החיים המוזרים של השוהים הזרים

מה לעשות, עניתי, העולם אכזר, החיים הם טרגדיה עבור אנשים רגשניים וטרגדיה עבור אנשים חושבים... שוחחנו על איום גירושם של הזרים, המרחף שנים רבות מעל ראשם. איום שעולה ויורד, תלוי במדד גירוש משפחות המהגרים.

תראו איזה מסכנים. אף אחד לא רוצה את הכושים האלה בארץ, אומר אחד הפציינטים הנרגשים שעמד לצדי בתור לבית המרקחת, תוך שהוא צופה בתשדיר החדשות. מה לעשות, עניתי, העולם אכזר, החיים הם טרגדיה עבור אנשים רגשניים וטרגדיה עבור אנשים חושבים... שוחחנו על איום גירושם של הזרים, המרחף שנים רבות מעל ראשם. איום שעולה ויורד, תלוי במדד גירוש משפחות המהגרים.
הסיפור מוכר וידוע, וכל פעם ממוחזר מחדש מול מינהלת ההגירה, העומדת חסרת אונים מול אותם מסתנני גבול. מנגד שדולות העמותות עומדות לצד אלו והמצב העדין והמסובך חוזר ברוטינה קבועה...
חיינו מלאי הפתעות, לעתים לא מובנות ואף הזויות... אף אחד לא מכין אותנו לצדדים הלא מוכרים של השוהים הזרים...


לפני שנים, כשאני עושה את דרכי למשרד הנסיעות, צועד לי בשלווה ברחוב הכי חם בדרום ת"א, נווה שאנן, הציפו אותי זיכרונות ישנים. זכרתי עד כמה השתוקקנו, פעם, להגיע ולרכוש כאן נעליים איטלקיות, ברחוב הנעלים המפורסם. ועתה הוא נראה מוזנח, דומה מעט לצ'יינה טאון, בסאן פרנציסקו של אמריקה הרחוקה.
רחוב צבעוני לכל הדעות, בו מטיילים בערבוביה שלל צבעי העור וגם מלוכסני עיניים. כל אלו נראים כשרויים בחוסר מעש תמידי, מגולחי ראש ובעלי נזמים מכוערים בהגזמה על אפם. חבורות חבורות של זומבים ברובע החדש כאן. שולטים ללא עוררין ברחוב המוזנח מכל פינה. יש הטוענים שברחוב קיימים בתי בושת לצד בתי תפילה. בימי ראשון שהם חג עבורם, בגדי שוכני הרחוב הם חגיגיים והנשים עטופות ומקושטות בתלבושת מסורתית, בדרך לתפילה בכנסיה. לא בדיוק כנסיה, אלה חדרונים שהוסבו לכנסיות לטובת תפילותיהם. כל אחד והכנסייה אליה הוא משתייך אתנית.
והנה, שומו שמים, מסתבר שארנק המסמכים שלי, פשוט נעלם באופן מסתורי, בשעה שחלפתי בקרבת גן לוינסקי... "אל תיכנס ללחץ", ניסה להרגיעני בעל חנות במקום, כשהסברתי לו שאין מפחיד יותר, ממישהו שמסתובב עם הזהות שלך. האיש כיוון אותי לפינת רחוב פרץ, שם נמצאת צלמניית פוטו רצח, שמנפיקה תמונות לתעודות החדשות שנזקקתי להן.


השנה היא אלף תשע מאות תשעים ותשע. ובבודקה הפינתית של הצלמניה, מקבלת את פני אישה צעירה, מלוכסנת עיניים, חברתו לחיים של אבי המלך, בעל המקום. היא שואלת אותי בעברית רהוטה, אם אני מעוניין במשהו מיוחד. אלי פוטו מונטאז' ברקע התמונה? מאחורי הפרגוד הנסתר, עולם אחר. לאורך עמדות האינטרנט, ישובים בחורים כהי עור וצופים בעיניים קרועות לרווחה, בסרטים כחולים. פינה דיסקרטית, בעידן הסקס הגלוי והטכנולוגיה המתקדמת. מקום שמפיק רווחים נאים, על ידי סיפוק עונג לצופה הנלהב, המשלם לפי שעה.
חלק מהצופים אחוזי תזזית, עוקבים אחר כל תנועה בסרט הפורנוגרפי הלוהט. הם פוקחים עיניים כדי לראות כל תנועה של משתתפי הסצנה... תוך כדי שהם משווים עצמם לגיבורי הסרט, ושופטים את הביצועים המלהיבים. מי יותר טוב, אני או הם... על מוסר והוגנות, אין מה לדבר. הכול רץ מהר כאן, במאורת הזימה מתחת לאפם של שוטרי תחנת המשטרה הסמוכה...
"הלו, הלו, פראנד", זוכה אבי, איש השוק, בחיבוק חפוז מחבריו, דוברי האנגלית. שהרי איש מוכר וחזק הוא המוכתר, כאן בפינת רחוב העלייה.
"עוד אחד עם אותו סיפור", רוטנת השוטרת המשועממת כלפיי, בנקודת השיטור הפינתית, תוך שהיא לועסת מסטיק בשעמום רב. נראה שכמעט לא התייחסה לתלונה שלי. "כמוך יש הרבה כול יום", נפנפה אותי השוטרת החכמה... "סבלנות"...

ובגלריה הסמוכה, שחומי העור נכנסו ויצאו קורנים מאושר, לאחר שביקשו צילום מנצח, של דיוקן עצמי, עם חליפה ועניבה, ברקע של ג'יונגלים, נהרות, קרוקודילים וחיות טורפות פוטוגניות. אין ספק "פוזה" בעלת משמעות רבה אצל האפריקנים. חובה להצטלם פעמיים בחודש ברקע של חזיונות מדומים, בנוסח שחקני הוליווד.
מעולם לא הבנתי מדוע היפנים, חובבי התמונות, מרבים להצטלם ברקע פריחת הדובדבן. את התופעה הכרתי עוד כשהגעתי כחייל לחברון הערבית. שם עמדו בתור לצלמניה העתיקה, שבמרכז העיר, והצטלמו עם אותו רקע וסיפור. אפילו ניתן לראות היום אצל תנועות הטרור הערביות את "השהיד" מצולם עם נשק, ברקע של שבעים ושתיים הבתולות, הממתינות לגיבור התורן...


כך גם כאן, האפריקאים ידאגו לשלוח בוואטסאפ תמונות מהצלחתם המטאורית בארץ ההגדות והפנטזיות. כל כך קל היה לחצות את נקודת הגבול נטולת הגדר... כאשר החיילים הישראלים, האכילו והישקו אותם כל הדרך עד מרכז אילת, או באר שבע. ומשם הדרך הייתה קלה, למושבת השחורים בדרום תל-אביב. לא הכול הלך כשורה עם מבריחי הגבול הבדואים. אלו התעללו לפעמים בנשים, שביקשו להגיע לגן עדן. הם נאנסו ואף רצחו אותן.
והנה בבוקר בהיר אחד, לאחר שחולף חודש ימים מאותו אירוע בתחנה המרכזית, טלפון בהול מהמשטרה. "בוא מהר", אמרה בקול תקיף השוטרת עם הניב הרוסי, מתחנת המשטרה. "תעודת הזהות שלך לא נמצאה, אבל אתה חשוד בזיוף מסמכים. ראינו אותך."
כשהגעתי לתחנה, כמעט ונפלתי מהכיסא, כשהשוטרת שלפה קטע מעיתון מקומי ובו הידיעה שאתמול אבי, בעל הצלמנייה, נרצח, כשעמד ברמזור בצומת "מעריב". בעל קטנוע ירה בו למוות לאור היום... ובקולנוע מרכז המשיכו להקרין ברצף את הסרט והבדיחה: "משטרת לואי דה פינס". מישהו בוודאי קיבל השראה מהקומדיה המצחיקה. כך או כך עמדתי שעות מול החוקרת הבכירה, מנסה לשכנע אותה שאין לי "אחות" ומעולם לא הייתה לי אחות... ברוך בואך לממלכת השלומיאלים. לך, אתה משוחרר...
למיטב זכרוני, באותה תקופה נעשה פעם אחת שימוש לרעה, באותם צילומי רקע, של מצלמות החצובה העתיקות. מדובר במצלמות שאותם ראיתי בחלונות הראווה, בערי הגדה הפלסטיניות. לשם הגעתי במסגרת השירות הצבאי, בשנים 68-70. המוסלמים שם, נהגו בזמני חגים, לאחר הביקור במסגדים, להצטלם באותם מקומות.


השיא היה בליל אל קאדר והיום שלמחרת, חג הרמאדן. משפחות רבות בלבוש מסורתי, עמדו בתור לצילום צבעוני מזרחי פורח... אגב צילומים שכאלה הופיעו בסוף המאה, גם אצל יהודי צפון אפריקה. היו אלה תמונות של רבנים מפורסמים, לצד מצביאים ידועים. הסיפור של המוסלמים, שנתגלה במקרה, היה לאחר שאחד הלוחמים של הפלוגה, נהרג בקסבה החברונית. המקום היה ידוע כמעוז הטרור. בסריקות שנעשו בקסבה, נחשפה מעבדה קטנה ובה צילומים רבים של חיילי הממשל הצבאי ולצערי גם שלי... שהרי המחבלים רצו לגלות כמה חיילים נמצאים בממשל הצבאי. בירור קצר הטיל את החשד על בעל מכבסה ערבי, שנתן לפלוגה שירות כביסה וגיהוץ ונתגלה כגייס חמישי. תחת הסוואה של איש מכבסה תמים, ביקש מחיילים להגיע לחנות הצילום ולקבל את הכביסה הנקייה. ותוך כדי כך ביקש צילום למזכרת, עם החיילים החביבים, שקוטלגו אחד לאחד. הדברים התגלו בפשיטה שעשינו על המכבסה, אחרי שרימון שהושלך על הג'יפ שלי, שבו הבאתי את הכביסה של הפלוגה, לא התפוצץ, למרבה מזלי. כך הפכו גם חיי, למן סרט מתח הוליוודי הזוי, בעולם הדמדומים שבין חיים למוות צפוי...על זה כתבתי פרק בספר "בין ירושלים לחברון".



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל