פגישה חוזרת עם המוות

לא מזמן קיבלתי שיחת טלפון מאשה שאיני מכיר. מהעבר השני נשמע קול איטי וקטוע, שהסגיר את גילה של הדוברת המבוגרת. "שלום", אמרה, "אני מעוניינת לתרום ספרים בחינם, יש לי הרבה... בבקשה אני עוברת לדיור מוגן", המשיכה. "יופי, בהצלחה", איחלתי לה, מתוך הרגשת הזדהות של מי שבעצמו הולך ומגיע לפתרון הזה. והבעתי את הסכמתי לבוא לבקר אצלה בבית.

משנה לשנה בהתקרב שבוע הספר העברי, התרגשות אוחזת בי. שבוע הספר נראה לי כאילו היה חג האור, פסטיבל של שפע ספרים וסיפורים חדשים. עולמות מרתקים שאפשר לצלול לתוכם.
זיכרונות ילדות חוזרים אלי. ילד שזה עתה למד את סוד הקריאה, והסקרנות גורמת לו לרצות לקרוא עוד ועוד ספרים. בימים האלה הייתי מנדנד לאבא, זיכרונו לברכה, שייקח אותי לחגיגה של הספרים, שהתקיימה במרכז תל אביב. המצב הכלכלי לא אפשר, כמובן, הוצאה מיותרת, כרכישת ספר. מה עוד שהיה צורך לנסוע באוטובוס מיפו עד תל-אביב. המקף הקטן הייתה בשבילנו הוצאה גדולה... היינו משפחת עולים קשת יום, אצלנו כל אגורה נכנסת, היה לה כבר יעוד מוכן מראש.
אבל אבא, שהבין את התשוקה הבוערת שלי, הגיע להסכם ביננו. נצא רגלית לעיר הגדולה ונחסוך את עלות כרטיס הנסיעה באוטובוס, שינוצל לרכישת ספר ... היה זה הסכם שהביא לכך שחזרתי באותו ערב עם עותק חדש של ספר שלא הכרתי. שנינו חזרנו הביתה עייפים, אבל אני הייתי יותר מרוצה מעייף. איך אומרים, ילדים קטנים שמחות קטנות.
לא מזמן קיבלתי שיחת טלפון מאשה שאיני מכיר. מהעבר השני נשמע קול איטי וקטוע, שהסגיר את גילה של הדוברת המבוגרת.
"שלום", אמרה, "אני מעוניינת לתרום ספרים בחינם, יש לי הרבה... בבקשה אני עוברת לדיור מוגן", המשיכה.
"יופי, בהצלחה", איחלתי לה, מתוך הרגשת הזדהות של מי שבעצמו הולך ומגיע לפתרון הזה. והבעתי את הסכמתי לבוא לבקר אצלה בבית.
כשהגעתי אליה, מצאתי בחדר ערימת ספרים שהייתה מונחת באי סדר ונראה שזמן רב לא נגעה בהן יד אדם. במבט חטוף היה ניתן להבחין, שמדובר בשלל סיפורי מלחמות, ביוגרפיות של גנרלים ידועים.


"אין לי צורך בסוג ספרים שכאלה", אמרתי לגברת. היא נתנה בי מבט עצוב. תהיתי מה לאשה הקשישה ולמחקר על מלחמות ישראל ושמא עוסקת היא בהיסטוריה... אך מהר מאוד קיבלתי את התשובה, כאשר ראיתי תמונה דהויה, שהייתה תלויה על הקיר. היה זה תצלום ממוסגר בשחור וברקע נראה חייל, כנראה טנקיסט, עומד, עם חיוך גדול, לפני טנק שרמן מיושן.
מהר מאוד נפל לי האסימון. כנראה שמדובר באם שכולה המסתגרת בתוך עצמה, בביתה הישן, עם הזיכרונות של בנה החייל שנהרג. ודאי לא לחינם אוגרת היא באובססיה כל פיסת מידע על סיפורי מלחמה. חופרת בכתובים ובהיסטוריה, בתקווה למצוא מזור ליגונה, ואולי אף תשובה, למה ומדוע... אולי מחפשת מישהו שיודע כיצד נפל בנה. האם בקרב? רוצה לדעת פרטים על רגעיו האחרונים.
בעודני עומד מהורהר, שם בחדר, היא שולפת ספר ודוחפת לי אותו ביד... היה זה ספר בשם "אבן תחת אבן", מאת בתיה גור.
"קח, קח לפחות את הספר הזה ממני", ביקשה כמעט בקול מתחנן... "זה ספר מעניין", הוסיפה בטון עקשני. עמדתי שם, די המום וכל מה שיכולתי לחשוב לעצמי היה: "די מספיק. באלוהים אני שונא מלחמה... שבע אני מקרבות ודם. פגוע ופצוע, שלא זכה מעולם בהכרה כלשהי של משרד הביטחון." ידעתי היטב את טעמם של אסונות, שמפרקים אותנו לחתיכות. בתוכי הרגשתי כעס מוזר על הסופרת של הספר הזה, שכתבה על שכול. האם היא באמת מבינה מה זה מלחמה. או שמא חושבת היא יש במלחמה משהו טוב, שצריך לכתוב עליו. באיזה זכות מרשה היא לעצמה לגעת בקודש הקודשים? להוציא החוצה, מה שאני מנסה כל הזמן להדחיק? אולי היא חושבת שמדובר פה במשהו פוליטי, שיש לדון עליו בפומבי?
אבל למען האמת, העלילה של הספר הייתה לא רחוקה מהמציאות. הייתה פה התמודדות שאין קשה ממנה, עם המוות של חייל צעיר.


למעשה חוויתי עלילה דומה לזה שבספר...
סיפור המעשה מתחיל בחורף 1969, במהלך פעילות צבאית, מוסר לי חברי לצוות מכתב, שאני אמור למסור להוריו למחרת היום, כשאצא הביתה לחופשה. רצה הגורל ואסון שאירע למחרת, בפאתי חברון, גרם למות אותו חייל. הוא נהרג מול עיניי. הייתי בהלם, כשהנחתי אותו, הרוג, על אלונקה לפינוי... .ומה יהיה על המכתב שמסר לי רק אמש?
הנחתי אותו לבסוף, בתיבה שלעולם לא אפתח... לא נגעתי עוד במעטפה, כי היא נסכה בי אימה של ממש. פחד כל כך לא מוכר לי. עד אז כמעט שלא פחדתי מדבר.
כך חלפו שנים רבות, לפני שפניתי למשפחת החייל, מיהוד מונוסון, בבקשה לפגוש אותי. אלה שכאן נכונה לי הפתעה גמורה. המשפחה ביקשה לא להתקשר אליהם יותר. "רוצים לשכוח", הסבירו לי וכשהתקשרתי שוב, פשוט טרקו לי את הטלפון.
לבסוף גרסתי את המכתב ופיזרתי בכעס, לכל עבר, את קרעי הנייר.
אומרים שהזמן מרפא. שהטבע מכריח אותנו תמיד להמשיך לחיות, למרות השכול.
עד כמה יפים יכולים הימים להיות, עם הספר מתחת לאבן ולא אצלי על המדף...

לא תודה, היה כל מה שיכולתי לבסוף לומר, אחרי ששקעתי בזיכרונות המרים שלי. הבטתי שוב על מדף הספרים העמוס, שניצב ליד הקיר, אחרי ערמת הספרים הגדולה. נראה היה לי פתאום, עייף מהמשא הכבד. כמו דגל מלחמה קרוע ומוכתם בדם, שנותר בשדה הקרב.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל