אינני אדם דתי, אפילו לא קרוב לכך. אבל על מנת להבחין בעושר הספרותי, הלשוני וההיסטורי של
ספר הספרים אין צורך בכך. לטעמי, אחד הסיפורים היפים והמרגשים ביותר בו, אם לא היפה ביותר
הוא הסיפור במגילת רות. הייתי מסכם אותו בשני מילים: אנושיות צרופה. כל כך מרגש עד כי שאבתי
ממנו השראה לשיר שכבר עלה כאן לפני כמה שנים אך תמיד נעים להיזכר.
"כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין... כי המוות יפריד ביני ובינך" מגילת רות, א, ט"ז , י"ז
זֵה סִפּוּר עַל חֶסֶד וְאַהֲבָה,
וּנְתִינָה כַּמַּיִם גּוֹעֲשִׁים,
מְסִילּוֹת לְלֵב הַגּוֹאֵל שְׁכָרָה,
וְנוֹדְעָה מוֹרָשְתָה לְדוֹרוֹת רַבִּים.
נָּכְרִיָּיה שְהַפְכָה לְגִיֹּרֶת,
גּוֹרָלָהּ כָּרְכָה בְּעַם לֹא לָהּ,
וַיְעוּגַן שְׁמָהּ לְמִשְׁמֹרֶת,
כְּפֵּרוּש לְגָּדְלוּת נִשְׁמָתָהּ.
וַתִדְבַּק עַד מָוֶת רוּת בְּנָעֳמִי,
עֵת שׁוּבָן לִשְׂדוֹת בֵּית לֶחֶם,
וְהָאוֹר בְּפָנֶיהָ כֹּה אֱנוֹשִׁי,
בְּעוֹדָה מְהָלֶכֶת בֵּין לֶקֶט לְתֶלֶם.
יוֹפְיָיה אֵינוֹ בַּכְּתוּבִים,
אַךְ לְעֵיִן עָרוֹךְ שִׁיעוּרוֹ,
חָקוּק בְּדַּפֵּי דִּבְרֵי הַיָּמִים,
כְּאוֹר יְקָרוֹת תִּפְאַרְתּוֹ.
מַדּוּד לְמִצְעַר מוֹצָא פִּיהָ,
הֲגַם שֶׁהִפְלִיאָה מַעַשׁ וְתוּשִׁיָּיה,
כְּאוֹת וּמוֹפֵת בִּדְמִי יָמֶיהָ,
וְהָיְיתָה מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל שוֹשָלְתָה.