הכבוד האבוד

פעם, כשהיה כבוד לזקנים, הם יכלו להתגאות במספר שנות חייהם. היום, כשהחומר חשוב יותר מהרוח והמעמד מהמהות האישית, השנים רק מכבידות על הזקנים. "הזקנה בגדים כבדים, מה לא היינו נותנים, להתפטר מהם היינו רוצים." ועדיין ישנו הפתגם: לעולם אינך צעיר מכדי למות, או מבוגר מכדי להתחיל לחיות...

רצף אירועי גילוי אלימות חריגים, הפכו למכת מדינה בזמן האחרון.
האלימות הסוחפת בכבישים, עוברת לגני הילדים ואף לא נעצרת כמשדובר בחסרי הישע הקשישים.
משהו עובר על המדינה העצבנית וכל אחד מטיל את האחריות על השני. לכולם יש גם הסברים לתופעה. חלקם טוען שזה הכול בגלל החינוך מהבית. שם יש לחפש את שורשי האלימות.
אלימות לא חייבת להיות פיזית, היא יכולה להיות גם מילולית. לפני כחודש אירע כאן, בעיירה הסמוכה לנמל התעופה, מקרה תקיפה פיזית של קשישים. מדובר בנהג מונית שהסיע את הקשישים מבית אבות.
האירוע, שהחל באלימות מילולית של הנהג חסר הסבלנות, עורר סערה בישוב המנומנם. הוא התפתח לאלימות פיזית והגיע לאשפוז הקשישים בבית החולים.
מדובר בנהג רכב ציבורי, שהכה את נוסעיו באמצע הרחוב ולעיני כל. מי שלא התנסה בזה, לא יבין עד כמה האירוע קשה ומזעזע. מדובר ביחס בין האדם לחברו, בכבוד האדם שנרמס בצורה גסה.
אני זוכר שלפני שנים חוויתי אירוע שכזה. היה זה כשליוויתי הסעות קשישים. היה זה במסגרת התנדבותית שלי למען הקהילה הבוגרת.


בוקר אחד התייצבתי בתחנת המוניות, הישועה. הייתי אמור ולפגוש את הסדרן של התחנה, ולקבל ממנו הוראות. הסדרן קיבל אותי בנאום על כך שכולנו נגיע בסופו של דבר לאותו מקום, מי לפני ומי אחרי... נימת דיבורו נשמעה לי מקאברית ולא במקומה. בתור אדם צעיר, דיבורים על פנסיה ומוות, לא נראו לי ראויים. העניין לא הטריד אותי. למעשה אם תשאל את היוצאים לגימלאות, אלו יענו תמיד: אדוני אצלנו החיים רק מתחילים עכשיו... מבחינתם המוות יכול להמתין להם... או כדברי השיר של חבורת מונטי פייטון: Always look on the bright side of life...
למי מאתנו אין במשפחה מבוגרים הזקוקים לתמיכה ועזרה לשארית ימיהם. אלא שבמסגרת ההתנדבות שלי, דווקא נתקלתי בקשישים נמרצים, חסרי מנוח, שעבורם הגיל לא משחק תפקיד. כאלה שמתושלח הוא להם למופת ודוגמא.
היו אלה אנשים אצילים, שסירבו בתוקף לעבור לדיור מוגן. מתעקשים להאמין שהחיים הם כמו נהר זורם. ועתה כנראה הזרם מעט חזק יותר... או כדברי חבורת מונטי פייטון: "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית!"


בנסיעותיי התכופות, לצד נהגי ההסעות, נפתח בפני עולם אחר שלא הכרתי. חייהם של אלה, מתגלגלים בין במפר לבמפר, בשלל בדיחות וחוכמה על גלגלים. ידענים גדולים הם נהגי המוניות. רק בחר נושא ומיד תקבל תשובה בגוגל שלפניך...
נחזור לידידנו המבוגרים. אלו ימשיכו בשגרת חייהם וינהלו מלחמת חורמה נגד העברתם לבית אבות. בראשם המחשבה שברגע שיעברו למוסד, תהיה זו תחנתם הסופית בחייהם. לא עוזבים עד המוות... אולי חרדים הם לרכושם וכספם שעליהם לשמור עד יום מותם.
אל תקרא לנו זקנים, העמיד אותי ישיש על טעותי. היה זה אדם שעבר מזמן את גיל התשעים. "מי שומע? מי שומע?" נקטעות מחשבותיי בידיעה שמגיעה מתחנת המונית ישועה. שם מבקשים להודיע שהלקוחה לולה, הלכה אמש לעולמה ואין צורך להגיע לאסוף אותה. שקט נופל על יושבי רכב ההסעה, כשלפתע פוצח הנהג ב"ברוך שפטרנו מהפולניה הקמצנית הזו!" מיד הבנתי שהמנוחה הייתה קליינטית קבועה בתחנה. אישה דעתנית, שבדרך קבע, חוללה סביבה ויכוחים סוערים. כמו אש בשדה קוצים, הערתו עוררה את הזקנים, שהחלו בכעס לקלל את הנהג. "גם אתה תזדקן יום אחד, תתבייש לך." "אתה מנוול, אנחנו עוד נראה לך להתייחס למבוגרים ככה", אמרה אחת. ואילו אחר הוסיף: "אתה פישר קטן."


נאלצתי להתערב במהומה שהתחוללה, תוך שאני מאיים לעזוב וללכת לדרכי. בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום בית... על זה אמר פעם פון גתה: "אנשים לפעמים לא מבינים מדוע הם מתערבים".
המקרה הזכיר לי את אמי המנוחה, שבערוב ימיה התקשתה ללכת ולא הייתה מוכנה לשמוע על בית אבות. הפתעתי אותה, יום אחד, והבאתי לה מקל הליכה, שתוכל להיעזר בו, בגלל שסבלה מצליעה קלה. אלה שברגע שהבחינה במקל הסבא, התנפלה עליו בחמת זעם והעיפה אותו הרחק מהמרפסת, ממש כמשליכה כידון. למזלי לא פגע באף אחד, כשנחת למטה. תוך כדי כך היא צועקת עלי: "אתה זקן, אתה זקוק למקל. אל תקרא לי זקנה! הבנת?"
כשאנו נולדים הורינו מצפים לנו בכיליון עיניים. כשאנו מתים, גם מצפים לנו בשמיים. אבל מה לעשות, והזמנים הם של חוסר אמונה ובמה שלא רואים, גם לא מתעניינים. ההבנה ש"יש דברים נסתרים", הפכה ל"אין דברים כאלה"...


כשאנו צעירים אנחנו חושבים שזה לא ייגמר לעולם. לא יודעים להעריך את החיים. רק לעת זקנה נוכל להחכים מספיק כדי להעריך את החיים. למעשה קשישים רבים טוענים שזה הזמן הטוב של חייהם. הם מבינים שלא נשאר להם אלא ליהנות. כמו שהפתגם אומר: "מעולם לא חיית באמת, עד שלא מתת פעם"...
ואפשר גם לסיים (דו משמעית) בפתגם: חיה כל יום כאילו זה יומך האחרון, ובסוף תראה שצדקת...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל