הד קולך שחי בי, עולה מתוכי
צורב ומטביע אותי בו
והייתי רוצה כל-כך לשוט
באגמי הירח השלווים.
אך סוסי-הפרא במישורי-הזכרון הנרחבים
שועטים בשדות הלב הדואב
במרחבים העצומים
שאין בהם שאון, קוראים בשמך.....
כל חלומותי נאספו,
מתת רפרוף עין אחת
הבזק אור אחד למה שנקרא - תקותי
לו הגעתי לתכלית חיי ברגיעה.
אך אתה, בני, חלפת על פני
והלכת, ואני נותרתי כאן
עם יפחותי
ואין נחמה בתפילות...