הדתה או החלנה

ויהי בימים האלו ותקום צעקה גדולה ומרה בכל עיר וקריה, זעקות שבר עולות מכל פינה. גיוואלט! גיוואלט! גיוואלט! הדתה! הדתה! . הדתה!!! את השד העדתי דחסנו לבקבוק. אז עכשיו יש את השד ההדתי. ויהי בימים האלו כל דבר ועניין שמזכיר את אלוהים, תנך, מזוזה, או כל אמירה דתית או פתגם חז"ל מעורר צמרמורת וחרדה אצל אי אלו ומיד נזעקים הדתה! הדתה! הדתה! דבר שכזה מ

הדתה או החלנה
ויהי בימים האלו ותקום צעקה גדולה ומרה בכל עיר וקריה, זעקות שבר עולות מכל פינה. גיוואלט! גיוואלט! גיוואלט! הדתה! הדתה! . הדתה!!! את השד העדתי דחסנו לבקבוק. אז עכשיו יש את השד ההדתי. ויהי בימים האלו כל דבר ועניין שמזכיר את אלוהים, תנך, מזוזה, או כל אמירה דתית או פתגם חז"ל מעורר צמרמורת וחרדה אצל אי אלו ומיד נזעקים הדתה! הדתה! הדתה! דבר שכזה מעולם לא היה. עידן ועידנים פלאי פלאים משינויי הזמנים ומחידושי האופנה.
אין אני פסיכולוג, ולא אנתרופולוג, ואיני בוחן נפשות לבבות או כליות, אך אלוהים חנני במעט דעת ובמידת מה יש בי אינטואיציה לבחון קלקולים תחלואי נפש כאלו או אחרים שהמדע טרם עמד על טיבם.
ובכן קיימת מחלה שאין לה בינתיים לא שם, ולא כינוי, וזו מחלת השנאה העצמית. יש אדם ששונא את עצמו, את מראהו, את חזותו, את שיוכו, את הוריו, את אופיו, אפשר שתהיה נערה יפיפיית העולם זוכה פרס תחרות מלכת היופי אך כאשר היא מביטה במראה כל מה שהיא רואה פנים עקומות, אף גדול, עיניים פוזלות, שפתיים מעוותות, ובעיניה היא האישה המכוערת ביותר בעולם. כאשר בעיני כל רואה היא הנערה הכי יפה בעולם. זה סימפטום של שנאה עצמית פרטית.
יש גם שנאה עצמית קבוצתית או לאומית. קבוצות ששונאות כל מה ששייך לעצמם, לעברם, למורשתם למסורתם, לתרבותם וחוברים לכל מה שהם לא. לתרבות הסינית היפנית, האינדיאנית ההודית הבודהיסטית . . . בקיצור לכל מה שהם לא. כל מה ששייך להם גדול ככל שיהיה אינו מעורר בהם כבוד חיבור או הערצה כלשהיא. ההפך שונאים הם כל מה שמזכיר את שיוכם. והם מחבקים מוקירים ומתרגשים מכל פתית חכמה זרה בתרבויות האלו רק חלילה לא תרבותם.
ובכן להלן הסיפור אשר יסופר!
באחד מימי שישי ערב שבת קודש בעיצומם של ההכנות לשבת התדפק על דלתי יהודי שאינו בן העיר, שלא היה לו איפה לשבות את השבת, וביקש להתארח אצלי. בשמחה רבה ובחדוות אמת פתחתי לו את לבי ואת דלת ביתי. הזמנתי אותו לביתי וערכתי לכבודי ולכבודו את שולחן השבת. חלות שבת ושאר מעדני שבת קודש הנחתי על שולחני שהיא שולחנו קידשתי על היין ואף מזגתי לאורחי כוס יין הראויה להתכבד בה. בצעתי את החלה ושרתי אני ובני ביתי פזמוני שבת קודש. ובין מנה למנה כהרגלנו מקדמת דנא פתחתי בדבר תורה, הגיגים, רעיונות, חידושים מפרשת השבוע עונג שבת כהלכתו גוף ונפש חומר ורוח. ואז לפתע פתאום נזדעק האיש
• גיוואלט! הדתה! האיש פונה אלי בזעם רב ובחרון אף מרים את קולו זועק ומתריס בפניי, מה אתה חושב לך? להחזירני בתשובה ? מה הפיוטים האלו? מה זה הדבר תורה באמצע הארוחה? מה זה פרשת השבוע פתאום? אתה ערמומי אתה נוכל רמאי גונב דעת גונב נפשות. דע לך עליי זה לא יעבוד.
• חלילה השיבותי!
• אז מה הקשקוש הזה של דברי תורה שאתה משמיע לי באמצע הארוחה?
• סליחה השיבותי זה נהוג אצלנו מבית אבא ומבית סבא וסבא רבא לשלב עם הארוחה דבר תורה מפרשת השבוע ובאותה הזדמנות מתנהלת שיחה משפחתית על הא ודא מה רע בכך?
• מה רע בכך? הוא מתרעם! אתה חושב שאיני מבין את כוונתך? אתה חושב שאני תמים? או טיפש? אתה חושב שככה אתה יכול לעבוד עליי? אתה חושב לפתותני ולגנוב את דעתי?
• חלילה השיבותי. איני יודע מי אתה? ומאיפה אתה? ביקשת להתארח אצלי כי נקלעת לעיר זרה, בשמחה ובלב שלם פתחתי בפניך שערי ביתי שמח אני לארח אותך בביתי בכל הכבוד הראוי תרגיש בבית.
• לא מקובל עליי התריס האורח בפניי וסתם!
מוצאי שבת נפרדנו כחברים חיבקתיו נישקתיו ואיחלתי לו כל טוב.
חולף עוד שבוע. ושוב האורח הנ"ל מתדפק על דלתי ומבקש שוב להתארח אצלי. מצווה הבאה לידך אל תחמצנה! הרהרתי בלבי. ומה יש מצווה גדולה מזו מאשר לארח יהודי בערב שבת קודש לשולחן השבת הרי אחת מהמצוות החשובות והבולטות שבתוך מערכת המצוות שבין אדם לחברו, והרי ידוע הסיפור על רבי אליעזר כשהגיע אל ביתו בשבת אחר הצהריים יהודי עובר אורח, תרמילו על כתפו ומקלו בידו. מחלל שבת גמור. וכדי שיהיה ברור שהשבת לא נשכחה ממנו, ברך העני את רבי אליעזר בברכת שבת שלום חגיגית. רבי אליעזר לא רצה לבייש את העני, ולכן העלים עינו מחילול השבת, והזמינו לסעודה, ונתן לו מכל טוב. גם למחר, כשנפרד ממנו, לא גער בו, אלא בחביבות רבה נפרד ממנו לשלום. ואף הוסיף, שמעתה, בכל פעם שיעבור במקום, יוכל לבוא ולהתארח בביתו.
באותה שעה נתגלה אליהו הנביא בפני רבי אליעזר, ובישר לו, שבזכות אהבת ישראל ומצוות הכנסת האורחים, עתיד להיוולד לו בן לעת זקנתו, שיאיר את עיני ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב.
ואכן אף הפעם כהרגלי בקודש פתחתי את שערי ביתי לרווחה, ערכתי את שולחני שהוא שולחנו לכבודי ולכבודו וכמנהג אבא סבא וסבא רבא פתחנו בפיוטי שבת, זמירות ותשבחות, והגיגים מפרשת השבוע בשיתוף כל בני ביתי זו הייתה שיחה קולחת מאתגרת ורעיונית
ואז שוב האיש מרים צעקה גדולה ומרה!
• די! די! די1 עד כאן! זו הדתה !!! זהו תפסתי את הפרינציפ שלכם אתם שותלים דעות כבדרך אגב, אתם מתכוונים להחזיר אותי בתשובה. דע לך זה לא יעזור לך, זה רק יגביר בי את השנאה לדתיים, הפרזיטים, הטפילים, שלא מתגייסים ולא עובדים ורק מנצלים את האחרים.
• כל ניסיונותיי להסביר לו שאין זו חלילה כוונתי אני מארח אותך כאורח כבוד בביתי ללא כל תנאי או התניה. הפיוטים זמירות השבת השיחה מפרשת השבוע זה מנהג אצלנו מקדמת דנא, כך אני נוהג לשתף את בני ביתי בהגיגים רעיונות ופרשנויות מפרשת השבוע ככה אנו נמצאים פעם בשבוע בשיחות משותפות שכל אחד מביע את דעתו רעיונותיו רגשותיו וכך אנו מתקרבים יותר מתחברים יותר משפחתיים יותר מה רע בכך? הרי גם אתה בטח בביתך מנהל שיחות על הא ודא על פוליטיקה על כדור רגל על עסקים. אנחנו בשבת מתנתקים מכל ענייני החול מכל מה שמטריד או עשוי להטריד ומתמקדים בלימוד פרשת השבוע.
• לא מקובל עליי!!! השיב האיש ושתק.
ובכן הסיפור הוא סיפור חיים. אך לא במדויק ולהלן גרסת האמת
נסעתי לטרק אוורסט בנפאל עם שני חברים. בעיר קטמנדו. הכרנו את בית חב"ד. בית פתוח לכל יהודי ויהודי, דתי, חילוני, כופר, אתאיסט, ביטניק, ללא כל תנאי או התניה. בערב שבת במיוחד ובכלל בכל ימי השבוע אין מקום טוב יותר מאשר להתארח בבית חב"ד. בערבי שבתות מצטרפים לשולחנו של שליח חב"ד כ- 200 איש ואשה רובם חילוניים גמורים היפים ביטניקים כופרים אתאיסטים. התארחנו על שולחנות ערוכים עמוסים מטעמים ומעדני שבת.
קבלנו את השבת בשירת שלום עליכם, ואשת חייל מי ימצא. ובין מנה למנה הרב פתח בדבר תורה מפרשת השבוע. היה מעניין לשמוע הגיגים רעיונות שאלות למחשבה סיעור מוחות ואף שיתף את קהל הסועדים בנושא המדובר מפרשת השבוע או מעניינה דיומא. הטבנו לבנו במיטב המעדנים, בשר ודגים סלטים ומרקים מאפים ומתובלים ואף קינחנו בפרות העונה בעוגות ודברי מתיקה, אכלנו שבענו והותרנו. ואז פנה אליי החבר לאמור:
• "ראית מה זה הדתה! מה מכניס לנו פתאום דברי תורה באמצע הארוחה?
• זה ביתו השיבותי הוא מדבר אל רעייתו בניו ואל כולנו מה רע בכך?
• לא! פסק האיש זו שטיפת מוח!
• האומנם? שאלתי!
• כן! כן! זו הדתה!
חלף שבוע ושוב יום שישי בפתח והאיש שוב בערב שבת ובשבת מצטרף לשולחן הרבי בהשתתפות מאות סועדים וממלא את כרסו בכל מעדני שבת עד להתפקע. ועוד שבת עברה ועוד שבת באה והאיש כחייל ממושמע מתייצב בכל ארוחה ומותח את כרסו לשובעה עד כמעט להתפקע. אך זה לא מנע ממנו שוב ושוב לזעוק גיוואלט! גיוואלא! גיוואלט! זהירות הדתה! הדתה! הדתה!






אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל