ימין או שמאל – בסוף נגיע לאותו המקום

הצבא צועד בשמאל ימין ואילו האזרחים בוחרים פעם שמאל ופעם ימין. אנחנו יכולים להציע לפלסטינאים חבילה נאה של הטבות, אבל קשה לי להאמין שהשלום נמצא בפנים. תחנוק את הערבים והם יתפרעו. תן לערבי תקווה והוא ינסה לממש אותה ולהרוג אותך! עוד לא אבדה תקוותנו, בשביל הערבים זה להביא לאובדננו...

אמנון אברמוביץ די הרגיז אותי, עם הפרשנות שלו לגבי המצב בעזה. הוא טוען שישראל בעצם אשמה במצב, בגלל שלא הלכה לקראת הערבים וניסתה לקדם את השלום.
זה בדיוק כמו שאנשי שמאל מנסים כל הזמן לעוות את ההיסטוריה שקדמה למלחמת יום כיפור.
הם טוענים שישראל (ובעיקר גולדה) לא הייתה מעוניינת להגיע להסדר שלום עם מדינות ערב ואנו הבאנו עלינו את מלחמת יום כיפור. הערבים מצטיירים, לפי דברים אלו, כשוחרי שלום. די אם נסקור את הפרלמנט הירדני, שכולו רווי בשנאת ישראל ורוצים להשמידנו, כדי שנבין מה האמת פה.
ישראל רוויה ברצון לשלום. אבל מה שקורה במשך השנים, בעיקר מול הפלסטינאים, שכל פעם שישראל מנסה לתת משהו לערבים, זה רק מעורר להם את התיאבון. בכל ניסיון להסדר מדיני, כשישראל הסכימה לוויתורים מרחיקי, לכת, תמיד פרצו פעולות טרור. כך היה למשל, אחרי הסכמי אוסלו. אז בא גל של טרור ושטף את כל ישראל וגבה מאות הרוגים מקרב האזרחים.
מבחינה זאת, נתניהו קנה את עולמו, ביכולת ההסברה שלו, שהצליחה להחדיר בקרב האומות, את ההכרה שמי שבעצם רוצה שלום זה אנחנו והפלסטינאים הם האשמים בכל הפעולות שאנו נאלצים לנקוט נגדם.
המצב הוא פשוט מאוד, כל ילד יכול להבין את זה. הערבים חדורי שנאה ורצון עז להשמיד את ישראל. הם מתחנכים על שנאת ישראל, מגיל ינקות. הם באמת יונקים שנאת ישראל משד אמם.
אני זוכר קטע מרגש במיוחד, שהבהיר לי אמת זאת, עוד כשהייתי בעצמי שמאלני והאמנתי שאנו אשמים במצב המתוח ביננו לפלסטינאים.


הייתי באירוע חגיגי, בהיכל התרבות בתל אביב, בהופעה של יהורם גאון. הקהל היה מורכב כולו מהציבור הדתי. זהו, כידוע, ציבור ימני במהותו. יהורם גאון, שכידוע די גמיש בעמדותיו ובזמנו אף תמך בהחזרת הגולן וחלוקת ירושלים, קלע ללב הקהל ולגלג על המנהיגים השמאלנים שלנו, השנואים על הקהל שנכח במקום.
הוא אף סיפר בדיחה על חשבון העיתונאים, שהיו שנואים עליו, אחרי שהציקו לו בלי סוף, בפרשת גירושיו מאשתו הצעירה ממנו. "יש עיתונאים בקהל?" שאל. וכשנענה בחיוב, מיד סיפר בדיחה: "אדם אחד שביקר בבית הקברות, ראה מצבה עליה היה כתוב: פלוני אלמוני, עיתונאי, אדם ישר והגון. תראו מה זה, חשב לעצמו המבקר, בקבר אחד קבורים שני אנשים"....
אחרי זה, כמובן, שר כמה משיריו הידועים, להנאת הקהל. פתאום בפזמון של השיר, "המלחמה האחרונה": "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה" - כל הקהל הצטרף כאיש אחד לפזמון. אני זוכר עד היום את הרגש הרב והלהיטות שבה שר הקהל העצום, כאיש אחד, את מילות השיר. נראה היה בעליל, שכל אחד מהשרים, מבטא את הכמיהה העמוקה, ממעמקי נשמתו, לשלום.
כן רבין היה ענק, רבין היה ההבטחה הגדולה של דור שלם. אבל מאחורי גבו, כשהבליג על סלידתו מערפאת ולחץ לו את היד, רקם הלה מזימה שטנית. איש הדמים, הטרוריסט ערפאת, לא שינה את עורו. הוא רק קיווה להשיג את כל מטרותיו באמצעים אחרים. משהדבר לא הסתייעה לו, חזר למקורות שלו – לטרור.
כך המצב גם היום. הפלסטינאים לא יסתפקו בפחות מהחזרת כל השטחים שלהם ומימוש זכות השיבה. הם יבואו לשולחן הדיונים, לא מתוך רצון אמתי בשלום, אלא מתוך רצון לממש את שאיפותיהם הלאומיות, על חשבון היהודים, שנואי נפשם.
עד שהשנאה הזאת לא תעקר מהשורש, לא יהיה פה שלום. מפני שאי אפשר לעשות שלום בלי אמון הדדי, ואיך אפשר בכלל לתת אמון במי שעמוק בנפשו טבועה שנאה ורצון עז להשמיד אותך?! מי האדם השפוי שיסתכן במעשה שכזה?!


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל