נוסטלגיה: קולנוע ומעליות

את הספר "היעלמותו המופלאה של ראש שקט", ממנו לקוח הקטע הבא, הוצאתי בסוף שנות השבעים, באור עם, הוצאת ספרים שבה התחלתי לעבוד. בתחילת שנת 2000 הוצאתי באור-עם שני ספרי הומור נוספים: "בדיחות האלף החדש" ו"חיידק הצחוק". אז זכיתי גם להתארח בבית עגנון, בערב הומור (בשם: "על שמנים ומחשבים") בחוג הספרות של המשוררת אדלינה קליין.

אולם הקולנוע בעולם של פעם

מחשבות פרא התרוצצו בראשו של דיק. כדי לשמור על ראש שקט נכנס לקולנוע. הסרט כבר החל כאשר התיישב בכסאו החורק. מאחוריו היה מישהו מפצח גרעינים בעצבנות, הגרעינים פגעו בעורפו במטחים רטובים, כשלפתע הרגיש כף יד על גבו.
"סליחה", האיש שלח את ידו לתוך חולצתו של דיק. "נפל לי גרעין שלם פה", התנצל. היד דגדגה את דיק עד שהחל לצחוק. שכניו הביטו בו בזעם. היה זה סרט עצוב מאוד.. כאן העלילה על המסך הגיע לשיא דרמטי, אישה מאחורה תלתה את מטפחתה על כתפו של דיק, לייבוש.
בתוך האווירה החשוכה, שעל המסך, הופיע לפתע זיק אור. אדם עם פנס קטן ביד היה זוחל לאורך הבמה, מחפש דבר מה שעף לו לשם. בפעם השלישית שעבר לאורך הבמה, נכנס עם ראשו במסך וקרע אותו חלקית. שריקות נשמעו באולם.
"רגע אחד", צעק האיש, ירד וחזר לבמה עם חוט ומחט. עודו עוסק בתיקון הקרע נשמעו סירנות ניידת שהוזמנה על ידי בעל האולם. שני שוטרים נכנסו לאולם והחלו להחליף יריות עם השחקנים שעל המסך. המסך היה עתה כולו חורים והאיש שעל הבמה עבד כמטורף בתפירה.
בעוד דיק מנסה ככל האפשר להסתיר את ראשו מאחורי גבו של הצופה שלפניו, התישב הסדרן על ברכיו.
"אוף, אני עייף", נאנח הלה. "האמן לי, העבודה הזאת, קשה מכל עבודה אחרת. הסרט הנע הזה עולה לי על העצבים. פעם השחקנים היו שותקים, היום הם יורים ומקללים כל הזמן. הסיוט שלי הפך למציאות וגם התחילו לירות פה כדורים חיים".
פתע פרץ בצעקה: "כבא את הסיגריה שם! אוי סליחה", אמר לדיק, "המשפט הזה נפלט לי באופן בלתי רצוני. באוטבוס תמיד אני מחפש מספרים על הכסאות, עד שאני נזכר שאין בנסיעה עירונית מספרים, כבר כל המקומות תפוסים. פעם הקמתי את הנהג מכסאו מפני שנוסע אחד טען שיש לו מספר זהה לזה שעל כסא הנהג. בלילות יש לי סיוטים שענקים יושבים בשורה הראשונה. אתה בטח חושב שאנחנו יכולים בזמן הסרט לשבת. לפעמים יש סרטי מין כאלו שכל הזמן עומד. קורה גם שמקרינים סרטים מקצועיים כאלה, שכל העולם התחתון בא לפה ללמוד. אז אני יורד מתחת לכיסאות ומאיר בפנס מלמטה למעלה..."

פעם, כשהיינו צעירים, לא היו מעליות

למזלו של דיק נגמר הסרט והסדרן קפץ מעל ברכיו כדי לכוון את האנשים ליציאה. דיק נכנס למעלית. אדם זקן היה איתו בפנים. הלה הביט בדיק בחומרה. "מדוע אתה מסתכל עלי ככה?" שאל דיק.
הזקן נאנח, "אני מביט בך ורואה כמה השתנה העולם מימי צעירותי. מי חשב אז על מעליות, מדרגות היו אז פלא. הבט על הכפתורים האלו שבמעלית. טיק טוק" הזקן עשה תנועות עצבניות בידיו. "העולם השתגע. פעם היו צריכים ללחוץ על ידית הדלת של הבית בשתי הידיים על מנת שתיפתח. מפתחות מדויקים היו רק לעשירים. היום יש לך דלתות שנפתחות מול האף, בלי לזוז אפילו. השבוע עשיתי הפגנה בעיריה נגד המעליות של הבנין, עליתי בקומות הרבות שם עשרות פעמים ברגל. איפה ימי החלוצים! צעקתי לראש העיר בפנים. עוד מעט כל החיים יהיו מעלית, התינוק יכנס מצד אחד ויצא בקומה האחרונה זקן, ישר לעבר שערי שמיים!"
דלת המעלית נפתחה, "היי", צעק הזקן, "פספסתי בקומה את דירתי. עכשו אצטרך לרדת ברגל. אבל מה אכפת לכם מזקן כמוני. העיקר שאינך צריך לשאת אותי על גבך, כיאות!"


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל