עכשיו צוחקים

"עכשיו צוחקים", הייתה אימא אומרת לי, כשהייתי ילד קטן בגולה והיא הקריאה, לאחי הגדול, בדיחות מתוך ירחון הומוריסטי הונגרי. היא עשתה זאת, לפי בקשתי המפורשת. היות שקינאתי בה ובאחי, שהיו צוחקים כשהיא הקריאה את הבדיחות מהירחון. ואני, שעדיין לא הבנתי בהומור, אבל בהחלט ידעתי ואהבתי לצחוק, הייתי פורץ בצחוק גדול. היום, אני מבין בהומור ואפילו יודע גם להצחיק.

אחד שיודע להצחיק

כולם בפורים מתחפשים, אני פשוט חיפשתי תמונה שלי כשהייתי קטן וחמוד...


בהתחלה היה תוהו ובוהו

בפורים הראשון שלי בארץ, כשהייתי בגיל 10, התחפשתי לקאו-בוי. בשמחה של ילד מהגולה המזרח אירופאית, שגילה זה עתה את תפארת מסורת הבוקרים המפוארת, של שליפות, אקדחים וקרבות סוסים, והמיר אותם בשמחה וצהלה במשחקי האקדח והמלחמה הפרימיטיביים של הגולה. בפורים הראשון שלי בארץ, יצאתי לרחוב מחופש לקאו-בוי. אלו היו הימים הגדולים של מסורת הבוקרים בארץ, כאשר בגרוש היה חור בצורת קליע שנורה מאקדחו של קאו-בוי פרוע.
קשה לתאר את התדהמה וחוסר ההבנה הגמורה שהכתה בי כאשר הילד הראשון שעל פניו עברתי כמו טווס נפוח, פנה אלי בצורה צינית: "לא נמאס לך להתחפש לקאו-בוי!"
את הצירוף המוזר, הלא מובן כל כך, של מילים, כפי שנשמעו באזני, קשה לתאר כאן. לרגע הרגשתי כקאובוי שהופל מסוסו.
רק מאוחר יותר הבנתי את המנטליות של החג הזה, שהוא לא כפי שחשבתי חג להתפאר בו, כאחד מחגי הנוצרים בגולה, אלא חג לצון, חג של עד-לא-ידע ולא של להיות מי יודע מה!
אבל אני חושב שכך למדתי את השיעור הראשון בתורה שאומרת שהדברים אינם תמיד כפי שהם נראים.
כולנו רוצים להתחפש למשהו, להיות שונים. המומחים אומרים שהנטייה של האישה להתאפר נובעת מרצונה להיראות שונה ולאו דווקא יותר יפה. לכולנו נמאס לפעמים מעצמנו ורוצים להיות מישהו אחר, איזה שכן עם דשא ירוק.
בכיפור אנחנו שוחטים תרנגולת, בפורים אנחנו הורגים אחד את השני – בצחוק...
כי האמת שטוב יותר לחיות...


כעבור אלפיים שנה

והיום, כעבור, אלפיים שנה כמעט, כשאני כבר לא ילד, ויש לי כבר רקורד של מצחיקן כזה, (ומי שלא צחק – הפסיד) – הנה זה בא שוב.
פורים מתקרב בצעדים מהירים ואני, שכל השנה עוסק בהומור, מרגיש שאוטו-טו אני שוב מחמיץ הזדמנות להיהפך לאקטואלי. פורים בשבילי זה כמו שמישהו אמר פעם: לכל אדם יש את רבע השעה של תהילה בחייו. ואילו היהודים אומרים "אין אדם שאין לו שעה". כלומר אנחנו יותר נדיבים. בפורים אנחנו אפילו מרשים לעצמנו את השמחה הגדולה ביותר שיש: השמחה לאיד. כלומר שמחה על סופו של המן הרשע. אולי היהודים כתבו את התנ"ך ואיינשטיין אפילו כתב את הנוסחה שלו 2 MC=E שזה ממש "פצצות לפנים" איך שאומרים היום, אבל עדיין אנחנו אוהבים גם להתבדח ולהשתטות ככה סתם.
איינשטיין בז וריחם על חסרי האמונה, שהיו מוכנים להאמין רק בדברים המוחשיים. הוא כתב:
"הדבר הכי בלתי מובן בעולם הוא שהעולם ניתן להבנה." אז מה נשאר לו לאדם, לצחוק כמובן.
לא, לא קל לחבר בין הומור, צחוק, לבין תכנון מבריק של פרסום והצלחה ותהילה. 15 דקות של תהילה, יכולים להיות רק של תהילת קומיקאי. שהרי אדם רציני תמיד ירצה תהילת עולם ולא לעשות צחוק מהתהילה שלו.
בסופו של דבר הימים הללו לפני פורים הופכים, אם כן, להיות הימים הקשים ביותר עבור מי שעוסק בהומור. זאת תקופה שבפירוש אומרים לו שכל יצירתו היא זמנית, חולפת. אם ברומנים הגדולים כותבים: "רגע בזמן הוא שלנו" ומתכוונים לרגעים של הנאהבים, הרי רגע של צחוק, הוא פרץ חולף שלא נחרת בנצח.

למה לצחוק ולמה לא לבכות כשלשיר פשוט מאוד

תמיד תמיד תמיד
תמיד לפני פורים
מחשבות רבות חולפות
לצחוק על החיים
דברים רבים רבים רבים
אשר מעלים גיחוך על הפנים
זה מצחיק מאוד אומרת האחות
והמשפחה מעלה זיכרונות
שגורמות לכולם לצחוק
תמיד ישנו איזה דודן
שהופך פתאום ליצן
וגם נמצאת תחפושת
שכולם מתלהבים
ואתה יכול להישבע
שלאיש שחובש אותה כל כך מתאים
וישנם הכינויים שכל השנה מודבקים
ובפורים הם הופכים לכוכבים ראשיים
תמיד לפני פורים עם ישראל נעור
עם גיבור פורים שעובר מדור לדור
ואסתר המלכה כמה יפה הייתה
ילדות מתלהבות בעיניים נוצצות
וילדים גיבורים
בתחפושות של סופרמנים חדשניים
כן ילדים תמיד מחדשים
גיבור חדש כל שנה ממציאים
ויש שלפני פורים
חושבים איך אנחנו מזדקנים
ומנסים לעלוץ כמו כשהיינו צעירים
אין שנה שמשהו עליו לצחוק אי אפשר
תמיד תמיד נשאר הטעם החמוץ מר
רק לפני פורים
גם את הממשלה מהבוץ
אזרחים להוציא מנסים
כי הדברים לא חמורים
ולא מספיק רציניים
שיפגעו לנו בשמחת פורים
שמחה של דורות ליהודים


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל