עיתונאים ואינקוגניטו. ארגנו סידורי אבטחה חסויים סביבם(אנשי שב"כ ומשטרה כולם באזרחית) ויצאנו לעת ערב. משסיימנו את הסיור אמר לי עמרו מוסא, עכשיו "אני מבין את הטענה שלכם שהעיר לא ניתנת לחלוקה"



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל