סיפור עצוב

נולדתי למשפחה בלי ילדים. אמי נברוטית, מפני שעקרותה ביישה אותה, ואבי מכור למשקה, מוכר יינות בכל העיר. הילדה של השכנים לא הבינה לליבי. מה הפלא שכבר ביגל שנתיים, עוד לפני שידעתי לדבר, גמגמתי. עד גיל בית הספר, הייתי נתון בפיקוחו של קצין מבחן בטיפת-חלב.

מתוך הביקורת: חוט של עצב שזור לאורך סיפורו העצוב של קליין, אך לא הייתי מציע לנסות לתפור ממנו נעליים, כי לא תגיעו רחוק.

הסיפור שלהלן הוא לא רק סיפור עצוב גרידא, זהו גם סיפור טרגי, מדכא ואף מזעזע. הוא מספר פרק קטן מחייו האפורים של אדם החי בשולי החברה, בלי כחל וסרק ובצורה ריאליסטית ביותר. אך כמובן ישנם תמיד אנשים ציניים המוצאים סיבה לצחוק מכל דבר. להם אני אומר: סלקו עיניכם מסיפור זה.

רקע:
נולדתי למשפחה בלי ילדים. אמי נברוטית, מפני שעקרותה ביישה אותה, ואבי מכור למשקה, מוכר יינות בכל העיר. הילדה של השכנים לא הבינה לליבי. מה הפלא שכבר ביגל שנתיים, עוד לפני שידעתי לדבר, גמגמתי. עד גיל בית הספר, הייתי נתון בפיקוחו של קצין מבחן בטיפת-חלב.

סיפור המעשה:
הגעתי הביתה מיום עבודה קשה ומצאתי את חברי לחדר תלוי על נברשת הסלון. הלטתי את פני בידי ורק הותרתי סדק צר בין אצבעותיי, כדי שאוכל לרוץ ולקנות ארון מתים מהעיר. הורדתי את ידידי לתוך הארון בטקס מלא, בו השתתפו גם כלב השכנים והחתול של השכונה. השפלתי את הכביסה התלויה שלי לחצי תורן והגברתי ברדיו את רשת א' למקסימום. אחר כך נאנחתי עמוקות, הכלב נבח חרש והחתול יילל שפול זנב.
 
מיד עם סיום הטקס הקצר, שהרגשתי שהיה מחובתי כחי לתת כבוד אחרון למת, רציתי לקפוץ מהחלון למטה. אבל בראותי את המבט הזעם ששלח למעלה מנקה הרחוב, היססתי ולא קפצתי. במקום זה זרקתי את הכלב החוצה, מפני שבייש את כבוד המת על השטיח. לקחתי נייר עטיפה משובח, ארזתי את חברי יפה, הצמדתי לו תו מחיר מעורר כבוד ונעלתי את הארון. את המפתח נתתי לחתול עם הוראות בליעה מפורשות. בראש מורד ורגל מורמת חזרתי לחיי השגרה.
 
הימים החלו להתקצר בחורף, אך בעלת הבית לא נעתרה לבקשתי לקצץ גם בשכר הדירה היומי. אצלי הכול היה ירוד ובשפל, אך השכן מעליי שיפר את קפיצות הבוקר שלו והתקרה החלה 'לקבל בטן'. את ארון המתים מכרתי (על תכולתו – כי לא זכרתי את שם משפחתו של חברי, לכן לא יכולתי לקבור אותו רשמית) לסוחר האלטיזעכן. הוא לקח איתו גם את השולחן והמזנון, מפני שאמר שזה חלק מהסט השלם (אולי חשב שארון המתים זה בר משקאות).
 
בערבים ניסיתי להתנחם בצפייה בטלוויזיה, אך התוכניות האלימות השפיעו כל כך על היתושים והזבובים הביתיים, שהם ממש התנפלו עליי בחמת זעם ואילצוני לחדול מכך. בכל זאת הייתי מתיישב בערבים, מתוך הרגל, מול המכשיר הכבוי, לרוב הייתי קופא מקור, כך שלא יכולתי לקום וללכת לישון. רק שמש הבוקר הייתה מפשירה אותי על מקומי ומאפשרת לי לקום לעוד יום. האווירה בחדר הייתה כה קודרת, שאפילו החתול השחור כבר לא היה בא לבקרני.
 
הייתי תולה את עצמי, אך הנברשת לא היית מסוגלת לשאת עוד פעם משקל כזה. היא פשוט הייתה מתמוטטת תחת עומס הטרגדיה. אכן היה זה הדבר היחידי שהיה אכפת לו ממני. פיתחתי רגשי אהבה לנברשת זו והייתי משוחח איתה בלילות באמצעות מצמוצי עיניים.
 
מקץ ימים מספר, התעוררתי לקול נקישות בדלת. ניגשתי ומצאתי את ידידי עומד על סף הדלת. נפלתי על צווארו בשמחה, אך נדהמתי כשהדוור שעמד מאחוריו והחזיק אותו אמר לי: "זה משלוח מיוחד ממוכר האלטיזעכן, הוא אמר להודיע לך שאת האריזה שהיה על איש זה לקח לכסות את דמי המשלוח שלו אליך". רק אז שמתי לב שגופו של ידידי קר לגמרי ועיניו פתוחות לרווחה במבט קפוא (תחילה חשבתי שנתפסו לו האישונים). התלבטתי ארוכות מה לעשות עם המשלוח המיוחד; לתלות אותו חזרה על הנברשת לא בא בחשבון. זה פשוט לא היה אסתטי, אפשר היה כמובן לתלות אותו ליד הקיר החיצוני של הסלון, אבל גם זה לא כל כך התאים לטפטים שלי. בינתיים, עד שאחליט, תליתי אותו בארון בתוך אחד מהחליפות שלו. לעג לרש הייתה העובדה שעכשיו, כשרזה אחרי מותו, התאימה לו החליפה הרבה יותר מאשר כשהיה חי.
 
באותם הימים התחילו להתנכל לי מכל הצדדים: הגיע לוכד חתולים מטעם העירייה, שרצה להכניס אותי למכונית הכלוב שלו, בטענה שיללותיי בלילות מפריעות לשכנים. חברת החשמל הפסיקה לי את הזרם מפני שטענו שיש לי נשמה אפלה לגמרי. על כן התיישבתי על קצה המיטה ובכיתי יומם וייללתי בליל, עד שכל הדירה התמלאה במים. התחילו להגיע קבוצות מאורגנות שהתבלבלו וחשבו שאצלי זה ים המלח. המרפסת הייתה מלאה במשתזפים ששיבחו את הרומנטיקה ששררה אצלי באפלת הלילה. לבסוף זכיתי בתואר: תיירן מצטיין, ומשרד הדתות הכריז על חברי המת כאתר עלייה לרגל.

*HAPPY END*

* הסופר ממשיך וחי והוא כיום בן 99, אך מרגיש זקן ותשוש כמו תמיד.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל